הילדים עמדו בשורה והחזיקו ידיים. הגלימות הצהובות שיוו להם מראה של חרקים ארסיים קטנים, והם נעו, מי יותר ומי פחות, לצלילי "לעולם בעקבות השמש" שבקעו מתוך רמקול נייד של אחת הסייעות.
"למה אתה לא מצלם?" לחשה גליה לאביב, שהיה שקוע במסך הטלפון שלו.
"צילמתי עד עכשיו", הוא ענה, "תראי, קנדה האריכה את הוויזה לישראלים".
"תעשה וידאו, תמרי התאמנה כל השבוע".
"גם המשפחה של גידי שם באזור", אמר אביב, "הם אמרו שמתרגלים לקור".
"די כבר עם השטויות האלה, צלם את תמרי".
מאחורי הילדים, בכניסה למרחב המוגן, ניצבו שני שולחנות ארוכים, עטויי מפות נייר שעליהן מפוזרים עשרות עלים ירוקים מהגינה. על אחד השולחנות קנקני מים קרים, עוגות דבש חתוכות ופלחי התפוחים שפוזרו בצלוחיות חד־פעמיות. על השולחן השני פוזרו כוסות פלסטיק קטנות שנצבעו על ידי הילדים בגואש, בכל אחת מהן חרצית צהובה שנקטפה באותו הבוקר ונחה בתוך מים, ממתינה להורה שייפטר ממנה בדיסקרטיות בפח הביתי. מסיבות בגן, גליה כבר הבינה, הן גרסה ננסית של הרמות כוסית במגזר הציבורי, רק עם סיכויים גבוהים יותר להינשך.
"ממוש", יד רכה הונחה על כתפה המיוזעת, גליה קפצה בבהלה. הילי שפירא, אמא של יהב, התיישבה לצידם על כיסא זערורי ונופפה על עצמה במניפת נייר קטנה שלא יכלה לחום המהביל ששרר בגן, למרות המזגן הפועל. "איזה מתוקים, הא?"
"משהו", הסכימה גליה, למרות שיהב כבר נדד לפינת המשחקים בגן, שם עמד והטיח במרץ בובה בקיר. זה לא עצר את אמו מלהחמיא לו ללא הפסקה, דבר שגליה היתה יכולה להעריך כאהבת אמת אילולא היה מלווה בשבחים עצמיים ובהכפשת הסביבה.
"אם יש משהו שתמיד ניסינו להעביר ליהב זה לא להיות בורג במכונה, לחשוב עצמאית, לא לשחות עם הזרם", היא החוותה לעבר יתר הילדים, תמרי ביניהם, שנופפו בידיהם במרץ תוך שירת "בליבי, ציפור". גליה תהתה איך להגיב למיצוב של בתה כעדר צייתן לעומת יהב האינדיבידואל, אבל בחרה להבליג. "תמרי כזאת מצטיינת", חייכה הילי בעצב, כמשתתפת בצערה של גליה, "טיפוס A", הוסיפה בשקט.
"תראי", אביב הצמיד את מסך הטלפון שלו אל פניה של גליה, "את כבר ירוק, אני חום בהיר".
"באיזה מובן?" תהתה גליה.
"השלבים, של הדרכון הפורטוגלי. חצי שנה גג הוא מגיע, ואז בעצם אירופה פתוחה".
"חוץ מאנגליה", התערבה הילי, "ומה זה שווה אירופה בלי לונדון?"
"גן חגב!" קטעה אותם הגננת, "מוכנים לקפוץ?" ונענתה בצווחות הילדים שהחלו מדלגים בהתלהבות אל עבר הוריהם, כולל יהב שהחליט לשוב לתלם.
"לקפוץ כמו חגבים! כמו חגבים!" הרעימה הגננת, ואז פנתה להורים בעליזות מאיימת - "להצטרף! קדימה!". ברקע החל מתנגן שיר חג עליז. ההורים נעמדו בעייפות לצד ילדיהם, מנסים לשוות ארשת אנרגטית ולהסוות את המבוכה. "אאאני כפיי ארימה" ניגן הרמקול, והילדים הניפו באקסטזה את ידיהם אל על. "להצטרף!" פקדה הגננת על ההורים, "ידיים למעלה!" ציוותה כשודד בסמטה. גליה הרגישה שזה עוד אחד מהאופנים שבהם ההורות אתגרה את מי שפעם היתה, יחד עם תורים לנקניקייה באיקאה, כרטיס שני חינם לספארי וחרדות משתקות.
"אפשר לשבת", הודיעה הסייעת לאחר הפזמון, וההורים, מתנשפים ומזיעים, מיהרו להידחס בחזרה לכיסאות הקטנים. "אל תדאגו, הערב עוד ארוך", הרגיעה הגננת, "והילדים הכינו לכם קטע מאוד מיוחד לכבוד תשפ"ה, כדי שלא תהיה שנה אשפה!" היא צחקקה וניגשה בשובבות אל עבר הרמקול בזמן שהילדים בהו בה מבולבלים, מנסים להיזכר בסדר השירים במסכת החג השאפתנית של הגן.
"רק לא מתנות קטנות", לחש אבא של בר שהתיישב על הרצפה לצידם, "גליה, מה שמעתי שאתם עוזבים?"
"סליחה?" תהתה גליה.
"הילי אמרה לנו עכשיו שאתם עוזבים, לאירופה".
"אנחנו ממש לא עוזבים", אמרה גליה, מזועזעת, "היא רק שמעה אותנו מדברים על דרכון זר".
"ולא בפעם הראשונה", הבהירה הילי.
"אז אתם חושבים על זה", נאנח אבא של בר, "חבל, אנחנו צריכים אנשים טובים שיישארו להילחם על המקום הזה".
"אנחנו נשארים פה", חזרה גליה ושלחה מבט שוטם אל עבר הילי, "זו רק תעודת ביטוח".
"סורי", לחשה הילי, "אני אין לי עצם בלשון".
"ככה זה המנטליות הישראלית", הסביר אבא של בר לגליה, שהרי ללא ספק כבר שכחה את המנטליות הישראלית. היא ניגבה את פניה המזיעות בשולי חולצתה וחזרה לצלם את הילדים שעמדו וזימרו, בדבקות כמעט דתית, "רסיסים של כוונה, עיגולים של אמונה", בתוספת עיגולים באוויר עם האצבעות. גליה התמקדה בתמרי שניסתה, ללא הצלחה, לחמוק מיהב שזחל על הרצפה וצבט את רגלי הילדים.
"ילד חרא", מלמלה. למרות שחינכה את תמרי שאלימות היא אף פעם לא הפתרון, לעתים היא ייחלה שבתה הרגועה והסבלנית תעמוד קצת יותר על שלה ותעניק ליהבים של העולם את הכאפה שגליה חלמה לתת להם בעצמה.
"שתדעי שאם אנחנו מוכרים את הדירה אנחנו יכולים לקנות שתיים בליסבון ולהישאר עם עודף", לחש לה אביב.
"לא עכשיו", ענתה בחדות. זה מה שחסר לה, שהילי תהפוך אותם לא רק ליורדים אלא גם לאילי נדל"ן פורטוגזים.
"גם אתונה זולה רצח", אביב אף פעם לא הצטיין בהבנת רמזים, היא נזכרה איך נאלצה להיות הראשונה שמנשקת אותו כשרק הכירו, לפני שמונה שנים. "ויש שם קהילה ישראלית, את יודעת, לא שאנחנו הולכים לאן שהוא, אבל סתם שנהיה מודעים לאופציות".
"זה לא הזמן ולא המקום לאופציות", היא לחשה לו בקוצר רוח. מאז פרצה המלחמה אביב המיר את החלומות על צמוד הקרקע בקיבוץ בהרהורים משככי חרדה על הגירה, שמעולם לא התקדמו אל מעבר לתמונות של יעדים מפתים במדינות שהם לא מבינים את שפתן ושאין להם שום דרך להתפרנס בהן.
"מישהו שלח לי מתנות קטנות", שרו הילדים, מלבד יהב שבחר להכות בעוצמה בקסילופון צעצוע. אמו הביטה בו, מתמוגגת, "אוזן מוזיקלית", הבהירה.
"ההורים של תמרי", ניגשה אליהם אושרית הסייעת, שעברה בין ההורים עם צלוחיות חד־פעמיות קטנות שבהן חתיכות תפוח טבולות בדבש. "השנה רק התחילה", אמרה להם בעצב, "אתם תישארו עד הסוף או שמתכוונים לעזוב באמצע?"
"אנחנו לא עוזבים", הבהירה גליה, "זאת אי־הבנה. אנחנו פה".
"חבל", מלמל קדורנית אביהן של מיה ואלה, "המדינה הזאת", נאנח.
"מה איתה?" שאלה גליה.
"לגריטה", הכריז. "הכל מתפרק פה. עזבי את המלחמה או את יוקר המחיה, תראי אותם", הוא החווה בייאוש אל עבר הילדים, שכמה מהם עדיין שרו אבל רובם כבר עמדו מול שולחן הכיבוד ולטשו עיניים בעוגה, "את יודעת לאן אתם צריכים להגר?"
"אנחנו ממש לא מתכוונים להגר".
"סינגפור. את צריכה לראות שם טקסים בגן. הריקוד מתואם, אף אחד לא מתבלבל במילים, הילדים עומדים בשורה, כמו פלס. את יודעת למה?"
"מכות חשמל?"
"חינוך. זה הכל בחינוך".
"רגע!" זעקה הגננת, "עוד כמה דקות של קשב", היא החזירה את הילדים למרכז החדר וחייכה בהתנצלות להורים, "השבוע הילדים עבדו על משהו מאוד מיוחד, הם למדו לדבר בשפת הסימנים". היא עצרה על מנת לסחוט כמה קריאות התפעלות מההורים, ואז ניסתה לשכנע את הילדים לחזור איתה על סדרת תנועות ידיים שמשמעותן בשפת הסימנים אולי היתה "שנה טובה" ואולי לא. גליה הניחה שאין דרך לדעת, כל העסק נראה די פרוביזורי.
