הימים הנוראים היו מהולים באד העולה מן הסירים במטבח של אמי, והד קולו של אבי כאשר היה מתאמן על ניגוני התפילה ובוחר איך להתאים כל מנגינה לפיוט. במשך עשרים שנה היה חזן בבית הכנסת הקטן של השכונה, וקנה לו חזקה על תפילת כל נדרי של ערב יום כיפור. אמרו עליו בתור במכולת ובכללית, שיש לו רוח הקודש בתפילות יום כיפור, וידיעה האם התקבלה התפילה לפני ה' יתברך כמו לשון זהורית של הכוהן הגדול.
כשהיה עסוק בחזרותיו, לא היה זוכר לגרש אותי, והיה מראה לי צורת האות והפיוט, "ראי דבורה, הינה אקרוסטיכון, שם המחבר חזק". כל שנה הייתי משקיפה לצד אמי מבעד לווילונות התחרה של המחיצה, כמציצה אל מעבר לפרגוד אל מלאכים לבנים כשהיה עולה לבמה ומפליא בקולו.
שנה אחת, כאשר פסענו לעבר ביתנו אחרי תקיעת שופר של נעילה, היה בועט בעטיפות הטרופית שפיזרו הילדים אחרי שבירת הצום, "השנה לא התקבלה תפילתי".
ואני הלכתי לצידו ובידי "לשון חתול" חמוץ־חמוץ, שצבט את לשוני וצבע את פי בצבעי מאכל כחולים. "למה?"
"יותר מדי עבריינים בבית כנסת אחד", הוא לחש לעצמו, כאילו לא השגיח בי כלל. "כל חטאיהם מושכים מטה את תפילותינו כמשקולת, ואינן מגיעות לכיסא הכבוד. לא רק בעצמם חיבלו, אלא בכל הקהל הקדוש".
כשקרב חודש אלול בשנה שלאחר מכן, החל שוב פותח את מחזורו ואת כל הפתקים הקטנים לצד השורות, בורר ומונה וסופר פיוטים. ישבתי לצידו בעודי ממרקת את פמוטי הכסף של אמא, והלכלוך דבק לאצבעותיי והוא סח על פי תומו, "מצאתי פתרון, דבורה. בכל שנה ושנה פותחים בתפילת כל נדרי: 'על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'. השנה אומר מפורשות שאין אנו מתירים להתפלל עם עבריינים. הרי לא יקום ולא יהיה שעוד שנה מכניסי רחמים לא יביאו תפילותינו לפני כיסא הכבוד".
"אבא, האם מותר לנו לשנות את התפילה?"
"אם שנה אחרי שנה לא יתקבלו תפילותינו הרי יחרב עולמנו! לא יקום ולא יהיה, פן חורבן גמור יבוא עלינו".
"מותר לגרש כך אנשים מבית הכנסת?"
"שתקי, שכך עלה במחשבה לפניי, קוצים אני מכלה מן הכרם!"
עד שבהגיע היום הגדול הקדוש והנורא, התקבצו ובאו אל בית הכנסת כל אנשי השכונה. מרים בתו של בעל המכולת דיבשה בהם בחצר בית הכנסת, וצלצולי הפעמון שלה ממלאים את האוויר שבין ברכות "לשנה טובה תִּכתבו ותֵחתמו" של המתפללים הנכנסים להיכל.
אבי התקין עצמו לתפילה, ממלמל מפעם לפעם "הרי הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן, מה אם יחריבו עלינו את ביתנו?" ואז החל ואומר תפילה זכה.
חמקתי, עברתי מתחת למחיצה, צקצוקי לשונה של אמי רודפים אחריי כמנסים לאחוז בי. התגנבתי חרש אל הבימה ונאחזתי בכנף הקיטל שלו, "אבא, מה שהתירו בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אין אתה רשאי לאסור".
"מה מעשייך כאן, דבורה? שובי מייד לעזרת הנשים!"
"בבקשה, שמע לי, לפני שתעשה מעשה שאין ממנו חזרה".
"לכי מפה, דבורה, לכי אל מאחורי המחיצה אל אמא. לא ייעשה כן במקומנו".
"אבא, מעשיך הם שלא ייעשה במקומנו".
"שובי מייד אל מקומך, ילדה, פן אגרש אותך בעצמי", החל אבי צועק בבית הכנסת, ומבטיהם של המתפללים דוקרים אותנו מכל עבר, את החזן ובתו הסוררת והמורה.
"אבא, חמול על מעשיך".
ובאותו רגע פקעה סבלנותו, ועקר אותי ממקומי ומשך אותי מחוץ לבית הכנסת. "אל תחזרי לכאן עד שתסתיים התפילה". ואף הורה לדודי הגבאי לנעול מבעדי את הדלת.
בחצר, צלצולי פעמון האופניים של מרים לועגים לי, וגרוני צורב. מתפללים בטליתות ובקיטלים עולים ויורדים במעלה הרחוב כמלאכי אלוהים, ואני דופקת על שערי רחמים של בית הכנסת ובוכה, "אבא! אבא!"
אז יצאה בת קול מבית הכנסת כאשר אמר אבי, "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אין אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".
לפתע בא רעש גדול, ורוח חלפה על פני הארץ, ופרעה את שמלותיי ואת שיערי, וצעקה נשמעה כשנפלה מרים מאופניה.
ואז נותר רק קול דממה דקה.
סוף־סוף שחרר את אחיזתו הגבאי בדלת בית הכנסת והיא נפתחה. לפניי נגלה אולם התפילה והוא ריק ואין בו אף לא אדם אחד. כאילו בא הרוח וסחף את הכל. אין איש או אישה בכל המבנה, וצעדיי מהדהדים בין ספסלי העץ הריקים. על משענות היד זרוקות טליתות שנשמטו ובעזרת הנשים ממחטות וצרורות מפתחות פזורים על הרצפות.
פסעתי בנעלי הבד שלי, חרישית, הולכת וקרבה אל הבימה. ואין שם מאום, וטליתו של אבי נפלה לבליל של תוהו על רצפות השיש המהודרות שבוהקות לאורות הניאון.
ויודעת אני, שלו הייתי בתוך בית הכנסת באותה השעה גם אני, לא הייתי כאן כלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו