העולם החדש | סיפור קצר מאת נטעלי גבירץ

בכיכר המרכזית בברצלונה מדדות יונים שמנות, פצועות רגליים. מרבד נוצות פרועות ומקורים קשים, ומעליו עצים ריקים, מרשרשים, קוראים לציפורים שלא עפות. והשפה היא שפת התיירים, מילים של שומקום מטפטפות, דביקות כמו גלידה, וטלפונים מצלמים תמונות ועוד תמונות. אוספים שלל יקר של אושר. החיוכים שנלכדים נאספים ברשת ומוצעים לכל מי שרוצה. והעולם רוצה כי העולם רעב. כי העולם עצוב והעולם מתגעגע, ואי אפשר עוד לשאת את העולם, אז היא יורדת בשדרה שבסופה מובטח לה ים. למרות שלא רואים אותו, בקבלה הראו לה במפה, הוא שם - אחרי הפסל של קולומבוס שמצביע אל האופק, מסמן עולם חדש. גם היא היתה רוצה למצוא את נקודת ההתחלה, הרי בדיוק נגמר לה העולם, והיא צועדת בנחיל אדם, עורפו של ההמון אדום, צלוי בשמש. כשהיא שולחת את ידה היא מגלה שגם אצלה העורף חם.

״לה רמבלה״, מערבית: החול. החול על שמו קרויה גם רמלה שבישראל, אלא ששם, ברמלה בין השדרות של הרצל, לא פסע לו לורקה המשורר, ולא כתב באהבה: ״הרחוב היחידי שהלוואי שלא ייגמר לעולם.״ ואולי זה מין כישוף, כי באמת, אלי אלי, היא חושבת, זה לא ייגמר לעולם. שוב היא נזכרת בחולות הנגב, ובכל מה שקרה לה, וממשיכה ללכת הלאה.

היא כלל לא בטוחה שיש לה כוח מתפרץ לחדור את ההמון ושוב לבקוע, ובכל זאת, הרי אין לה שום סיכוי להיטמע, כי מי שיש אצלו בבית מלחמה, הולך לו בעולם כשמלחמה תלויה לו על ידית דלתו הנעולה, כמו איזה גרב ספורט לבן בסרט נעורים על קולג׳, מסמן: לא להפריע, כי בפנים הזמן קפא, בפנים עושים דברים שהשתיקה להם יפה.

״פרדונה", היא אומרת. ״סורי", ומקפלת מרפקים, זרועות סוגרות משולשים קשים שמנקרים כמו יונים, והיא פורצת את הדבק האיום של עוד קבוצה ועוד קבוצה של אנשים, וזה מצליח לה. היא מתקדמת הלאה בשדרה. יונה, בספרדית: פאלומה! היא נזכרת. פאלומה של פיקאסו - ילדה בשמלתה הירוקה יושבת מול אביה לציור, ובידה נייר לבן נרעד וכל האהבה. הגרניקה פורחת מליבה, פתאום כמעט אפשר לשכוח. הסתיו עומד ממש על סף הקיץ ומישהי צוחקת מבדיחה. סלסול עשן בריח ערמונים, וסוס, נהג וכרכרה ובה שני חתנים וכלב, ומישהו שפורט על קונטרבס ושר, והיא חושבת: הנה סדק צר, כמו נס. נדמה לה שאולי תוכל להיכנס.

לכן היא נעצרת לתפוס ברעמה של המקום שבו היא נמצאת, שרק להרף עין אין בו זכר, לרגע של רפרוף אין שום דבר מלבד לה רמבלה ופאלומה וכריסטובל קולון. (כך הם קוראים לו, כל הספרדים.) קולומבוס, שאצבעו מורה: עולם חדש קיים, הוא שם, נצא אליו מייד, כי פה הכל ישן, הרוס ומשומש. וכל מה שהיה לנו נחטף כמו צעקה. למה את מחכה?

