אני נוסעת והגליל נוסע איתי. המראות המוכרים חולפים בסך. הכנרת משתטחת תכולה ומתנוצצת לרגלי צומת עמיעד, בתיה המלבינים של ראש פינה מתחלפים במבצר הבטון של הקניון בחצור הגלילית, ורק החצבים שנוהגים לצוץ על הגבעות משני צידי הכביש המתעקל בחדות, שחותך מכביש תשעים לכיוון תל חצור, עוד לא הקיצו לבשר את בוא הסתיו.
ישנם פה ושם סימנים לשריפות, שהתלקחו אחרי הנפילות האחרונות של הרקטות, שחרכו שדות וכרמים. אחותי, שנוהגת אותנו, אומרת שעל החצבים כל זה כלל לא עושה רושם. הם צומחים בקלות, אם רק מתחשק להם, מתוך אדמה חרוכה. בפעם הבאה שתבואי הם יחכו לך כאן, היא מבטיחה.
זה סוף הקיץ של שנה ארורה, והמחשבה על החצבים שעוד יפרחו פה, יש בה כדי לעודד. עוד רגע קט, כמעט, והנה הוא, מחוז חפצי, מתגלה לעיניים, מאחורי קפל של קרקע - הקיבוץ שלי. רק לאחרונה עלה בדעתי שיש הסבר מניח את הדעת לכך שמעולם לא הצלחתי לעזוב את הקיבוץ. וזאת למרות שהודעתי באופן פורמלי על עזיבה לפני תכף ארבעים שנה, ואני מתגוררת בעיר פי שניים שנים מהעשרים שחייתי בקיבוץ. אלא שבמקום שבו מחנכים אותך, משחר ילדותך, לאהוב את הרעיון יותר מאשר מאת עצמך ובשרך, את נידונה להיות קשורה בעבותות אליו. כלומר לרעיון. את מסרבת לוותר עליו. ולא בכדי, כי מה תעשי בלעדיו? וכיוון שהוא אינו מוחשי או אנושי, הוא נשאר איתך ולא זונח אותך, מתחיה ומחיה, גם כאשר למעשה כבר מזמן התרוקן מתוכן ונותרה ממנו בעיקר התפאורה.
***
בנעוריי, בתחילת שנות השמונים, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. אני זוכרת אותנו, הבנות, בנות השש־עשרה, משתזפות על הדשא בבריכת השחייה ומעלינו עוברים וחוזרים, מטרטרים במוח, המסוקים. והבנים אומרים: זה מסוק תקיפה, זה מסוק חילוץ, זה מסוק תובלה, כמו שהיו נוהגים להצהיר על כל מכונית חולפת מאיזה דגם היא כשהיינו יושבים על מדרגות ביתני הנעורים בכניסה לקיבוץ.
בלילות של המלחמה ההיא בלבנון, שנמשכה רק כמה חודשים אך הם נדמו לי כנצח, כי היה לי אהוב שיצא לקרב, הייתי שוכבת על הדשא, מביטה בכוכבים שבשמיים ומקשיבה לכוחותינו העולים ויורדים בחריקת שלשלאות, בכביש הראשי. בדיעבד, גם אז, כמו עכשיו, היינו כל כך קרוב אך בעצם כל כך רחוק מהגבול. ובכל מקרה, נותרנו איכשהו מחוץ לטווח האש.
אני פותחת דלת ונכנסת למכונית של חברתי, הנועזת, שהיא כאחות לי. גדלנו יחד מינקות באותם הביתנים, התבגרנו מיטה ליד מיטה, חדר ליד חדר, מהגנון ועד הצבא. רק עשרה ימים מפרידים בין ימי ההולדת שלנו, והנפשות שלנו, השבח לאל, נותרו לבלי התר, למרות שאנחנו בקושי מתראות. יש לה מרכז רוחני במושבה והיא מרהיבה עוז לצאת מהבית להרפתקאות, לא כמו רוב האנשים, אפילו שיש פה מתח של עוד־מעט־תתחיל־פה־המלחמה־הגדולה באוויר.