"מקסים!" אמרה הילי, היא שיגרה נשיקה באוויר אל עבר יהב, שבכלל שכב מתחת לשולחן הכיבוד ובהה באוויר. "הילדים", הילי תפסה בידה המזיעה של גליה בפתאומיות, כאילו הכתה בה תובנה משמעותית, "הם התיקון שלנו". גליה גלגלה את עיניה.
"זה באמת מקסים, אבל לא רק", הודיעה הגננת, "זה גם ערכי". ההורים מחאו כפיים במרץ. "ואת זה, גליוש", הגננת הביטה בה ישירות, דבר שגליה תמיד חששה שיסתיים בהתנדבות לוועד, "את זה לא יהיה לכם באירופה!"
"אנחנו לא עוברים לאירופה!" נזפה גליה, "אפשר להפסיק עם השמועה המטופשת הזאת?"
"בסדר, בסדר, לא צריך להתעצבן", אמרה הגננת, "וגם אם הייתם עוברים, מי ישמע".
"כן גליוש, אין מה להתבייש, המצב קשה לכולם", אמרה אמא של יהב, "לא שלהגר זה קל", הוסיפה.
"טראומה מאוד רצינית לילדים", אישר אבא של בר ולכסן מבטו אל תמרי, שכבר היתה בפרוסת העוגה השנייה.
"קצת טראומות לילדים זה בסדר גמור", התערב אבא של מיה ואלה, "זה בונה אופי".
"שכל אחד יעשה מה שטוב לו", חיזקה אושרית הסייעת.
"אבל אנחנו לא הולכים לשום מקום!" שאגה גלי, ההורים קפצו בבהלה. "אנחנו נשארים פה! איתכם! ועם הצבע האדום והממ"דים ושלושים וחמישה שקלים לקילו עגבניות שרי!" היא שמעה את קולה הולך ועולה, אבל לא הצליחה לעצור, "אנחנו פה, עם הפקקים ועם המשפחה וערבי חג ומלחמה והוראות פיקוד העורף וחגי תשרי וימים נוראים והתור בדואר והלחות והחום! למה כל כך חם פה?!"
ילדי הגן וההורים הביטו בה בדממה, מלבד יהב שליקט חתיכות תפוח מצלוחיות ויידה אותן, בזו אחר זו, בתמרי. גליה לא הצליחה לעצור את תגובת השרשרת הגרעינית בכור הפעיל שבתוכה, "ותפסיק להציק לבת שלי!" היא צרחה לעברו, אדומה לגמרי. יהב זינק בבהלה ומשך בעוצמה את מפת הנייר שעל השולחן, מעיף את תכולתו לכל עבר. האוויר החם התמלא ברסיסי מים, עלים ופרחים צהובים שהתערבלו באוויר. סופה טרופית רגעית שהיתה יכולה אפילו להיחשב למרעננת אילולא יהב היה מנסה להיחלץ מאזור האסון השולחני על ידי תפיסת שמלתה הלבנה של תמרי, שסוף־סוף שיגרה אליו בעיטה איכותית שגרמה לה למעוד לעבר שני ילדים שהתרסקו על שולחן הכיבוד שהתמוטט ברעש גדול, על קנקניו ועוגותיו. תוך רגעים ספורים הפכה הרצפה לעיסה חומה של עוגות דבש רטובות, פלחי תפוחים דביקים וגרגירי רימון דרוסים בתוך שלוליות מנוקדות בעלים ובפרחים.
כמה רגעים של דממה מצמיתה - שבהם כולם העריכו את גודל האסון הסביבתי - הופרו כשכל הילדים, בבת אחת, פרצו בבכי. ההורים מיהרו, כל אחד אל ילדו, ואספו אותם אל בין זרועותיהם. גם גליה הרימה את תמרי, שתחבה את ראשה הקטן בצווארה וייבבה חלושות. הלוואי שגם אותה מישהו היה מרים על הידיים, חשבה גליה. כל ההורים נראו כאילו הם זקוקים למישהו שירים אותם על הידיים.
"לא נורא", אמרה הגננת כשהבכי מסביב נחלש, "גם ככה היתה שנה חרא".
"מכאן אפשר רק לעלות", הסכים אבא של בר.
"יאללה, קישטה, תנו לנו לנקות פה", הדפה אותם הסייעת אל מחוץ לדלת, "נתראה בראשון, חגבים!"
"ביי ביי, תמרי", צייץ יהב ונופף לה לשלום בעודו מתרחק על כתפי אביו.
"שנה טובה, יהב!" השיבה תמרי כאילו השניים לא ניסו להרוג זה את זה לפני כמה רגעים.
"הביתה?" אביב הושיט לגליה את ידו, היא אחזה בה.
"הביתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו