באחת הסצנות מכמירות הלב בספרו החדש של ארי ליברמן "אושר" משוטט הגיבור, אושר קרליבך, גרוש בן 44, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. העיר פרושה לפניו כמו מרבד, על אנשיה ובתיה, תייריה ומכוניותיה, עציה וחתוליה. אושר מהלך ובידיו פיתה עם זעתר ושמן זית, מדי כמה צעדים הוא עוצר, חוקר את סביבתו ומתפעל, ואז ממשיך לצעוד בתוך המהומה הזו ושר לעצמו.
זוהי סצנה שנדמית שולית בספר, אבל היא חוזרת על עצמה בנוסחים שונים. בכולם הוא זוכה להתבונן בעולם בעיניים חדשות, מתוך שמחה, מתוך אותו אושר שנרמז בשמו שלו, וכל זאת משום ש(כמו שליברמן מודיע לנו במשפט הפתיחה של הספר): "אושר קרליבך הולך למות, ולא יעזרו תרופות וטיפולים ולא תפילות ותכנונים, הוא ימות כי כך נגזר".
ליברמן, שבספרו הראשון "אלופי התמימות" (2014) ובספרו השני "השתקן" (2022, שעליו היה מועמד לפרס ספיר) הקפיד להציג נקודות מבט יוצאות דופן על נושאים שברום השיח הישראלי - אלימות הרחוב והצבאיות מצד אחד, ומנגד השואה - מנסה לעשות זאת גם הפעם, אם כי בצלילים מינוריים יותר.
"שאלתי את המנחה מה יקרה אם במדיטציה יגיע יתוש ויעקוץ אותי. הוא אמר לי לנפנף לעברו. שאלתי: ומה אם זה לא יתוש אלא נחש, והוא יתקרב ויכיש אותי? מה לעשות אז? הוא חייך, ופירשתי את החיוך כאילו הוא אומר: 'אז יכיש אותך, אז מה? אז תמות, אז מה? מה אתה עושה עניין?'"
כאן המוות הוא הגיבור, והוא זה שמעניק משמעות, דוחף לעשייה, ובעיקר משחרר מעכבות ומהשתעבדות למינים שונים של סתמיות, החל מריצוי אנשים אחרים ורדיפת כבוד, וכלה בהצלחה בעבודה. אושר, שבראשית הסיפור מתגלה במוחו גידול ממאיר והרופא מבשר לו שמותו קרוב מאוד, מגלה, לאורו של המוות, בעצמו ובעולמו, דברים שלא הבחין בהם עד אז.
ליברמן מודה שאת ההשראה לדמות ולקורותיה שאב מקהלת. "זבל העולם, הכל זבל", חוזרת ואומרת בספר הדודה רוזה, מגיבורות הסיפור, בפרפרזה על המשפט הפותח את המגילה. ואושר? ככל שהסיפור מתקדם, כך הוא פושט מעליו את כל מה שנדמה היה לו פעם שהוא חשוב - "רק לאוויר שנכנס לתוכו ויוצא ממנו יש משמעות".
***
ליברמן, בן 54, נולד במקסיקו סיטי, עלה ארצה עם משפחתו בגיל 8, ואחרי התיכון והצבא נסע ללמוד ספרות בקולומביה הבריטית בקנדה, השלים תואר שני באוניברסיטת קורנל האמריקנית ואז דוקטורט בפרינסטון. היום הוא מלמד ספרות השוואתית באוניברסיטת ג'ורג'יה. אנגלית היא שפת אמו, בפועל - שפתה של אמו האמריקנית - והעברית, שבה הוא כותב, היא רק שפתו השלישית (השנייה היא כמובן הספרדית).
בהתאם לגלגוליו, הוא אכן חלם לכתוב ספרות באנגלית, ופחות או יותר לכבוש את העולם. "אבל זה לא קרה. ניסיתי, ניסיתי, ובקושי הצלחתי לפרסם סיפור אחד מסכן בכתב עת עוד יותר מסכן. הייתי הכישלון הכי חרוץ שיש", הוא אומר.
רק שאז, בשנת 2011, עלה בו "רעיון לספר שיכול היה להיכתב רק בעברית, כי חלקים גדולים בו כתובים בשפה מקראית. זה היה 'אלופי התמימות', שזכה להצלחה מסוימת אצל המבקרים אם כי לא היו לו קוראים, אבל אמרתי לעצמי טוב, נמשיך, ויצא שעד עכשיו הצלחתי לפרסם ספרות רק בעברית".
בין לבין, ליברמן גם כתב וצייר קומיקס שהתפרסם בהמשכים ברשת וביקש מהקוראים להכתיב את ההתרחשויות בפרקים העתידיים, ניהל אתר שאתגר כותבים לספר אותו סיפור בסגנונות שונים ברוח תנועת "אוליפו" הצרפתית, ופרסם טקסטים תחת השם הבדוי ארי סטופנס. ואז, אחרי 20 שנה בארה"ב, בשנת 2021, הגיע בחזרה לישראל, עם רעייתו ובתם, כדי לשמש חוקר אורח בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית.
"יש יחס הפוך בין כתיבה טובה לחיים מעניינים. מי שחייו מעניינים עדיף שיכתוב ממואר, ומי שחייו משמימים נאלץ להמציא סיפורים. הסינים מאחלים לאויביהם חיים מעניינים, כי הם מלאי סכסוכים ואלימות וצער. מי רוצה את זה? אני שואף שחיי יהיו כמה שיותר משעממים"
הימים היו ימי הקורונה, מה שלא הפריע לו להתאהב מחדש בארץ, בירושלים ובעברית, ולרצות להישאר כאן. "לא הגעתי מתוך כוונה להישאר", הוא אומר, "אבל מהרגע הראשון אמרתי שמכאן אני לא זז. אני שייך, אני מרגיש ממש בבית. כל השנים בארה"ב הייתי עלה ברוח, מנותק, ורציתי לחזור הביתה. אמרתי לכולם שאני נשאר פה, רצתי למשרד הפנים כדי לאזרח את הבת שלי, רצתי למשרד הקליטה כדי לקבל מעמד של תושב חוזר - ומתברר שפספסתי את המועד, וכשבאורח פלא נפתחה משרה באוניברסיטה, אמרתי לעצמי שזה אות משמיים, שזה המקום שבו אני צריך לחיות".
בסופו של דבר, ליברמן לא קיבל את המשרה ההיא. "היו לי תקוות גדולות", הוא אומר, "וכשלא קיבלו אותי פניתי לעוד משרות, אבל לא יצא מזה כלום. לא הצלחתי להשתלב ולמצוא כאן עבודה. ואז הגיעה עוד מתנה משמיים, והספר שלי 'השתקן', שאת הכתיבה שלו השלמתי בירושלים, היה מועמד לפרס ספיר ואמרתי לעצמי שאם אזכה הכסף יוכל להחזיק אותי פה שנה ואז אמצא משהו. אבל כל התוכניות התנפצו ונאלצתי לחזור עם הזנב בין הרגליים".
גדלת בבית דובר אנגלית ואחרי 20 שנה אתה עדיין מרגיש שם זר?
"זה כנראה פתולוגי אצלי. אני יודע שלא כולם מרגישים כך, אבל אני מרגיש כאן מרחף, ובישראל אני מרגיש בבית. זה לא מתוך ציונות. אני ממש אוהב את האבנים, את האדמה, את השפה, את התרבות. אנשים שואלים אותי למה אני רוצה להישאר כאן כשכולם רוצים לעזוב, אבל אני, מה אכפת לי מדיקטטורה? אני אוהב את המקום הזה, ומצידי שיחזרו הטורקים לשלוט בו. אני עדיין אוהב אותו".
***
על ספרו "אושר" הוא אומר ש"זה ספר שנכתב אחרי שנאלצתי לוותר ולעזוב, וכולו צער על כך שאני כבר לא בירושלים".
לפני אותה שנה הכרת את ירושלים?
"היו לי חברים שגרו בנחלאות או במחנה יהודה בשנות ה־90, אבל לא הכרתי את העיר. חשבתי כל השנים שזו מדינה אחרת, מנותקת משאר מדינת ישראל. כשעברתי לגור בה הבנתי שצריך לחדור לתוכה פנימה. זה לקח לי שבועות ארוכים, אבל בסוף השנה לא הבנתי למה בכלל חשבתי אי־פעם שתל אביב היא המקום הכי־הכי בארץ, ולא ירושלים".
כי היופי? כי ההיסטוריה?
"לא יופי ולא היסטוריה, אלא תחושת שייכות בסיסית. אני זוכר איך זה הלם בי יום אחד, כשחזרתי הביתה בצהריים עם מנת שווארמה ביד וסנטרי נוטף עמבה - שזה הבית שלי, אלה הרחובות שלי, הריחות שלי, הטעמים שלי, אלה העצים שלי, הבתים שלי, האבנים שלי, השמיים והעננים שלי, ופה אני נשאר".
אתה מרגיש שהכתיבה שלך שונה כשאתה בארה"ב או כשאתה בארץ?
"כשאני כותב באמריקה - זה מתוך ערגה וגעגוע. אני בטוח שלו הייתי כותב את 'אושר' בזמן שגרתי בירושלים זו לא היתה אותה העיר, היא היתה פחות חלומית ויותר גשמית. בירושלים כתבתי עוד ספר, אבל גנזתי אותו. מין ספר מוזר, יפני ברוחו, שבנוי ממיקרו־סיפורים שכל אחד מהם לא מכיל יותר מ־140 סימני דפוס - ספר שנקבע שרירותית - ויחד הם מצטרפים לסוג של סיפור רחב, אבל התוצאה היא בלתי קריאה. כל סיפור קצר הוא מעין 'קואן', סיפור זן, בעברית, ואולי אפרסם אותם בנפרד בכל מיני במות, אבל אני לא רוצה להוציא ספרים שאינם קריאים. בעיניי זה חשוב יותר מהשאלה אם הספר הוא טוב או רע, כי ספר שלא קוראים אותו לא קיים, ממש כמו עץ שנופל ביער ואיש לא שומע אותו נופל".
הספר ספוג ציטטות מקראיות, בסיפורים של חוזרים וחוזרות בתשובה. יש לזה נגיעה לביוגרפיה שלך?
"לא, ואני מאוד מתנגד לכתיבה ספרותית אוטוביוגרפית. אני חושב שיש יחס הפוך בין כתיבה טובה לחיים מעניינים. מי שחייו מעניינים עדיף אולי שיכתוב ממואר, ומי שחייו משמימים נאלץ להמציא סיפורים. אני שואף שחיי יהיו כמה שיותר משעממים".
וזה מצליח לך?
"כן. הרי הסינים מאחלים לאויביהם חיים מעניינים, כי אלה חיים מלאי סכסוכים ואלימות וצער. מי רוצה את זה? אני רוצה לחיות בשקט, ואת כל הסערות האלה לשמור לבדיה, לספרות".
***
מעט מאוד נקודות משיקות בין חייו של ליברמן לאלה של גיבור "אושר": הגיטרה, שגם ליברמן כמו אושר מצא בגיל 15 בזבל, שיפץ ובנה לו ממנה כלי נגינה של ממש; האהבה העמוקה לדון קישוט ולסרטי האחים מרקס; והשירים. אושר קרליבך כותב מאז גיל הנעורים וגם מלחין ושר, אבל אין לו אומץ לחשוף את התחביב המוזיקלי הזה ברבים. ליברמן כתב לו את השירים, כמובן, והשתדל שאלה יישמעו מתאימים לדמות, לנער המתבגר, ואחר כך לגבר המשתוקק לקרבתן של נשים, שקשה לו למצוא בתוכו את העוז לפנות אליהן.
אמרת פעם שהסיפור היחיד מבחינתך, שאותו אתה כותב בצורות שונות כבר 20 שנה, הוא הסיפור על "בחור שמאוהב בבחורה והיא לא שמה עליו".
"אבל הפעם יש לו גם הצלחות. אני חושב שאושר שונה לגמרי מכל הסיפורים שכתבתי על גברים לא יוצלחים. זה כנראה משום שהוא יודע שאין לו זמן להרהר והוא מצליח - הוא לא מתחשב בשום דבר, מוסר את הכסף שלו לעניים, עושה אהבה עם בחורה אחת ומייד אחר כך עם עוד אחת. הסיפור לא רק מתפתח מהר, הוא גם נכתב מהר מאוד, בתוך שלושה חודשים. היתה לי רשימת מכולת של דברים שידעתי שאושר יעשה, הכרחתי את עצמי למלא מכסה של 600 מילים ביום, והסיפור פשוט נכתב מעצמו".
כך אתה כותב? זה נשמע נורא לא רומנטי.
"אני כותב משימתי. אני מציב לעצמי תאריך ומחשב כמה מילים צריך לכתוב ביום כדי שבתאריך הזה הרומן יהיה גמור. התחלתי בינואר ורציתי לגמור את 'אושר' במאי, וכך היה. כתיבה היא לא עניין רומנטי. רוב הזמן זו מלאכה, והיא די משעממת. הסיפורים על סופרים שקודחים מתשוקה כשהם כותבים הם שקר הוליוודי. קורה שתוך כדי כתיבה יש משפטים שמעוררים בי שמחה או אפילו תחושת התעלות, ואני הולך ברחוב וחושב כמה אני מרוצה מהשורה שכתבתי, אבל למחרת היא כבר נראית לי פחות מבריקה. הרי אין שום קשר בין המצב הנפשי של הכותב לאיכות הכתיבה שלו, אולי אפילו יש יחס הפוך. כדי לכתוב רומן ארוך עדיף להיות כמה שיותר מפוכח".
***
הרעיון לספר שבמרכזו אדם שעומד למות ומחליט שבעצם מדובר בחדשות טובות נולד, כך מספר ליברמן, כשיצא לסדנת מיינדפולנס. "כן", הוא מודה, "אפילו מי שמשתדל לחיות חיים משעממים יכול להיות בלחץ, ורציתי ללמוד להירגע".
לצערו, הוא גילה שכשישב במעגל ותרגל תרגילי קשב, הקשיב לרחשים ולנשימות וניסה לא לחשוב, "לא הצלחתי להיות קשוב יותר מחמש שניות בכל פעם. ניסיתי את זה במשך יותר משנה לאחר מכן, ולא הצלחתי. פעם שאלתי את המנחה מה יקרה אם בזמן המדיטציה יגיע יתוש וינסה לעקוץ אותי, ואני רגיש ליתושים. הוא אמר לי לנפנף לעברו. אז שאלתי, ומה אם זה לא יהיה יתוש אלא נחש ארסי, והוא יתקרב ויכיש אותי, מה לעשות אז? ומהתשובה של המנחה נולד הספר. הוא רק חייך, ואני פירשתי את החיוך הזה כאילו הוא אומר 'אז יכיש אותך, אז מה? אז תמות, אז מה? מה אתה עושה מזה עניין?'"
אף ש"אושר" עוקב אחר גבר אחד במהלכו של יום אחד, הוא משובץ דמויות משנה רבות, שכל אחת מהן מביאה עימה סיפור מורכב, זיכרונות ומחשבות על החיים ומשמעותם. אחת מאלה, דודה רוזה, הצופה בנעשה ממרום 90 ומשהו שנותיה, מלאת אכזבות ולמודת אובדן ואבל, נולדה כשליברמן, כהכנה לכתיבת הרומן, תרגם את כל מגילת קהלת, פסוק אחר פסוק, לעברית מודרנית.
"קהלת הוא ספר שמתמודד עם השאלה הכי מטרידה, והיא אם לקיום שלנו יש תכלית, ואם כן - מהי", הוא מסביר. "אפשר לקרוא אותו בכל מיני צורות, אבל עצם התהייה מעניינת ומזמינה מחשבה עמוקה, וזה מה שניסיתי לעשות בספר - להציב אדם במקום שבו הוא יודע מתי ייגמרו חייו, ויש לו הזדמנות לשנות או לעשות דברים אחרת, לחסל חשבונות או לסגור קצוות, ולתהות אם הכל היה לשווא או שהוא צריך לשאוף להשאיר אחריו משהו. במקרה של אושר, ייתכן שהוא מצליח להשאיר את מה שניסה שנים לעשות ולא הצליח - כלומר היריון, צאצאים, אולי אפילו יותר מאחד - אבל זה לא ברור לגמרי, וגם לא ברור אם זה משמעותי או לא".
מלבד הדודה, שהיא מעין נביאה/פילוסופית/מוכיחה בשער, מככבים בספר ירחמיאל, דמות שקוראים אדוקים של ליברמן יזהו בה חלקים מסיפורו "אנטישמי על הגג"; עדנה, אחותה של דודה רוזה, שהעורף שהיא מפנה למשפחה נותר לוט בערפל; וכן שירה, גרושתו של אושר ופרופ' תמר זיסמן - שתי הנשים שלקראת מותו המתקרב הוא מממש את תשוקתו אליהן.
ב"אושר" יש כמה מתיאורי המין המוצלחים שקראתי לאחרונה בעברית: "אבל היום קצר ורבה המלאכה. אושר מתיישב שוב ליד גרושתו היפה, אשת איש, ושוב יד אל ברך ולחיצה וליטוף וליטוף, וסביב אצבע מורה תלתל שנחלץ, ועיניים נעצמות, ופיות שואפים ונושפים, והיד הלוחצת המלטפת מטפסת ועולה לאורך הירך, וצווחה קטנה נפלטת", או: "וקמים שני הגופים על הרגליים, עומדים עירומים ולא מתבוששים, דבוקים ומתדפקים, בשר אחד גונח והומה, מצטמק ונמתח, מפזז ומכרכר, מתלטף ומתנפל, נילוש וננשך, ומזדקף הקטן ונקלט בנרתיק ומתלטף הבשר ומתפתל ומכרכר ונמתח וגונח והומה ופה אל תוך פה זועק פטפוטי אהבה וזימה ומתיז רירים ונשבע אמונים".
לא הרבה כותבי פרוזה בעברית יודעים לכתוב אירוטיקה. בטח כזו שלא תישמע מופרכת ונפוחה, אבל גם לא כאילו נלקחה מאיזה סמטה מטונפת.
"כתיבה אירוטית מביכה אותי. אני פשוט לא מסוגל לכתוב על סקס, אלא אם אני כותב את זה מצחיק. אחרת אני חושב על אמא שלי שקוראת את זה, ופשוט לא מצליח לכתוב אף מילה".
ובכל זאת שילבת בספר לא מעט סקס, אבל גם בו אושר אינו מוצא את משמעות החיים.
"ממש כמו מגילת קהלת, הספר נפתח באמירה שהכל הבל הבלים, אבל מסתיים ברוח אחרת. הדמויות מדברות על חזרה בתשובה ועל קיום מצוות, כאילו בזה מכל הדברים דווקא יש משמעות, אבל זה הפשט, ואושר מפרש את זה אחרת. הוא מבין שהעשייה היא שחשובה, החיים עצמם. זה לא שאין תכלית לחיים, אבל אין טעם לנסות לחקור ולחקור כדי להבין, כי לא נגלה שום הסבר רציונלי. מה שנשאר לנו זה רק לחוות. להיות ערים לעובדה שאנחנו חיים, ופשוט לחיות".
***
ליברמן מעיד על עצמו שהוא אדם חילוני מאוד אבל שופע אהבה למקרא, למסורת ולסיפור היהודי. "שואלים אותי אם התפקרתי, אבל לא, באתי מבית חילוני ואני פשוט נמשך לעולם הישן הזה. זו משיכה יותר אסתטית מאשר אמונית. אני קורא את התנ"ך שוב ושוב לאורך השנים, ובכל פעם מופתע מדברים חדשים שמתגלים לי בו".
אז צפויים רומנים נוספים שתכתוב בהשראת התנ"ך?
"סביר מאוד, זה תמיד נמצא אצלי ברקע. כרגע אני בהפסקה מכתיבה, יש לי כיוון אבל התמונה עוד לא התבהרה לגמרי, וכשהיא תתבהר אני אתיישב לכתוב. לנסות לספר לך על מה זה כמו לנסות לתאר חלום שעוד לא חלמתי. כרגע אני יודע רק שיהיה שם פוגרום שמתרחש באמריקה של ימינו. כל השאר יתבהר בהמשך".
ומאחר שאתה חי בארה"ב, "אושר" וגם הרומנים הבאים שלך לא יוכלו להיות מועמדים לפרס ספיר.
"במידה מסוימת יש בזה הקלה. המועמדות לפרס לא ישבה אצלי טוב בכלל. כשאני כותב אני לא מרגיש שאני בתחרות עם מישהו. שמחתי על תשומת הלב ש'השתקן' קיבל, וזה היה מצוין מבחינה שיווקית, אבל יש משהו יותר רגוע בלדעת שאני בכלל לא זכאי להיות מועמד, ולא צריך לתהות אם אזכה או לא אזכה".