היא באה לאסוף אותי מהמשמרת שלי אצל אמא במוסד הסיעודי באיילת השחר. אנחנו יורדות לכנרת כדי לראות ירח מלא בזריחתו מעל המים. בחוף של המנזר בטבחה מצטרפת אלינו חברת ילדות שלישית, להלן הפוחזת, שהיא בעלת יכולת מוכחת לתקשר עם עולמות עליונים. בחברתן המגוננת של אלה השתיים, אני טובלת במים בוציים חמימים. שום דבר רע לא יכול לקרות לנו במקום שבו ישו ביצע את הנס של הלחם והדגים.
***
בראש השנה הקרוב ימלאו לאמא שלי 92 שנים, והיא בהלם מכך שהגיע תורה להיפרד בקרוב מהחיים. בד בבד, היא סבורה כי טוב מותה מחייה החדשים במוסד הסיעודי. היא נהגה לצום באדיקות ביום כיפור, כשבקיבוץ רווח הנוהג לרדת בהמונינו לכנרת ולעשות שם מנגל ולשתות לשוכרה. ואף נזהרה מאוד באכילת טמא. אך אין לה דיבור ישיר עם היושב במרומים ולכן אינה מצפה לחסד. חרף המוצא המרוקאי והילדות בבית שומר המסורת, היא מעולם לא בנתה על ניסים או השתטחה על קברות צדיקים. היא מאמינה והאמינה רק בדבר אחד - ברופאים. אלא שהרופאים מכזיבים. הם אינם יכולים להושיע הפעם.
בזמן שאני פה היא שם, איפה שהשארתי אותה, תחת השגחה רפואית. אומללה אך עם פאסון היא יושבת בכיסא הגלגלים, בפיג'מה ורודה שעליה הדפס של מיקי מאוסים. מחכה בקוצר רוח שייגמר כבר היום ויראה את רדת הלילה. אני אומרת לחברות המשתכשכות עימי, שבכל פעם שאני נפרדת מאמי, אני מרגישה שאני משחזרת איתה את הטראומה של בית הילדים, רק במהופך: הפעם זו אני בתפקיד הנוטשת, החופשייה לחיות את חייה, ואילו היא זאת שנשארת. היא מתלוננת: היא מרגישה כלואה במיטת סורגים, חסרת ישע. היא פוחדת ללכת לישון כי היא משוכנעת שלא תתעורר. ואני אומרת להן (אולי כדי לא להרגיש את מה שאני מרגישה): אני לא עשיתי לה כאלה קונצים של סחטנות רגשית כשהיא הלכה כל לילה והשאירה אותי איתכן.
במועד שקיעת השמש, על שפת הכנרת, מלמדת אותנו הפוחזת תרגיל תקשור שכל אחת יכולה לבצע אותו אם היא רוצה לדבר עם המתים. אני קוראת לאבא המנוח, לחברה שנפטרה, אבל הם אין להם עניין להשתתף בסשן. במקומם מתיישבת לידי רחל המשוררת ואומרת: אם את כבר יושבת פה על שפת הכנרת, למה את לא טובלת את הרגליים במים? מייד אני עושה כמצוותה, מכניסה את הרגליים והיא מצווה עלי לפקוח עיניים: אור הקסם, בוורוד פודרה מופז, אופף את בקעת כנרות.
אנחנו מחכות ומחכות, ולבסוף היא מגיחה לה כמי שהואילה בטובה להפציע אחרי שלקחה לה את הזמן כדי להרביץ כניסה. הלבנה במילואה מעל גמלא, עוצרת נשימה ביופייה, מוקפת בהילה כתומה עמומה. במסעה מקצות ההרים אל רקיע מרום היא זורקת שובל של אור על המים. ואנחנו עומדות ומביטות בחזיון בהשתאות. נחיל של אור ירח, מתוח מגדה דרומית לצפונית, ובתוכו מרצדים גלי הכסף.
בדרך חזרה הכביש נטוש, חשוך ומתפתל בפראות. כאילו חזרנו אחורה בזמן לגליל של שנות השבעים, כשבקושי היו נוסעות מכוניות שקראו להם אוטו פרייבטים, בדרכים. וכמו לפני הרבה שנות אלף, הירח משגיח על מי שהשגיח בו, מלווה אותנו, תלוי מחוץ לחלון, לאורך כל הנסיעה.
