מה בין דמוקרטיה לדיקטטורה?

שה לחשוב על מישהו שימליץ לחבר על ביוגרפיה חדשה של כ־1,000 עמודים שיצאה לאחרונה על הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו. הוא אולי יכול לנסות לשכנע שהפעם הוא יבין סוף־סוף כל מה שצריך על ספרד, אבל השאלה היא, כמובן, למה שקורא שאין לו עניין מקצועי מיוחד בספרד ירגיש צורך להבין את חצי האי האיברי, או לדעת הכל על פרנקו.

בשביל זה מגיע איאן קרשו, הידוע ביכולתו להפוך אפילו את אדולף היטלר למשעמם, עם ספר חדש שמגיש תמונה קבוצתית של אבות אירופה המודרנית, הדמוקרטית, הליברלית, החיה בשלום, כשבצילום הקבוצתי מופיעים גם כמה דיקטטורים ידועים, שהובילו למלחמות הדמים האיומות של המחצית הראשונה של המאה ה־20.

"אישיות ושלטון - מעצביה ומהרסיה של אירופה המודרנית" מגיש כתחליף לביוגרפיות העבות והכבדות מסות בנות כ־30 עמודים על הדמויות המוכרות של היטלר, לנין, סטלין, פרנקו - וכנגדם צ'רצ'יל, אדנאואר, דה גול, תאצ'ר, גורבצ'וב, ואפילו טיטו והלמוט קוהל.

ובפורמט הזה, של מסה ביוגרפית, מתברר שדווקא מאוד מעניין לקרוא על הדיקטטור פרנקו. קודם כל, בגלל שהאיש לא שאף אף פעם להיות שליט ספרד, הוא גם לא שאף ולא ניהל את ספרד כמי שמתכוון להכניס את ידו בכל, או להשפיע מקרוב על כל היבט בחיי ארצו.

***

את צורת השליטה במשטר פרנקו מגדיר קרשו כ"קרטל כוח". המושג דיקטטורה כיכב בישראל בשנתיים האחרונות. הנה הזדמנות לראות איך זה נראה מקרוב, וכאן פרנקו דווקא מעניין. "לא לכל חלקיו (של קרטל הכוח) היה כוח שווה", כותב קרשו. "ראשי התעשייה ובעלי הקרקעות תמכו במשטר אבל לא השפיעו במישרין על המדיניות. התעשיינים הסתפקו בדיכוי הסוציאליזם[...] הם קידמו בברכה את ייסודה של מדינה תאגידית[...] בעלי הקרקעות נהנו מן הפרוטקציוניזם בחקלאות[...] ראשי הכנסייה (סיפקו) למשטר צידוק אידיאולוגי".

מנגנון המדינה ורשויות האכיפה שמחו לעסוק בדיכוי נרחב. "אנשי הצבא, שבמידה רבה היו אחראים להקמת המשטר, הפיקו ממנו תועלת רבה". הם גם עסקו בקביעת המדיניות. זה נראה מודל מוכר שאפשר לזהות גם בחברה הישראלית. אבל יש הבדל: הבחירות בישראל מאפשרות לעם להתייצב בפני קרטל הכוח, לרוב בלי הצלחה.

בדרך כלל מבנה כזה של ספר, עם פרקים המוקדשים לאישים שונים וספציפיים, מתאים יותר לדמויות שלא היו ראשי מדינה, אלא השיגו את השפעתן בדרכים פחות מובהקות. אינטלקטואלים, בעלי חזון כלכלי או מדיני מיוחד, או אפילו אמנים שעיצבו והגדירו תקופות. כך שהיתרון בספר של קרשו על אותם מנהיגים מעצבים הוא דווקא בדמויות כמו של קונרד אדנאואר ודה גול.

***

הקוראים כבר יודעים מה ההספקים של בעלי השפם או הזקנקן. אבל קונרד אדנאואר, המנהיג שהוביל את גרמניה מפרק הנאציזם והעיסוק המלחמתי ברצח עם לעבר המשטר הדמוקרטי, שאולי הצטייר כמנהיג שמרני אפור - נראה במבט מהיום כחשוב ביותר, וכפחות מובן מאליו.

קרשו מאפשר להבין שמנהיג מערב גרמניה, מייסדה למעשה, הסתפק במודע בנתח הטריטוריאלי של ארצו המחולקת, ולא שאף לאיחוד עם מזרח גרמניה. והסיבה: הוא קיבל הכרעה עקרונית של דבקות במערב ובערכיו הדמוקרטיים, הליברליים אולי, והיצמדות לארה"ב - למרות שהאוריינטציה הזאת העמידה אותו בחזית המלחמה הקרה.

ביחס לדבקותו של אדנאואר במדיניות המערב שלו מגלה קרשו פרט נשכח: סטלין הציג לקנצלר ב־1952 הצעה די מפתה לאיחוד שתי הגרמניות, וזה דחה אותה.