את לורקה האומלל רצחו הבריונים של פרנקו בגיל 38 בגרנאדה. גרנאדה עיר יפה, עם ארמונות. אותו מקום ממש שבו התקבלה פקודת הכתר, ושם נשלח קולומבוס למסע האחרון. סופה גדולה פגעה בספינתו היחידה. שנה שלמה הוא התעכב. שנה שלמה עברה עד שהם באו. חילצו אותו מגדות ג׳מייקה, ובשובו הביתה לספרד הביא איתו פולי קקאו.

עכשיו היא מבקשת מקולומבוס: הובל אותי לארץ חדשה, ובה פלאים פרועים ומשני חיים כמו שוקולד, ובאמת, קראה, מוזיאון שוקולד ניצב ליד מוזיאון פיקאסו, אולי תלך אליו? כתבו שהעצים מחוצה לו יפים, והעלים כהים כל כך, גוון קקאו עם טיפת אדום. כמה דקות משם יש גן חיות ידוע שפעם חי בו קוף אחד לבקן. גם הוא, ממש כמו לורקה המסכן, מת בן 38, וכמו קולומבוס הגיע לספרד ממושבה בשם גינאה. בעצם, היא נזכרת, שמעון פרס, פעם כשהיה צעיר חצוף, שלו יד דמיון טובה, הציע שני מיליון תמורת גינאה, שתשמש לעם שלנו מושבה. חבל שגולדה לא הסכימה לעסקה. פסקה בשתי מילים: על גופתי! זה לא קרה על גופתה ולא אחר כך. וזה חבל. יש בזה צער. בגלגול אחר אנו חיים שם בשלום, ומחפשים קופים צחורים ביער.

ספסל ברזל חצי־תפוס קורא לה, והנה קמה שם אישה עם שקיות, ויש מקום גם בשבילה. בשקט של נוצה היא מתיישבת. נצמדת לספסל, רוצה להתקפל לתוך כיסי הזמן. הטלפון בכיס שלה רועד, מוכה כלבת. דורש להשתחרר, להסתער. לזרוק עליה אלף חדשות. עם אלף כאבים ואלף צער. קולומבוס, כך שמעה, גם התעלם מחדשות. כשישב בפנמה עם כל הילידים, הוא לא הקשיב כשהם גילו לו: יש ים חדש בסוף כל ארץ חדשה. הוא לא בדק אותם. אולי הוא לא רצה לדעת. אולי חשש ממה שכבר קרה. הרי עוד ים הוא עוד נתיב, הוא עוד סיכוי נורא לטבוע, ולא כל דרך היא הדרך חזרה. ובאמת, שקט־שקט קרוב אליו, מרחק עלוב, עשרים קילומטרים, היה אוקיינוס. אולי בכלל זו הסיבה לשמו המבלבל, האגדי? מים שקטים חודרים עמוק מאוד, ושליש מכל שטחו של העולם נותר סודי.

היא מכפילה במהירות את המרחק: הרמבלה קילומטר, היא שמעה. ואם תלך הלוך־חזור עשרים שדרות, עד בוא הערב היא תוכל לראות. תקנה כרטיס לפסל של קולומבוס ותעלה אליו במעלית צפופה. ובטח העולם יפה משם. ובטח העולם חדש מאוד. קפה! צריך קפה, היא מבינה, אולי גם אוכל? הבטן מתהדקת לה על כל העצמות.

ממול, על השדרה, יש בית קפה ומסעדה ובר. מלכודת תיירים. היא רק הרימה את עיניה לשנייה, וכבר תלוי מולה חיוך של רב־המלצרים. ״וולקאם, וולקאם", המלצר קורא לה. ״אני?״ ״סי סי סניורה״. יש לו ביד תפריט אדום מעור, וחליפה עם פפיון שחור, והוא מביט בה, מנופף ומחייך, כאילו כל חייו חיכה לה שתחזור. אז היא חוזרת. קמה וחוצה בלב הכביש. מכוניות עוצרות, נותנות לה לעבור.

בן־רגע היא מולו: רב־מלצרים גבוה וצעיר. מהודו, היא חושבת, או אולי נפאל? קולומבוס, כשגילה את היבשת, היה בטוח שמצא בכלל נתיב חדש להודו, דרך־ים. עד יום מותו חשב ששם ביקר, ולא גילה שהתגלה לו העולם.

״וור יו פרום?״ רוצה לדעת רב־המלצרים. ידיו הארוכות כבר מלוות אותה. מקום נחמד. שולחן קטן, כיסא אחד, מפה ופרח בצנצנת, ממש על שפת הרחוב המשקשק. היא מהססת, לא יודעת מה לומר לו. הרי היא מחפשת ארץ חדשה. והוא, דרוש לו רק מבט זיהוי של רגע: ״פרום איזראל? כפרה", הוא אומר. ״ברוך הבא". לימדו אותו עוד משהו, איך אומרים? ״או, יס!״ פניו אורים. ״מה המצב, אחי? סבבה אגוזים״.

היא מבקשת שפריץ, כמו כל התיירים, והיא שותה אותו מהר, בלי זהירות. ממש כמו כל אחד אחר שנס מהמולדת, ומפחד לחיות ומפחד למות. רועש שם בשדרה פתאום, היא מסתובבת. עדר־אדם בוטש בנעליו, ענן אבק עולה מהם, וצעקה. הם מתקדמים בדרך אל הים. היא מנסה לפתוח את הפה. על לשונה מילים בטעם של עופרת. היא מנסה לפענח את פשר המהומה. הזעם הקדוש שברגליים - על שום מה? הם מתקרבים במעילים קלים. הם מסתירים שם משהו, נכון? היא מתכווצת במקומה. ההפגנה נדחסת עוד ועוד, כי נעצרה ולא המשיכה אל קולומבוס, והנה ההמון פונה כאיש אחד אכזר, לעבר בית קפה ומסעדה ובר.

צבא עיניים לטושות, צחיחות כמו כדורי פחם. עשרות זוגות ביחד, בלי זכר לדמעה. זרועותיהם זזות פתאום. מייד היא מזהה, כי בעצמה היתה חיילת, תנועות קופצניות מהתרגשות ופחד: יד שנשלחת לעבר משהו רע ומסוכן. יש להם נשק שבולט מבעד למעיל הדק.

״להשתטח!״ היא צועקת בעברית חותכת, נופלת על אבני בזלת עתיקות, ומגינה על הדברים החשובים: הראש והארנק, הטלפון וצרור המפתחות. מתחת לשולחן המתנדנד, רועדת בין רגלי הרהיטים, אפשר לראות עוד אנשים סביבה זזים בכיסאות, כנשוכי נחש הם נחלצים. הכל נופל, מחליק ומתרסק. יש גשם של סכו״ם שמתנגש באבן, כוסות יפות של שפריץ שמתנפצות לשבר.

צרחות בספרדית ובקטלאנית, שאי אפשר לסבול או להבין אותן בכלל. היא מגיבה כמעט באטימות, היא לא מוטרדת. יש לה ניסיון חיים אומלל, והיכרות קרובה עם שפת האלימות.

הרעש מתגבר, רועם ומשתלח. היא מבחינה שעל גופה מטפטפות - טיפות של מה? האם היא נועדה למות בגשם? יש בעולם מיתות פחות יפות. אבל לא גשם ולא מוות ולא נשק, ולא חוטף ולא אנס או מחבל, בעצם, מדובר בהפגנה אחרת, וכל זה לא קשור בכלל לישראל. כיתת יורים שהרובים שלה יורים רק מים. הם מכוונים לעבר תיירים. נמאס לתושבים. הם מרימים ידיים ומניפים שלטים וסיסמאות אל האוויר. ״לכו הביתה, די, רצחתם לנו את העיר.״

אחר כך, במיטה, היא מקופלת בתנוחת עובר. היא לא יודעת כמה זמן עבר, וכמה זמן עוד יעבור עד שיפסיק שוב העולם להיגמר, פשוט לא ייתכן, ומה עושים? הכל קורה פתאום בבת אחת, בכל מקום. הכל חוץ מניסים. לאן הלכו? ואיך הולכים איתם לשם? היא לא יודעת אם אי פעם עוד תגיע אל הים.