***
בקיבוץ אני הולכת ברגל לכל מקום. רק כי ככה היה נהוג. בניגוד לשנים עברו, מאז שאמא עברה למוסד הסיעודי של הקיבוץ, הפסקתי להלך בדרכים העוקפות של כביש המערכת. יש לכך סיבות. אל"ף, חם מדי. בי"ת: יש בזמננו בעיה עם השטחים הפתוחים, ובינתיים תחום המושב לא מטווח. וגימ"ל: הפסקתי לפחד, ואחרי שנים של הימנעות מקשר עין הבנתי מה לא הבנתי. בגלל שכולם בקיבוץ נוסעים ולא הולכים, במכוניות, בקלנועיות, בטרקטורונים, בשלל רכבי שטח וקלאב קרים, ואפילו הילדים, כאלה עצלים ומפונקים, רוצים שיקפיצו אותם לכל מקום, בבוקר לבית ספר, בערב לאימון במגרש כדורגל, איש אינו פוסע בשבילים הקטנים שבלב המשק, שם אין שכונות מגורים. בקושי את פוגשת כלב משוטט.
וכך, אני יוצאת, פעמיים ביום, מבית הוריי בשכונת ההרחבה הסמוכה, הגובלת בגדר המשק, והולכת דוך, כמו שנהגתי בילדות, כשהרגשתי בת המקום והסתובבתי פה בתחושות של שייכות ובעלות. חם מאוד, אך הדרך הזאת מוצלת היטב לכל אורכה. ויש מקלטים פתוחים. בהלוך הדרך היא בעלייה, ספק מתונה ספק תלולה, ובחזור, גם בגלל הירידה, אך בעיקר בגלל שמילאת את חובתך ונסתלקה הדריכות הכרוכה בביצוע המשימה, היא איכשהו הרבה יותר קלה. בוקר אחד, כשאיש אינו נמצא בטווח העין, אני חולצת את הכפכפים והולכת יחפה, לאיטי, בדשא רחב הידיים, שצבעו ירוק עשיר והוא רווי טל. אני בדרכי אל הסיעודייה, כך אני מכנה את המוסד, שנמצא בסמוך.
זה עתה יצא לי לחלוף, בפעם המי יודע כמה, על פני האנדרטה של המטוס הסורי, שהופל ביריות אנשינו ב־1948. מה שנותר מהמטוס ההוא הוצב בלב המשק, בין בתי הפעוטות וגני הילדים, ושבריו עודם מזדקרים לכדי אצבע מאשימה. השלט לידו מצהיר: מטוס סורי. כאילו זה סוג של צמח מצוי. עוד יישובים בעמק טוענים שאנשיהם הם־הם שהפילו את המטוס. אבל אם הוא פה, אצלנו, זה לא בכדי, והוא חלק בלתי נפרד מהנוי. כמו שדרת עצי כליל החורש הנטועה משני עברי הכביש המוליך אל חדר האוכל, שעל שמה נקרא המוסד.
השם המלא של המוסד הוא: כליל החורש - הבית הסיעודי.
אף אחד לא נכנס למוסד (הזה או כזה) אם הוא לא חייב. וזה נכון גם לגבי המבקרים. אני מכירה את הבניין הזה היטב. בנעוריי עבדתי בו כמטפלת צעירה כאשר שימש בית התינוקות. אך מרגע שעבר הסבה לא העזתי אפילו להסתכל לכיוון שלו כאשר חלפתי על פניו במסעותיי הרגליים. עד שלא עברתי את הרוביקון ונכנסתי והתיישבתי, לא הבנתי מה אני מפסידה. עכשיו אני יושבת פה שעות, יום אחרי יום, לפעמים שלושה או ארבעה ברצף, ואני מרותקת. אני מסוגלת לדבר שעות על הדמויות שחיות פה, בבית שבאמת מרגיש כמו בית, לא רק לדייריו, ומאפשר לי למלא על הצד הטוב ביותר את תפקידי כבת המלווה את אמא אל מותה, כלומר לארח לה לחברה, להתעניין בשלומה, להצטער בסבלה, ולא לצפות לשום סגירת מעגל.
***
דוריס, אחותה של אמא, ושלומצי, החברה שלה, באות לבקר ומעלות נשכחות. במקור, באמצע שנות השישים, הן משחזרות, בכלל התכוונו להקים פה בית סיעודי. זה היה הייעוד של השטח. אבל היות שנולדו כל כך הרבה תינוקות במשק, נוצר צורך יותר דחוף לשכן אותם מאשר את הוותיקים הנזקקים ונבנו פה ביתני התינוקות. רק בשנות השמונים התהפך מאזן הכוחות, פינו את הטף והקימו מוסד.
אמא מהנהנת ולפעמים מתקנת, או מזכירה. אך רוב הזמן אנחנו יושבות שתינו בדד ושותקות כי הדיבור קשה מאוד עליה. מבחינתי זו סיטואציה מנצחת. סוף־סוף שורר בינינו הסכם פירוז.
בבית הסיעודי מתקיימים חיים מלאים וסדורים. ארוחות נפלאות מוגשות בשעות קבועות. הכל, מהכביסה ועד ההעשרה, טיפ טופ. יש אפילו קבלות שבת שבהן מזמרים ניגונים חסידיים שהחלוצים שלנו נהגו לשיר. אך לפעמים ישנו איזה דיסוננס. למשל, בוקר אחד אני שמה לב שאין הלימה בין המוזיקה למתרחש במרחב. מצד אחד המטופלים, אחרי ארוחת הבוקר, בהשפעת תרופות הבוקר, מרחפים, חלק חצי מעולפים, אחרים במצב קטטוני מלא, וברמקולים מתנגנת מוזיקת ריקודים קאריבית. אבל מה שלא קורה, וקורים מדי פעם דברים מצחיקים ו/או מלחיצים, התחושה היא שהדינמיקה לא שונה במיוחד מזו שהיתה אי־אז בבית התינוקות. גם פה מתפרקים אחרי ארוחת צהריים, נגיד, שכבר רוצים להילקח לחדרים למנוחת צהריים. או לפנות ערב, שידועה כשעת בלוז נצחית. וגם פה יש מי שדופקים בכפות על השולחנות כמו שנהגנו אנו לעשות למורת רוחן של המטפלות. אפילו אמא עושה את זה פעם אחת בנוכחותי, למורת רוחי, ואני נוזפת בה בדיוק כפי שהיתה נוזפת בי. אני מופתעת מכך שהיא מצייתת לי.
אמא היא מהבודדות בבית הסיעודי שיש לה בוחן מציאות מלא. והיא חדה אש. אבל היא מתעניינת רק בעצמה ושקועה בצער על מר גורלה. לכן היא לא כל כך מתעניינת בממצאים שאני מוצאת לנכון לשתף איתה.
למשל, האישה הזאת שיושבת מולנו, שנראית מאוד תפקודית מבחינה גופנית, וכל הזמן חוזרת בקול צורמני על משפט או מילה שהושמעו. שוב ושוב להכעיס. נדמה לי ששמה הוא כמו שם המטפלת שהיתה לי בילדות, היא דומה לכל מיני נשים שהכרתי. היא לא מהקיבוץ שלנו, אלא מפונה ממוסד סיעודי באחד מיישוב ההר. יש לה ארשת פנים קונדסית, ולפעמים היא חוזרת אלף פעם על אותה מילה אבל מכסה את הפה עם היד שלא יראו שזו היא. מאז שהיא ראתה שעליתי עליה, היא לפעמים בוחרת אותי בתור הקהל שלה. למשל הבוקר, איך שאני נכנסת ומתיישבת היא חוזרת ואומרת ״אמא שלך הלכה לישון״, ככה במשך כמה דקות רצופות, למרות שאמא שלי ממש על ידי יושבת זקופה, יפה ונואשת, מחוברת למחולל חמצן.
באותו הערב אמא עודנה יושבת באותה נקודת תצפית מהצד, הראש כעת שמוט. דמותה שדופה ואחוזת יגון, המצח שעון על כף היד. תנוחה שאימצה לה פה עם בואה, ומיטיבה לבטא את תשישותה. אצל דלפק הקבלה, מאחורינו, יושבת, לצד האחות התורנית, אישה שאני מכירה מילדות.
