"ספר ילדים טוב הוא לא ספר שאיזה מבקר שם עליו תו איכות, אלא ספר שהילד שלך שם עליו תו איכות"

כשאני רואה ספר שמופיע בתוכנית הלימודים", אמר לכותב שורות אלה מורה, שיישאר עלום שם, "אני מייד מתחיל לחשוד". כשזה מגיע לקריאה - ועם כל הכבוד לתוכנית הלימודים - כבר די ברור שהחינוך האמיתי קורה בבית, ואם הילד יאהב לקרוא או לא, זה לחלוטין תוצר של אסטרטגיה הורית.

אלא שבישראל יוצאים יותר מ־1,000 ספרי ילדים ונוער בשנה (על פי נתוני הספרייה הלאומית), וכך ההורים המבולבלים נותרים משתאים מול מדפי הספרים, שמלאים בספרים לפעוטות, ראשית קריאה, עם ניקוד, בלי ניקוד, קומיקסים ורומנים ארוכים לנוער. ומשם קצרה הדרך להישען על פרדיגמות - כמו למשל זו שאומרת שספר ילדים אמור "לחנך", או "ללמד את הילדים איך להתנהג".
"בספרות ילדים יש כל מיני ז'אנרים, אבל אם מאוד מפשטים אותם, המרכזיים שמתחרים זה בזה הם הספרות הטיפולית־חינוכית והספרות היפה", מסבירה תמר הוכשטטר, סופרת, מאיירת ועורכת ספרות הילדים והנוער בהוצאת "עם עובד".

למה הכוונה ב"טיפולית־חינוכית"?

"אלה ספרים שנכתבו כדי להתייחס לבעיה, לסוגיה כלשהי. כותבים אותם ככה, מחפשים אותם ככה, והם מקוטלגים ככה על המדף בספרייה. 'אח חדש', 'אבא במילואים', דברים כאלה. ובמקביל חשוב לזכור שספרות ילדים יכולה גם להיות ספרות יפה, ולא רק פונקציונלית - ממש כמו ספרות למבוגרים. זו ספרות שבאה לספר סיפור שיש בו מורכבות רגשית ואמת כלשהי על העולם - כזה שאפשר לפרש בכל מיני דרכים, והוא לא בהכרח יעזור לילד שלכם להתגבר על הפחד מליצנים, נניח".

וכשההורה מגיע לבחור ספר לילד - מה עדיף שישלוף מהמדף?

"לתחושתי יש תמיד מאבק סמוי בין שני הז'אנרים האלה. באיזשהו מקום זה גם תלוי באיך שאנחנו תופסים ילדים. האם הילד הוא אובייקט שאנחנו צריכים 'לחברת', לחנך ולטפל בו? או שהוא גם נפש בעולם, שרוצה יופי, עניין וצחוק - בדיוק כמו שמבוגר רוצה?".

יעל מולצ'דסקי: "יש ספר בשם 'מטעויות לתגליות', שמדבר על דברים שהתגלו במקרה, כמו הפניצילין או הגילוי של יבשת אמריקה על ידי קולומבוס. מתוך הרבה ספרים שהצלחנו למכור הוא היחיד שלא הצלחנו, כי אמרו לנו שיש בספר הרבה גברים לבנים. אבל אלה תגליות מהמאה ה־18, ה־19, כולם היו גברים לבנים! זה פשוט לצנזר את ההיסטוריה"

הוכשטטר אומרת שבתקופה המשברית שאנחנו חיים בה הספרות הטיפולית־חינוכית ללא ספק פורחת. "זה מגיע מתוך מצוקה הגיונית של אנשים, שאומרים 'הילד שלי היה ישן בלילה ועכשיו לא, עזרו לי'. ספרים יכולים להיות איזשהו מקום שהולכים אליו לעזרה, אבל מילה אחת צריכה להיאמר על היוצרים של הספרויות השונות האלה: אני חושבת שספרים, יותר מאמנויות אחרות, הם מקום שבו אנשים שאין להם ניסיון קודם מרגישים חופשי ללכת ולהתנסות בו, ולהוציא את עצמם לאור. הרבה פעמים עולה המשפט הזה, 'ראיתי שאין ספר על הנושא הזה, אז החלטתי לכתוב עליו'. ככה מגיעים ספרים על נושאים כמו אזעקות בדרום, נניח. זה נהיה מאוד קל להוציא ספר, כך שז'אנר ספרי העיון לילדים נמצא יחסית בפריחה עכשיו".

וזה בהכרח רע?

"לא בהכרח, אבל מבחינתי ספרים הם לא כלי לחינוך ולמשטור ילדים. הם אמנות, ובתור אמנות חווים אותם דרך הלב ודרך המודע והלא־מודע. לא הכל יכול להופיע על פני השטח, אי אפשר בהכרח להבין מה המסר האחד שעובר מהם, יכולות להיות הרבה תשובות, כי זו יצירה מורכבת. ולכן הרבה פעמים כשאומרים לי 'זה ספר על פחד מנטישה', נניח, אז אני חושדת, כי ספר שהוא 'על משהו' אין בו הרבה פעמים את המורכבות הזו שמתבקשת. נפש זה דבר מורכב. גם אם היא שוכנת בגוף של ילד בן 6".

"מהניסיון שלי, הורים אוהבים שהמסר נאמר להם בצורה מפורשת", אומרת רונית רוקאס, מו"לית הוצאת "כנפיים", גם היא סופרת, עורכת ומתרגמת ספרי ילדים ונוער. "אני זוכרת שכשיצא הספר הראשון שלי עשיתי סבב בחנויות הספרים, והמוכרות שאלו אותי 'טוב, אז מה המסר?', זה סובב את התחום מכל הכיוונים. הבן שלי סטודנט, הוא עובד ב'צומת ספרים', ואני יודעת שהורים מחפשים ספרים בנושאים כמו 'לילד נולד אח' או איך לצלוח את העלייה לכיתה א'".

ומה בנוגע לתפיסה שלפיה ספרות ילדים היא לא כלי חינוכי אלא היא קודם כל ספרות?

"כל ספרות מעבירה רעיון, השאלה היא באילו אמצעים עושים את זה. אם אתה מרגיש שאתה צריך להאכיל בכפית או לא. הורים אוהבים גם קלאסיקות וגם מסר ברור. 'האריה שבפנים' (מאת רייצ'ל ברייט, הוצאת "כנפיים" - ע"פ) הוא ספר מאוד מצליח, מכר עשרות אלפי עותקים, והוא למעשה משל מודרני, כלומר שיש בסופו מוסר השכל. הסדרה הזו של 'האריה' אומרת את הדבר במפורש, אבל בשילוב אמצעים שלא קיימים במשל המסורתי יותר, הקלאסי. יש בו איורים באמת לא רגילים של ג'ים פילד, הומור וחריזה. ספרים אחרים שהוצאתי, שבהם המסר לא נאמר בצורה ברורה, מכרו פחות".

ומול זה, יש מי שחושבים אחרת. "אני חושבת שהספרים הכי בעייתיים הם ספרים דידקטיים, שמתחפשים לספרות", מזהירה יעל מולצ'דסקי, ראשת מדור ספרות ילדים ונוער בהוצאת "כנרת זמורה ביתן". "אין לי שום בעיה עם ספר שהוא דידקטי בהצהרה, זו לא מילה שלילית. 'סיר הסירים' של אלונה פרנקל הוא ספר שבא לגמול את הילדים מחיתול. יש לו מקום והוא מצהיר על עצמו ככזה, הוא לא מתחפש למשהו אחר. יש גם את סדרת הספרים של מיכל דליות שאנחנו מוציאים אצלנו, שבאה ללמד ילדים על כל מיני נושאים. הספרים האלה לא מפריעים לי, אבל כשיש ספרים שהכתיבה שלהם אמורה לספר לילד סיפור טוב ובמקום זאת היא מנסה לחנך - מזה צריך להיזהר".

Woke לילדים

ואם כבר דידקטי: כמו ברוב התוצרים התרבותיים שראו אור בשנים האחרונות, גם אל ספרות הילדים הגיע ה־WOKE, אותם כללי פוליטיקלי קורקט שמכתיבים לנו מה אסור ומותר לחשוב, לכתוב או להגיד. ובזמן שפה ושם אפשר למצוא בכל זה גם כמה נקודות אור (סביר להניח שכבר לא תמצאו ספרים כמו "כושיה עם שמשייה", שכתבה רנה שני ב־1976, בחנות הספרים הקרובה לביתכם) - לרוב מדובר בהתערבות בוטה ולא נחוצה בתכנים, שבמקרה הטוב מסרסת אמנות וממשטרת אותה, ובמקרה הפחות טוב - משנה ומעצבת את ההיסטוריה מחדש, כשהיא מעלימה אירועים שפשוט לא יושבים למישהו נוח בעין.

תמר הוכשטטר: "הקומיקס הגיע אלינו נורא מאוחר, אין לנו את ההיסטוריה של צרפת או יפן. למבוגרים, ולפעמים גם לילדים, זה נחשב 'לא רציני'. אני זוכרת שאבא אחד פעם ניגש אלי לדוכן בשבוע הספר ואמר 'לא הבנתי, למה זה עולה 60 שקל? יש פה איזה 300 מילים!' להורים קשה להוציא על זה כסף"

המקרה המוכר ביותר של ספרות ילדים שנפלה קורבן לתרבות הפוליטיקלי קורקט הוא זה של תיאודור סוס גייזל, דוקטור סוס בשבילכם, ששישה מספריו כמעט נגנזו בטרם עברו עדכונים תוכניים, בשל מה שהחברה האמונה על שימור מורשתו המקצועית תיארה כ"ייצוג פוגעני ושקרי של אנשים". בעלי הזכויות על תכניו הבטיחו כי מעתה "קטלוג היצירה של דוקטור סוס ייצג ויתמוך בכל סוגי הקהילות והמשפחות", וצנזרו יצירות מסוכנות מאוד כמו "רחוב תות, סיפור לא פשוט", "רוצה להיות מנהל גן חיות" וכמובן "יופי של חביתה מקושקשת".

"זה ניכר מאוד בספרות אמריקנית, היא נגועה בזה ברמות שאני לא יכולה לשאת", אומרת רוקאס. "רואים את זה המון בספרים שמקבלים פרסים בארה"ב. בעבר כשהוצאנו בארץ ספרים זוכי פרסים, כמו מדליית הניוברי (הפרס הוותיק ביותר בעולם ספרות הילדים - ע"פ), הם נחשבו מייד לקלאסיקה, אבל בשנים האחרונות כבר לא מוציאים אותם כאן, כי נדמה שוועדות הפרס מושפעות מדי מפוליטיקת הזהויות, והתוצאה פעמים רבות משעממת או פשוט לא רלוונטית לנו, בישראל".

ועדיין, אפשר לומר הרבה דברים, אבל עידן ה־WOKE כן הכניס שינוי חיובי בשיח. לא כדאי שגם הילדים יקראו על זה?

"ברור שחלק מהעקרונות כבר נטמעו. למשל, היום תמיד ננסה לתת מגוון, ולא נכתוב רק על ילדים בהירים, כי אתה רוצה שכל הילדים יוכלו למצוא את עצמם בספרים. גם התפיסה הפמיניסטית היא דבר מאוד קריטי בשבילי בספרות ילדים, אבל יש דברים כמו פוליטיקת הזהויות שלדעתי קצת חצו את הסף. יש איזו מידה של שמרנות שהיה אפשר לוותר עליה".

"בחו"ל, במיוחד בארה"ב, מרגישים את זה מאוד חזק בהרבה מאוד ספרים", מחזקת מולצ'דסקי. "לפני שנתיים הקמנו הוצאה־בת של ספרי עיון לילדים שנקראת 'למה?'. אנחנו מחפשים למכור את הזכויות שלהם לחו"ל, נמצאים בקשר עם עורכים במדינות שונות, ומשם אנחנו באמת מקבלים את משב הרוח של ה־Woke ולומדים עד כמה זה חלחל לעולם הילדים ברחבי העולם".

תוכלי לתת דוגמה?

"יש ספר בשם 'מטעויות לתגליות', שמדבר על דברים שהתגלו במקרה, כמו הפניצילין או הגילוי של יבשת אמריקה על ידי קולומבוס. מתוך הרבה ספרים שהצלחנו למכור הוא היחיד שלא הצלחנו, כי אמרו לנו שיש בספר הרבה גברים לבנים. אבל אלה תגליות מהמאה ה־18, ה־19, כולם היו גברים לבנים! זה פשוט לצנזר את ההיסטוריה. אנחנו מקבלים המון הערות על כך שצריך להיות מגוון באיורים, מבחינת צבע ופולקלור. זה לא בהכרח רע, כי גם ישראל היא חברה מאוד מגוונת, אבל בארץ אני חושבת שהתרבות שלנו אחרת. יש כיום יותר ויותר גישה מגוננת כלפי ילדים, והספרות והאמת ההיסטורית סובלות מזה".

