לידיעת הקוראת גלית דיסטל אטבריאן: מה בין גנוסטיקה, קבלה ו"המטריקס"

חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן חוללה סערת רשת קטנה בשבוע שעבר, כשטענה בראיון בערוץ 14 ששובר הקופות משנת 1999 "המטריקס" נוצר על ידי שני תלמידי ישיבה. האחיות וצ'אוסקי, שתי נשים טרנסיות מרקע קתולי, היו מופתעות בוודאי לשמוע על הייחוס התורני שלהן, אבל הטענה העמוקה יותר - שדיסטל אטבריאן חזרה עליה בפוסט התיקון שפרסמה - היא ש"המטריקס" הוא שיקוף של רעיונות שלקוחים מתורת הסוד היהודית, הקבלה. וזו הזדמנות מצוינת להזכיר את הקשרים ההדוקים שקיימים דווקא בין "המטריקס" לבין שיטה דתית אחרת, שפרחה באזורנו בשלהי העת העתיקה - הגנוסטיקה.

***

בניגוד למאמיניהן של דתות אחרות, שמפארים את הטוב והחוכמה האלוהיים כפי שאלה משתקפים בבריאה - הגנוסטים הביטו בעולם מלא הסבל שסביבם, והגיעו למסקנה שרק אל מרושע יכול היה לברוא עולם כזה. אבל לא הכל חסר תקווה, הם הבטיחו: מקורה של הנשמה האנושית הוא מעבר לעולם החומר, ודרך צבירה של ידע נסתר ("גנוסיס" ביוונית) הנשמה יכולה לשוב לעולם האמת, שנשלט בידי אל טוב ומיטיב.

חלק מהגנוסטים שילבו בתורה שלהם את האמונה הנוצרית, וראו את ישו בתור נביא שנועד להוביל את בני האדם אל הידע. לעומת זאת, את האל המקראי זיהו הגנוסטים עם "האל הרע", שברא את העולם וכלא את בני האדם בתוכו. כך, הנחש מסיפור גן העדן הפך בכתבים הגנוסטיים לאלוהות מיטיבה, שהעניקה לבני האדם את הידע שנדרש להם כדי לברוח מכבלי העולם הזה, וגם חוה קיבלה תפקיד חיובי הרבה יותר (בכלל, נראה שביחס לזמנם הגנוסטים היו פמיניסטים רדיקליים למדי).

פרופ' גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה המודרני, תיאר את הקבלה כהתפרצות של יסודות גנוסטיים אל לב־ליבה של היהדות. הוא התייחס לתפיסה הקבלית של עשר הספירות, שלטענתו דמתה לאלוהות הגנוסטית מרובת־הפנים; לראיית העולם הגשמי כאשליה, שהמקובלים צריכים להביט מבעד לה אל העולם האלוהי; ובמיוחד לתפיסה שלפיה לכוחות הרע יש נוכחות עצמאית, והם קשורים בעולם החומר. הוא טען שמדובר בהשפעות גנוסטיות מובהקות.

ההקבלה ל"המטריקס" היא כמעט מתבקשת: כולנו לכודים בעולם שנברא בידי כוח רע ועוין, ורק כשאנחנו צוברים ידע נסתר - אנחנו מסוגלים להתעלות בחזרה לעולם האמת. אבל קווי הדמיון ממש לא נגמרים שם: בין היתר, הגלולה האדומה היא פרי עץ הדעת, וניאו, הגיבור בסרט, נדרש לבחור בינו לבין פרי עץ החיים, בדמות הגלולה הכחולה. טריניטי, אחת מדמויות המפתח בסדרת הסרטים, הוא שמה של אחת מהאלוהויות הגנוסטיות (וכמובן גם של השילוש הנוצרי); ובסרט השני, ניאו פוגש פנים אל פנים את יוצר העולם (האל הרע), שמתואר על ידי הגנוסטים כסוג של אדריכל שמימי.

אחד מהדברים המעניינים לגבי הגנוסטים הוא שלאורך רוב ההיסטוריה, כמעט כל מה שידענו עליהם הגיע ממתנגדיהם. הגנוסטים נחשבו כת כופרת בעיני הנצרות, ובאופן לא מפתיע הכתבים שלהם התגלו כ"דליקים" למדי. חלק מאבות הכנסייה, בעיקר אירנאיוס מליון, כתבו חיבורים נגד הגנוסטים שבהם האשימו אותם בכל דבר, מכישוף ועד מתירנות מינית קיצונית - אך לצד זאת, הם התייחסו לחלק מתורותיהם וכך סייעו בפועל לשמר את זכרם.

חוקרים שונים ניסו למצוא רמזים לתורות גנוסטיות גם בתלמוד, ולזהות "מינים" וכופרים שונים שמתוארים בתלמוד עם האמונה הגנוסטית. אחד מהחשודים הראשיים בגנוסטיות בתלמוד היה אלישע בן אבויה, תלמיד חכם שנעשה לכופר. בכמה סיפורים מתואר בן אבויה כמי שמתקומם נגד חוסר הצדק של האל, ובסיפור אחד הוא מעלה את האפשרות שיש "שתי רשויות בשמיים" - אמירה שהיו שזיהו אותה עם הרעיון הגנוסטי של אל בורא פגום ואל נשגב שמצוי מעליו. עם זאת, אף אחד מהזיהויים האלה הוא לא ודאי בשום צורה, ובהחלט ייתכן שחז"ל מעולם לא שמעו על הגנוסטים ועל רעיונותיהם.

***

המידע שלנו על הגנוסטים כנראה היה נותר מעורפל מאוד - אלמלא חקלאי מצרי בשם מוחמד אל־סמאן. ב־1945, מסיבות שעדיין לא ברורות לגמרי, אל־סמאן חפר בבית קברות עתיק בסמוך לכפר נגע חמאדי שבמצרים. ייתכן שחיפש אוצרות שנקברו עם המתים, אך הוא בוודאי לא ציפה למה שמצא שם: צנצנת אטומה ובתוכה 13 קודקסים של פפירוס, כרוכים בעור. הקודקסים האלה הכילו לא פחות מ־52 חיבורים גנוסטיים, שנשמרו כמעט בשלמותם בזכות האקלים היבש ותנאי הבידוד שבהם נארזו.

עבור חוקרי הנצרות הקדומה, "ספריית נגע חמאדי" נחשבת תגלית חשובה לא פחות מאשר מגילות ים המלח. כמעט 2,000 שנה לאחר שהדת נוסדה, חוקרים סוף־סוף יכלו לקרוא את הגנוסטים במילותיהם שלהם.

אחת מהתגליות המעניינות בספריית נגע חמאדי היתה קיומן של בשורות גנוסטיות, שאימצו מבנה דומה לבשורות הקאנוניות של הברית החדשה - אלה של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן - אבל מסרו תכנים שונים מאוד בנוגע לחייו של ישו ולאמונותיו. בין היתר, חלק מהבשורות הגנוסטיות העניקו מקום נרחב הרבה יותר לנשים שהיו בחייו של ישו, ותיארו את ישו עצמו כדמות עמומה מגדרית, כלומר גם גבר וגם אישה.

אולי הבשורה הגנוסטית המפורסמת ביותר (שלא נמצאה בנגע חמאדי, אלא דווקא באזור אחר של מצרים, בשנות ה־70), היא "הבשורה על פי יהודה", שמספרת את סיפור צליבתו של ישו מנקודת מבטו של יהודה איש קריות. כמו עם הנחש בסיפור גן העדן, גם כאן הפכו הגנוסטים את התפקידים: יהודה לא היה בוגד שמכר את ישו עבור 30 שקל כסף, אלא דווקא תלמידו הנאמן ביותר, שסייע לו לפשוט את גופו החומרי כדי שיוכל להתגלות כאלוהים. ניתן לומר שהגנוסטים הקדימו בכמעט 2,000 שנה את הטרנד של יצירות כמו "מרשעת" או "מליפיסנט", שמספרות מחדש סיפור קאנוני מנקודת מבטו של הנבל.

למעשה, אפשר לראות בגנוסטיקה את תיאוריית הקונספירציה הראשונה והאולטימטיבית. מערכת רבת־עוצמה שמנסה לדכא את היחיד ולכלוא אותו? צ'ק. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על העולם הוא למעשה שקר שהופץ בידי המערכת? צ'ק. יחידי סגולה מוארים שיודעים את האמת ובכך משחררים את עצמם מכבלי המערכת, אך כל השאר מחשיבים אותם למטורפים? צ'ק, צ'ק, צ'ק. ובינינו, חייבים להודות שאלוהים בכבודו ובעצמו הוא יריב הרבה יותר מרשים מאשר "ביג פארמה", האילומינטי או אנשי הלטאה.

וזה שוב מחזיר אותנו ל"המטריקס", שבין שאר איכויותיו - הוא אחד מסרטי הקונספירציה האולטימטיביים. "לקחת את הגלולה האדומה" הוא כיום ביטוי שגור להתפכחות ולראייה של האמת שהמערכת מסתירה מאיתנו, בעיקר בחוגים אינטרנטיים של הימין האלטרנטיבי.

***

אגב, "המטריקס" הוא לא הסרט הקונספירטיבי־גנוסטי היחיד שיצא בשנת 1999: "מועדון קרב", עם הדגש שלו על הזיוף של החברה ועל הגעה להארה דרך פירוק הגוף, מבטא גם הוא הרבה מעקרונות היסוד הגנוסטיים - פשוט עם פחות סימבוליקה נוצרית ועם יותר השפעות של זן בודהיזם.

האמונות הגנוסטיות באו לידי ביטוי גם בספרות המאה ה־20, במיוחד בז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני. בסדרת "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, אלוהים מתגלה כישות שחמסה את ממלכת השמיים ושולטת בה שלטון עריצות שיש להיאבק בו. תמות גנוסטיות מופיעות גם ברבים מהקומיקסים של אלן מור, וכן בחלק מסיפוריו של חורחה לואיס בורחס - ובעיקר ב"חורבות מעגליות" המבריק, שמתאר מעגל אינסופי של קוסמים הבוראים איש את רעהו, משתעשעים במיתוס הגנוסטי ומפתחים אותו.

אבל אולי הסופר המשמעותי שהושפע בצורה העמוקה ביותר מרעיונות גנוסטיים היה פיליפ ק. דיק, יוצר המד"ב המבריק, הפרנואיד וחובב סמי ההזיה. רבים מספריו מתארים מצב שבו האנושות בורה לגמרי לגבי הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והטכנולוגיים ששולטים בה באמת. ספרו "הפלישה השמימית" הוא טקסט גנוסטי במובהק, שבמרכזו האלוהים מנסה לשוב לכדור הארץ לאחר שהוחזק בשבי בידי כנסייה אנושית מושחתת והמלאך בליעל. בעקבות חוויה רוחנית שעבר בשנת 1974, דיק סבר שהוא עצמו נושא ידע נסתר, ועד היום, כך מתברר, יש קהילה אינטרנטית שמקדישה את עצמה להפצת "הגנוסטיקה הדיקיאנית".

דיסטל אטבריאן, אגב, לא היתה היחידה שהבחינה בקווי דמיון משמעותיים בין הגנוסטיקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"המטריקס", לבין הקבלה היהודית. למעשה, פרופ' גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה המודרני, תיאר את הקבלה כהתפרצות של יסודות גנוסטיים אל לב־ליבה של היהדות.

בין היתר, שלום התייחס לתפיסה הקבלית של עשר הספירות, שלטענתו דמתה לאלוהות הגנוסטית מרובת־הפנים; לראיית העולם הגשמי כאשליה, שהמקובלים צריכים להביט מבעד לה אל העולם האלוהי; ובמיוחד לתפיסה שלפיה לכוחות הרע יש נוכחות עצמאית, והם קשורים בעולם החומר. הוא טען שמדובר בהשפעות גנוסטיות מובהקות.

לשלום לא היה הסבר מניח את הדעת לשאלה מהיכן הרעיונות של כת כפירה שנכחדה במאה הרביעית הגיעו לפתע לפרובאנס של סוף המאה ה־12, אם כי הוא העלה השערות מסקרנות, שלפיהן ראשוני המקובלים עמדו בקשר עם כופרים נוצרים־קתרים.

הדעה של שלום על המקור הגנוסטי של הקבלה נדחתה במחקר הקבלה העכשווי, שטוען שהקבלה פיתחה יסודות שהיו קיימים כבר אצל חז"ל ובתורות מיסטיות מהעת העתיקה, בשילוב עם רעיונות פילוסופיים של ימי הביניים. למעשה, היו אפילו חוקרים שהציעו שהגנוסטים שאבו חלק מרעיונותיהם ממקורות יהודיים בני התקופה. על כל פנים, אף על פי שהגנוסטים ההיסטוריים עברו מהעולם לפני זמן רב - רעיונותיהם ממשיכים להשפיע על התרבות שלנו בצורות מפתיעות ומסקרנות.