יש טעות מקובלת, שמערב גרמניה התאוששה כלכלית במה שידוע כ"הנס הכלכלי" בזכות תוכנית מרשל. אבל לא. מזלו של אדנאואר שהיה לו שותף ייחודי בשם לודוויג ארהרדט, שהנהיג כלכלה חופשית, ייצב את המארק, ואת השאר עשתה הפעלתנות הגרמנית בעצמה.

הנקודה המעניינת היא שאת גרמניה הדמוקרטית (לא הדמוקרטיה העממית ממזרח) כונן מנהיג שמרן, דתי, שהיה גם ריאקציוני במידה רבה, ואף שהיה אנטי־נאצי בימי היטלר - הוא שילב במשטר שלו לא מעט נאצים בולטים. זאת אומרת, ממערב - דמוקרטיה שנבנית מחדש בעזרת נאצים שונאי דמוקרטיה; וממזרח - דיקטטורת שטאזי שמונהגת בידי אנשי קדמה ואוטופיסטים קומוניסטים. גם אלה ידעו לשלב "לשעברים" מהאס־אס ומהגסטפו.

ליד אדנאואר - שארל דה גול. זה לא מקרה ששני המנהיגים השקיעו את מרב האנרגיה שלהם בכינון דמוקרטיה מתפקדת. ודה גול, לפחות, לא היה מחסידיה הגדולים של הדמוקרטיה. גם הוא היה שמרן, אולי ריאקציוני, בעל גישה מודרנית לנושאים צבאיים, והוא לא השתגע מחיבה לעם הצרפתי שחילקו לו. הוא הפטיר פעם בזלזול: איך אפשר לסמוך על עם שיש לו 800 סוגי גבינות.

***

קרשו לא כותב בסגנון מבריק, וקשה למצוא אצלו תובנות עמוקות מני חקר. אבל יש לו את הדבר הכל כך נדיר של אמינות במסירת העובדות. אפשר לסמוך עליו. ייתכן שכדי לשמור על אמינות אינטלקטואלית הוא מעדיף לא להסתבך בניתוחים שעלולים להיתפס כחסרי בסיס.

גלריית המנהיגים - כשמעמידים אותם יחד בשורה, כמו בכינוס של הג'י־7 - עוזרת להבין כמה דברים. למשל, תופעת תאצ'ר. השפעתה היתה לטווח קצר, בעיקר כל עוד שלטה. צ'רצ'יל? יצר מיתוס של עמידה איתנה ולוחמנית כנגד תוקפנות מטורפת, אך העולם העדיף ללכת בנעליו הנוחות של צ'מברליין הפייסן, וזה ניכר ממש בימים אלה.

מי שהשפעתו העמוקה וההרסנית ניכרת עד היום הוא יוסף סטלין. עליו דווקא מומלץ לקרוא ביוגרפיות ארוכות ונפתלות. שיטות הלוחמה הפוליטית, החזון האוטופי המתורגם לפרקטיקה טוטליטרית טרוריסטית חסרת עכבות, עקרון "המטרה מקדשת את האמצעים", חיסול קבוצות אוכלוסייה שאינן מתאימות לתבנית העוגיות (והשלכתן לפח אשפה מטאפורי כמו בצק סרבני), וכמובן - החזון של השתלטות המפלגה על עולם הרוח והאמנות, ההכרח להמשיך ולהילחם בציונות ולירות בסופרים ובמשוררים יהודים.

כוח ההתמד של הסטליניזם מתגלה בכל פעם מחדש, הרבה יותר מהנאציזם שחולל את השואה. השפעת סטלין מורגשת גם במורשת האימפריה הסובייטית והלאומנות הרוסית, שמנחה במידה רבה גם את פוטין.

הקורא בישראל מושפע במושגיו מדיון בתיבת תהודה סגורה. יש לו מקורות מוגבלים להבנת מושגי יסוד כמו דיקטטורה ודמוקרטיה. אם קרשו עוזר לנו להבין מהי דיקטטורה, באופן פרדוקסלי - הוא עוזר להבין גם את הדמוקרטיה. קרשו מזכיר את המובן מאליו, שראשי ממשלה נבחרים בבחירות, מבצעים רפורמות ומשנים ומיישמים מדיניות לפי השקפתם המוכרת. הבחירות והפרלמנט הנבחר הם המוסדות שבהם מתממשת הדמוקרטיה, ובית המשפט העליון ויועצים משפטיים עוזרים לממשלה.

בספר, שראה אור לראשונה ב־2022, כבר מורגשת ההבנה שהדמוקרטיה בעידן הנוכחי מתקרבת למשבר, בגלל בעיות התפקוד שמציבים האתגרים הפופוליסטיים, הרשתות החברתיות ותנועות מחאה כמו black lives matter, שאמצעי האכיפה השגרתיים לא מסוגלים להכיל.