כוכב המזרח: אלי עמיר ממשיך בתהליך המיתיזציה העצמית

בספרו התשיעי, "והימים לא חלפו", אלי עמיר ממשיך לפתח מהלכים מרכזיים שמלווים את מכלול יצירתו, וגם כאן מדובר בריאליזם ביוגרפי. הזמן ההיסטורי של הרומן הוא בעיקר שנות ה־50, אך הספר נכתב מנקודת מבט רטרוספקטיבית, כספר זיכרונות של גיבור רוב ספריו - נורי המהגר הבגדדי, בן דמותו של עמיר. ספר החניכה הזה הוא עוד נדבך במיתיזציה העצמית של עמיר כסופר מוערך.

הסיפור עובר דרך שלוש חוויות שעיצבו את חייו של נורי, מגיל גיוס ועד לאמצע שנות ה־20 לחייו: שירות צבאי במחנה שנלר; לימודי תואר ראשון בספרות, בשפה הערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית; ומערכת היחסים שלו עם רחל, אלמנה מבוגרת חולת סרטן שיש לה בת בגילו של נורי.

המוטיבציות, התשוקות והפחדים האישיים והציבוריים שלו מקדמים כאן את העלילה, שבמרכזה עומד הרצון שלו לבסס קשר זוגי. ועדיין, הוא קושר קשרים עם כמה נשים בו־בזמן, מתוך החשש למסד קשר אינטימי יחיד, שנובע מפחד עמוק יותר - הפחד מפרידה, או הפחד שבמסגרת יציבה הוא יתאהב באישה אחרת. אותו פחד הוא אולי השלכה של טראומת ההגירה: "פרידות גרמו לו לכאבי בטן עזים, פריחה בעור, היה חש שעורו נתלש והרגיש כי החמיץ, הפסיד, לא מיצה, וכי הוא לא ראוי, לא שווה".

נורי מימש רק באופן חלקי את תשוקתו הגדולה לזוגיות, אך הגשים שלושה חלומות אישיים משמעותיים: פרסם ספר ביכורים, רכש השכלה אקדמית וזכה לפרנס את עצמו בכבוד בעבודה בשירות המדינה. ומעל לכל אלה - הוא בנה לעצמו חיים עצמאיים שגאלו אותו מהעוני שבו גדל בשכונת קטמון ו' שבירושלים.

אום כולתום

המוטיב הדומיננטי והייחודי ביותר ברומן, שמשלב בין הגשמת החלום האישי לציבורי, הוא המוזיקה של אום כולתום. נורי היה לא רק גרופי של הזמרת, כמקובל בתרבות הפופולרית, אלא אף סוכן אידיאולוגי שלה, כי הוא ראה ביצירתה פוטנציאל להגשמת חזונו הנשגב להשכנת שלום בין יהודים לערבים, לקירוב לבבות בין מזרחים לאשכנזים ולשוויון זכויות בין המינים.

עמיר זיהה במדויק את יכולתה של המוזיקה הפופולרית בכלל, והמזרחית בפרט, לשמש סוכנת סוציאליזציה בחברת מהגרים. גיבורי תרבות פופולריים מגשרים על פערים תרבותיים, מאחדים בין קהילות שונות וזוכים להתקבלות רחבה, בין שהם שחורים ובין שהם לבנים.

המוזיקה של אום כולתום היתה כשלעצמה מקור הנאה והמרכז בחאפלות של נורי וחבריו, ובו־בזמן סימלה את המאבק להכרה ולחירות של מהגרי ארצות ערב, שזהותם ותרבותם דוכאו בכור ההיתוך הציוני. הפחד מהאויב הערבי הומר לגזענות: "בקיבוץ הוצב רדיו על כן במועדון החברה והיה רכוש הכלל, ונאסר עליהם להקשיב לתחנות רדיו ערביות".

נורי היה לא רק גרופי של אום כולתום, אלא סוכן אידיאולוגי שלה, כי הוא ראה ביצירתה פוטנציאל להגשמת חזונו להשכנת שלום בין יהודים לערבים, לקירוב לבבות בין מזרחים לאשכנזים ולשוויון זכויות בין מינים

מכאן, יהודים מארצות ערב ממילא לא זכו להאזין לאום כולתום, לבצע מיצירתה או ליצור מוזיקה ערבית מקורית. עמיר מתאר בשברון לב כיצד ענקי המוזיקה העיראקית נטשו קריירה אמנותית ונאלצו לעבוד בשוק של שכונת התקווה.

מעריצים רבים של אום כולתום התאהבו בה, אך נורי היה חולה אהבה: "נורי ינק עם חלב אמו את שירי אום כולתום". היא הופיעה בחלומותיו, בלילה ובהקיץ, והטקסטים שלה היו מראי־דרך תבוניים ומיסטיים בסוגיות אהבה, על אף היותם לעיתים קיטשיים. משירים אלו הוא אף למד ניקוד ודקדוק ערביים כאוטודידקט, במקביל ללימודי הערבית המשמימים והארכאיים באוניברסיטה.

אלא שהפנטזיה הרומנטית על אום כולתום שיבשה את יכולתו לממש אהבה בת־הישג. לכן הוא מצא ברחל, החולה הסופנית ממוצא חצי־מצרי, בדומה לאום כולתום, תחליף לאישה הגדולה מהחלומות: "ערב אחד בא כדרכו אחרי העבודה לרחל ומצא אותה יושבת חבוקה עם אישה ששערה כהה על הספסל במרפסת. הסתכל באישה ועיניו אורו, זו היתה אום כולתום".

מסר הפתיחות לתרבות הערבית הוא חשוב ומעוצב באיפוק ובשליטה, אבל ההערצה לאום כולתום מעוצבת באופן דידקטי ובהגזמה. עמיר חוצה כאן קו דק בין גרופי לסופר מגויס, ומנסה להנחיל את המוזיקה שלה באמצעות לחץ פיזי מתון, שלעיתים חוסם את הקשב. זה ניכר כבר בעטיפת הספר. אום כולתום מופיעה בחזית הכריכה כיצור מיתולוגי ענק המרחף באופן גרוטסקי מעל העולם, ומעל לילד הצועד לעברה במדבר. השמיים הם כפוסטר ענק בחדרו של מתבגר.

הרומן שזור אינספור דברי שבח מפורשים ("אום כולתום ועבד אל־ואהב, זמרי המאה"), פרטים ביוגרפיים על הקריירה שלה ואכזבות לנוכח דחייתה מצד האשכנזים ("יללות של ערבים"). אלא שלא נזקקת עוצמה רטורית כדי לשכנע את הקורא במעמדה, ואולי אף לעודד האזנה לשיריה.

הרי אפשר לא לאהוב את המוזיקה שלה - אך אי אפשר להתכחש לכך שהיא הזמרת הערבייה הגדולה בכל הזמנים. המאמץ השיווקי הרב שמושקע בניסיון הסוציולוגי לגרום לקוראים להעריך ולכבד את אום כולתום, כבר גולש לפרקים לעולמות המוגזמים. בוודאי לנוכח העובדה שהקוראים הישראלים הממוצעים בני ימינו ממילא יודעים שאום כולתום עבור התרבות הערבית היא מה שלימים הביטלס יהיו לתרבות המערבית. אמנם עמיר מבקש לתקן בדיעבד את עוולות העבר, כי מבחינתו "הימים לא חלפו" - אלא שהרומן נכתב בעידן של תקשורת המונים שבו אום כולתום היא אייקון, גם אם יצירתה תישאר לא מוכרת לרבים. הרי שמו של שייקספיר ידוע יותר מיצירתו.

ריאליזם אופטימי

הרומן הריאליסטי מתאר מאורעות, מקומות ודמויות אמיתיים. הודות לכך, מוגש לקוראים מסמך תיעודי המתאר את ההיסטוריה מלמטה: את מציאות החיים בשנות ה־50 בקטמונים, בשוק מחנה יהודה, בחטיבה הירושלמית ובאוניברסיטה העברית, ואת בני התקופה - כמו בן־גוריון, טדי קולק וחברו המתרגם של עמיר לטיף ברטוב, שתרגם משירי אום כולתום וזמרים אחרים.

עם זאת, לא מדובר בריאליזם מסורתי, אלא בריאליזם אופטימי, המאופיין בנטייה לראות את חצי הכוס המלאה. מתוקף עמדה חיונית זאת משתקפות עמדות פוליטיות וחברתיות מתונות ומאוזנות, המאמינות בשינוי לטובה, אך בלי לחסוך ביקורת כלפי עוולות - כמו הסגל האקדמי האשכנזי־הומוגני באוניברסיטה, ואטימותם של שרי הממשלה לנוכח מאמציהם של נורי וחבריו לקבל סיוע עבור תושבי שכונות המצוקה.

עמיר מציג תמונת מציאות מורכבת, שהיא מעבר לשיח ההגמוניות השחוק. הוא רגיש למצוקתו של כל אדם באשר הוא אדם - מזרחי או אשכנזי. לדוגמה, הסטודנט הרומני העני זינרייך אמר לנורי: "'חביבי, יש לך עדה שתעזור לך, רק הרומנים יתומים'. נורי נשם לרווחה והיה לרגע גאה בעדתו".

לאחר שיחתם המקרית במסדרונות האוניברסיטה, נורי קיבל הלוואת לימודים מקרן המלגות מייסודם של יהודי בבל. הוא זכר את המקרה, ולימים, כשמונה לחבר הנהלה בקרן, הסב את שמה ל"הקרן לקידום החינוך", כך שתוכל לסייע לכל הסטודנטים הישראלים הנזקקים באשר הם. סגירת מעגל אנושית קטנה זאת היא התמצית של מחשבת השוויון האוניברסלית והליברלית של עמיר.

דוגמה נוספת של ריאליזם אופטימי היא התיאור של אנשים טובים בעלי כוח שסייעו לנורי באופן לא צפוי לכאורה. לדוגמה, סרן ירדני, המ"פ שלו ממחנה שנלר, נענה לבקשתו לסייע בפרנסת משפחתו ושחרר אותו כדי לעזור לאביו למכור סלי חזרן ומחבטים בשוק העיראקי; או דידי סימון, מנהל במשרד ראש הממשלה, שנאבק נגד מנהל המנגנון כדי שיקבל משרה כסטודנט.

עמיר בן ה־86, כנורי הצעיר, הוא בעל מלאכה מיומן שיודע לספר סיפור. הרומן דינמי, שומר על מתח ונקרא בקלות. העלילה תפורה היטב, ולכן שזורים בה בזרימה דרמות רומנטיות, סיפורים קטנים, חלומות, הגיגים, תיאורים היסטוריים ודמויות מגוונות. יש גם נגיעות אותנטיות של הומור צבאי, כפרודיות אלו: תיאורו של הָרי ההודי מחיל הקשר כ"ארתור רובינשטיין של המורס", או תיאור הסיור של משלחת משקיפי האו"ם כ"סובו שנלר והקיפוהו". מעל הכל שורה מעל הספר רוחו הנחושה של נורי, מהגר עיראקי צעיר, מורד ומצליח, המבקש להתגבר על תנאי פתיחה סוציו־אקונומיים ותרבותיים קשים, ולהגשים את האני השלם שלו על מגוון תשוקותיו וזהויותיו.