"העובדה שה־PC מחלחל היא לא דבר רע", אומרת מנגד עדי זליכוב, סופרת ומתרגמת, עורכת תחום ספרות הילדים והנוער בהוצאת "ידיעות ספרים". "אם נקרא היום את 'חסמב"ה' של שנות ה־60, עם 'מנשה התימני' ו'אהוד השמן' או תמר, הבחורה שהיא תמיד בתפקיד סגנית - נראה שזה כבר לא רלוונטי להיום. אנחנו כן מתאימים את הספרים לערכי התרבות שלנו. מצד שני, לפעמים אנחנו כבר מגיעים למצב שהוא קצת מגוחך, כי הזהירות הזו פוגעת באיכות היצירה. פתאום אנחנו לא יכולים להכניס מכשפה לספר כי זה 'מפחיד מדי', או שמים אזהרות טריגר על יתמות, למשל. אני לא מזלזלת בזה, אבל צריך לעשות את זה בטוב טעם, ולא להפוך למכונה שכבר מאבדת את החשיבה העצמאית. ילדים לא כל כך חוששים מאלימות. אגדות ילדים תמיד היו מפחידות, כמו 'עמי ותמי', למשל, וזה חלק מהעניין - הסיפור צריך להיות מותח. אנחנו לא יכולים להיזהר וללכת בין הטיפות, למקרה שיהיו לו סיוטים".

כעורכת בהוצאה, את מקבלת כתבי יד מקוריים שבהם רואים שה־WOKE האמריקני חלחל גם לכאן?

"המון, וזה בסך הכל מבורך, זו תנועה חיובית - השאלה עד איזה גבול. כשזה הופך ל־Woke פדגוגי - זה נהיה בעיה. אבל ספרות להט"בית, או כזו שמראה משפחות מכל מיני סוגים, בנות חזקות, ילדים עם עודף משקל, שפעם אולי היו נלעגים בספרות ילדים - היום כבר לא נראה את זה, וזה נהדר. אם יהיה לי סתם ילד עם נזילות מגדרית בסיפור והוא פשוט שם, אז זה מהמם. אבל אם כל הסיפור מתרחש סביב הנזילות המגדרית והופך שוב לסיפור מחנך - זה כבר פחות טוב".

אמנות מורכבת

לא רק ה־WOKE האמריקני עלה ארצה, אלא גם ז'אנרים בתוך ספרות הילדים, כמו הקומיקס. אלא שההורים לא ממהרים לאמץ אותו. "הילד גם לומד מקומיקס, הוא לא סתם קורא אותו, אבל בארץ כל נושא הרומנים הגרפיים עדיין לא ממש תפס", אומרת הוכשטטר. "הקומיקס הגיע אלינו נורא מאוחר, אין לנו את ההיסטוריה של צרפת, בלגיה או יפן. למבוגרים, ולפעמים גם לילדים, זה נחשב 'לא רציני'. אני זוכרת שאבא אחד פעם ניגש אלי לדוכן בשבוע הספר ואמר 'לא הבנתי, למה זה עולה 60 שקל? יש פה איזה 300 מילים!'. אולי יש משהו בדנ"א היהודי שבגללו אנחנו לא ויזואליים. העולם נברא במילה והוא מחשיב את זה מאוד. ילדים מאוד אוהבים קומיקס, אבל להורים קצת קשה להוציא על זה כסף".

ועדיין, המצב במגמת עלייה. כבר יש חנויות שמוקדשות לקומיקס, פסטיבלים שחוגגים אותו וקומיקסים כחול־לבן שעוסקים בפוליטיקה, זהות, זהות מגדרית ובכל נושא אישי־חברתי־אנושי שקיים. אבל לרוב מדובר בתחביב של מבוגרים. מול הילדים, בדרך להפיכתם לצרכני קומיקס אדוקים, עומדת דאגה הורית (ויש שיגידו - זלזול שמקורו בבורות).

"בישראל זה עדיין נחשב יחסית נחות, או שלב מעבר, לפעמים בלתי נמנע, בדרך לקריאה רצינית", מוסיפה הוכשטטר. "המחשבה של ההורה היא 'טוב, מה לעשות, הילד לפחות קורא משהו'. אבל הקוגניציה עושה משהו מתוחכם בקומיקס, זו לא קריאה פשוטה. יש מבוגרים שממש מאבדים בו אוריינטציה, בגלל הצורך לסנכרן בין טקסט לתמונה. יש קומיקסים איכותיים מאוד. סדרת ספרי 'אסטריקס ואובליקס', למשל. יש ילדים שממש למדו ככה היסטוריה, דרך אסטריקס. אבל זו הפקה מאוד יקרה, הרבה דפי צבע, יחסית קוראים את זה מהר. הורים אומרים לי: אני לא יכולה לקנות לו את 'יומנו של חנון', הוא קורא את זה בשעתיים. אלה ספרים שמתומחרים גבוה, אבל הם לא מספקים מספיק זמן פנאי".

אבל יש מקום לאופטימיות. "אצלנו בהוצאה זה אחד הז'אנרים המובילים, כי קם דור הורים חדש", מספרת מולצ'דסקי. "'בון' (ג'ף סמית, כנרת זמורה ביתן - ע"פ) היתה הסדרה שהקומיקס פרץ איתה לישראל, ב־2008. מי שהיו ילדים אז הם כיום בשנות ה־20, ואני מאמינה שכשהדור שקרא את 'בון' יהפוך לדור ההורים הבא - לא יהיה כבר העניין הזה שהורים ירצו שהילדים שלהם יקראו 'ספר אמיתי' אם הם ירצו לקרוא קומיקס. אצל דור ההורים הנוכחי עדיין יש את הפער הזה - ההורים לא גדלו על הז'אנר והילדים כן אוהבים אותו. אז בשבוע הספר אני שומעת הורים אומרים לילדים 'אני אקנה לך קומיקס, אבל אתה צריך גם לקנות ספר אמיתי'.

"הם רוצים ספרים עם הרבה טקסט, כדי שילמדו לקרוא, אבל ספרי ילדים הם לא ספרי לימוד, הם צריכים להיות מהנים. קומיקס זה ז'אנר שבנוי על דיאלוג, ומטבע הדברים הוא כתוב בשפה דיבורית, לא שפה גדולה ומורכבת. לכן כל נושא התיאור בו נופל בעצם על האיורים. ההורים מפספסים את זה שקומיקס הוא אמנות. הוא מפתח אוריינות חזותית, וכשהוא נעשה טוב זה ז'אנר נהדר להתחיל לקרוא איתו, כי הסיפורים יכולים להיות מאוד מורכבים".

ספר טוב

כאמור, בין מגפת ה־WOKE לספרים הדידקטיים, לז'אנרים החדשים, הורים רבים עומדים תמהים ושואלים את עצמם איזה ספר כדאי להוריד מהמדף. ובתוך זה נוצר שיח חדש־ישן על איכות הספרים המסחריים, ואם הם באמת נחשבים לספרות טובה.

"ההשפעה הרגשית, הנפשית והתרבותית של ספר בילדות היא עצומה, לא משנה אם זו ספרות לא טובה", אומרת רוקאס. "אני בכלל לא פוסלת קריאה של ספרים פופולריים לילדים. להפך, תקראו מה שבא לכם. אני עצמי לא קראתי 'צ'יפופו' ו'השביעייה הסודית'? קראתי".

הרעיון הוא פשוט: גם הרגלי קריאה "גרועים" טובים מהיעדר הרגלי קריאה. "קריאה היא דרך", מסבירה מולצ'דסקי. "אני זוכרת את עצמי בת 7 או 8 קוראת את ספרי 'קופיקו', ואחרי עשר שנים כבר קראתי את 'החטא ועונשו'. אומרים 'חנוך לנער על פי דרכו'. הקורא עושה דרך, הוא רוכש מיומנות של קריאה. בהדרגה השפה הופכת מגוונת ועשירה יותר עם הרכישה של המיומנות הזו. ואז הילד מבין אם הוא אוהב ספרות ריאליסטית, או אולי פנטזיה. בכל מקרה, ספר חייב לספק חוויה של הנאה. המון הורים נופלים למלכודת של להציע לילדים ספרים שבעיניהם הם חשובים או קלאסיים, ואולי הם לא מתאימים לילדים בשלב שהם נמצאים בו, או לילדים עצמם מבחינת האופי. אני גם מאוד מאמינה בהקראה. אבא שלי היה מקריא לי את ספרי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל בכזו התלהבות, שאני זוכרת את זה כאחת מחוויות הילדות האהובות עלי. צריך לזכור שספר טוב הוא לא ספר שמישהו, איזה מבקר, שם עליו תו איכות, אלא ספר שהילד שלך שם עליו תו איכות".