היא בערך בת גילה של אמא. היא נסערת מאוד וקוראת ״אמא, אמא״ בצעקות. אני שואלת את אמא מה קרה לאמא של זו שצועקת, והיא עונה לי: ״היא מתה, כשהיא היתה ילדה", ולא מסכימה לספר לי מה קרה אחרי, בטענה שהיא לא יודעת.
בשבעה של אמא אני אצליח לברר את החסר אצל אסתר, שגם שייכת למגזר של המרוקאיות בקיבוץ, פרטים נוספים על הילדה הקטנה, זו הזקנה שצועקת עכשיו בדלפק הקבלה, שאמא שלה מתה עליה בילדותה. ובכן, אבא שלה התחתן חיש מהר עם אישה אחרת שעשתה ממנה משרתת, ולכן היא ברחה ממרוקו ועלתה לארץ. והיה לה מזל גדול שהגיעה לקיבוץ. גם נקלטה יפה וגם הקימה פה משפחה לתפארת.
***
לפני שהלכה למוסד, הסדירה אמא למפרע את ההליכים הכרוכים בטקס הפרידה של הסתלקותה מהעולם. יום אחד היא מסרה לנו פתק בכתב ידה, ובו רשום הנוסח שיהיה כתוב על גבי המצבה שלה. היא חזרה ושיננה באוזנינו את הפרוטוקול של הלוויה שלה, משל היתה המלכה האם. למשל, אסור לקרוא מצג הטלפון הספדים, ויש יש להשמיע את השנסון ״עלי שלכת״ של איב מונטאן.
עד כדי כך היא לא סמכה על אף אחד, ולא השאירה שום דבר לאלים, שקצת אחרי שהתגלה לה כי יש לה סרטן היא זימנה לביתה את האחראית על ההספדים מטעם המשק והכתיבה לה מילה במילה את ההספד הרשמי שיינשא מעל קברה הפתוח, ובו תיאור קורות חייה ופועלה למען הזולת. לפי בקשתה, הקריאה אותו המספידה מטעם הקיבוץ כפי שנמסר במקור, בגוף ראשון. נאמרו בו, בין השאר, המילים: הקמתי, עשיתי, הבאתי, הטבעתי את חותמי. הספד מטעם הקיבוץ תמיד נכתב בגוף שלישי. כך ניסחה אמא, בתעוזה, בקבורתה, כמו בימי חייה, את הכללים שלה. בתור מרוקאית, שהיתה יותר צרפתייה מכל פריזאית, אף זו תהיה מורשתה: תחי הקום איל פו אשר במחשבה תחילה, תחי התשוקה העזה לשלוט בכל פרט של הנרטיב שלה גם בהיעדרה.
***
אני נוסעת והגליל נשאר מאחוריי. בשובי לעיר, לאחר העלייה לקברה בתום השבעה, אני מתאבלת על הכל כולל הכל. שאין יותר הורים ואין יותר בית הורים לבוא אליו לביקורים, שיש רק שני קברים, וגם על הגליל העליון, אפילו שאני יודעת שהוא עוד יעלה ויפרח כמו חצבים בסתיו. איני נוטה מטבעי לשקוע במרה שחורה כמו אבי, משום שאני, ככלות הכל, גם הבת של אמי, וגם אני כמותה חייתי את חיי שבויה בתודעה של גיבורה רומנטית ברומן היסטורי.
משחר ילדותה, בסוף כל יום גרוע, נהנתה אמי אנט, שהחליפו לה את שמה לחנה, להתנחם בשורת המחץ של סקרלט אוהרה, דמות המופת של ילדותה מהסרט ״חלף עם הרוח״, והיתה מכריזה בקול רם: ״לילה טוב, מחר יום חדש״. ועוד בנעוריה, כשעלתה לארץ מהעיר פס שבמרוקו, והיא נערה שמלאו לה שש־עשרה שנה, לא התבלבלה. בהיעדר מסמכים פורמליים, קבעה את התאריך העברי שבו יצוין יום ההולדת שלה בערב ראש השנה.
באין ירח, לראשונה בלעדיה, הנה תחל שנה וברכותיה. ומכאן, אני מבקשת לאחל לה: יום הולדת שמח, אמא, ושנה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו