בחצות הלילה, לפני כמה שנים, טרום הקורונה וטרום המלחמה הנוכחית, בעולם אחר, צלצלה אלי אמי בבהלה וביקשה שאסע לביתה של חברתה הקרובה שאותה אהבה אהבת נפש. היא סיפרה שהחברה, שניתקה איתה קשר בשנה האחרונה, פנתה אליה מבוהלת, שכן בתה הצעירה שהגיעה לביקור נפטרה בביתה.
לא ידעתי שנשלחתי אל תוך האש. התלבשתי ונסעתי. כשהגעתי כבר עמד אמבולנס מחוץ לבית, והנהג שנקרא לפנות את הגופה ישב בתוכו. לא הבנתי מדוע לא נכנס פנימה. "זה מקרה מסובך", אמר. אזרתי כוחות ועליתי במדרגות אל הדירה. הקשתי על הדלת. מתוך הבית עלו רעשים משונים, ולבסוף, לאחר מאבק לא קצר, הדלת נפתחה מעט. ראשה של החברה נגלה לי, כמעט נוגע בתקרה. היא עמדה על שקי אשפה אפורים ומלאים שנערמו לגובה. מההצצה החטופה פנימה, עד כמה שאפשר היה, ראיתי שהבית מלא בשקים כאלה.
***
לא אתאר את הפינוי המסובך של הגופה (עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני מבינה עד כמה גדולה זוועת חיינו הנוכחית כשגופות־גופות עומדות כל הזמן לנגד עינינו, ממלאות את תודעתנו, תודעה נמשכת של מוות). מה שכן אספר הוא שלאחר ההלוויה, ועם תום שבוע השבעה שלא התקיימה, החלטתי לשנס מותניים ולהיכנס בכל הכוח בקלקול שראיתי, להילחם בו, למגר אותו, להעיף אותו ולהשיב את הסדר על כנו.
ידעתי שאת הבת המתה לא יהיה אפשר להשיב, אבל ראיתי בעיני רוחי אישה יושבת על ספה בצבע אפור בחדר בהיר ונקי ומתאבלת על בתה. ראיתי את אימי מחזיקה את ידיה ומנחמת אותה. כרגיל אצלי, פנטזיית ההצלה. שבוע שלם, עטויה בשכמיית ניילון, כפפות על הידיים ומסכה על הפנים, עבדתי בפינוי הבית. מדי פעם הגיעו אי־מי לעזור מעט, וברחו מחמת המראות והריחות. והחברה, במהלכם של ימי הפינוי, ישבה על כיסא ים מול דלת הבית ודיברה בשטף רטורי יפהפה ואחיד. כל משפט שלה, כל מחשבה, כל סיפור, נשמעו הגיוניים להפליא. עין אחת מתבוננת בה, המדברת, ואילו העין האחרת פונה אל תוך הבית, אל ערימות הזבל המתפנות. הנה, גודל התעתוע. למי להאמין? לאישה ולדיבורה הקוהרנטי או לביטוי הוויזואלי של המחלה שלה, שאינה מסתתרת עוד בנפש פנימה אלא ניצבת מול העיניים, ברורה כשמש בדמותן של ערימות אשפה?
שתי טונות זבל פונו בסופו של דבר מהדירה הקטנטנה. לאט־לאט נגלו הקירות, המקרר, שני מדפי ספרים, מיטה. וביום השמיני, לפני שיצאתי אל ביתה להמשיך במלאכה, היא שלחה לי הודעת טקסט: "אני פונה אלייך בדרישה חד־משמעית שתחזירי לי את כל מה שזרקת מתוך הבית. זה פלילי. עורך הדין שלי יהיה איתך בקשר".
העלבון סטר על פניי. אני, שהייתי טובה כל כך, שמרצוני נרתמתי לעזרתה, שכיליתי את כוחותיי הפיזיים והנפשיים, האם מגיע לי לקבל ממנה יחס כזה? אבל כשהלכה ושככה עוצמת העלבון, הגיעו גם שאלות מסוג אחר: האם אפשר להציל כל אדם? והאם מלכתחילה ראוי לרצות להציל בני אדם? והאם מה שנתפס בעינינו כהצלה יכול להיחשב בעיני האחר כחבלה?
***
הסיפור הזה שהארכתי בו, כמו גם השאלות שנשאלו בעקבותיו, עלו אצלי תוך כדי הקריאה בספרה הנהדר של מירב רוט "מלחמות יצרים" (הוצאת מודן). רוט, פסיכואנליטיקאית שמשלבת בין ספרות לפסיכואנליזה בכתיבתה ובעבודתה הטיפולית, עוסקת במה שהיא מנסחת כ"שבעה מאבקים סוערים המתחוללים בנפשנו, שכולם נמתחים בין הנכונות להכיר במורכבות הקיום לבין הדחף להתכחש לה, באופנים שונים של כזב עצמי".
בפרקים מונחים יצירה ספרותית לצד סיפור טיפול, ואלה מזינים זה את זה והופכים למבנה מורכב ומרהיב של תובנות אינטלקטואליות, אנושיות ורגשיות, נוגעות ללב ושוברות לב, מלאות אימה לעיתים ועתירות תקווה. כך, למשל, מניחה רוט את הסירוב לאמת של אמה בובארי, גיבורת הרומן הידוע באותו שם מאת פלובר, לצד הסירוב של מטופל שלה, שהשאיר את תינוקו ברכב, מה שגרם למותו - להכיר באמת. בשני המקרים מציעה רוט להציג, לאמה הספרותית ולאב שבו היא מטפלת, את האמיתות שבהן הם מורדים, תוך שהיא מבקשת מהם "לפגוש את האמיתות הללו בחמלה, להבין את הכאב שהן מסיבות ולהתאבל עליהן".
ודוגמה נוספת: במהלך פרשני מזהיר מראה רוט כיצד אירנה, גיבורת סיפורו של אהרון אפלפלד "תימהון", מצליחה לראות את האנושי מבעד לכבלים האידיאולוגיים שהיא לכודה בהם. נטייתה האתית מצילה אותה משבר מוסרי והופכת לעוגן שלה, הנשען על יסודות השוויון והאהבה. לצד סיפורו של אפלפלד מביאה רוט את סיפורו של שאול (שם בדוי, ככל השמות בספר), שמצד אחד מנהל "חיים תקינים" של אהבה ועבודה, ומצד שני בוגד באשתו באופן סדרתי. רוט מבקשת להפוך את הדיכוטומיה הזו בין רע לטוב למורכבת יותר.
הספר מוגדר כספר עיון, אך נקרא כאילו היה רומן; כל העת רואה רוט לנגד עיניה את הקוראים והם חשובים בעיניה, מאוד. לכן היא אף פעם אינה מדברת מעל ראשם, אלא תמיד אליהם (כמו בספרה הקודם, "מה קורה לקורא"). את ההקדמה לספר היא חותמת בפנייה ישירה לקוראים: "אני רוצה לראות בספר זה חלק מן המאמץ האנושי לדעת את עצמנו, כדי שנשכיל למתן את כוחות ההרס וגם כדי שנזכור כי תמיד, גם כעת, מתקיימים גם המוסרי, היפה, הטוב והנכון, ובכוחנו להעצים את נוכחותם בעולמנו". כשקראתי את המשפט נזכרתי בכתובת הידועה שהתנוססה על המקדש לאל אפולו בדלפי, ביוון העתיקה: "דע את עצמך". הציווי החשוב הזה, שדרש מהציבור היווני לחקור את עצמו, כמו גם להימנע מהיבריס, מגאווה יתרה - הוא המאמץ האנושי, וגם הציווי האנושי של רוט בספר הזה.
ראיתי בדבריה פנייה ישירה אלי, קריאה ליציאה למסע של חקירה עצמית, של התבוננות אמיצה פנימה, של אי־הפניית המבט ממה שאינו נוח, של תנועה אל הכזב וממנו הלאה וחוזר חלילה. חקירה עצמית, לא האשמה עצמית.
ובאמת, מה שהתחיל בשאילת שאלות סביב אותה קפיצה עגומה שלי, פנטזיונית, לעזרת חברתה של אמי (עזרה שלא ניתנה כמענה לבקשתה, אלא נכפתה עליה הר כגיגית מתוך מחשבה אוטומטית על מה שהוא "הטוב"), המשיך בשאלות נוספות על מערכות יחסים משמעותיות נוספות, על אנשים שהכרתי, על האנשים בחיי, על רצונותיי, רצונותיהם, על המנגנונים שמפעילים אותי, אותם, ועל השאלה אם יש בכלל מנגנונים כאלה או שהם חמקמקים מדי ברוב המקרים. במילים אחרות: הספר הזה היה עבורי הזמנה לבירור.
***
לפרקים הרגשתי כמו מאריו ורות, מטופלים שהתדפקו על דלתה המטאפורית של רוט שוב ושוב (מאריו ייחל שתכיר בעוצמת הבדידות והשיגעון שעימם הוא חי, ורות חשה שלחישותיה הרבות לא מצליחות להגיע אליה); כך התדפקתי אני שוב ושוב על דלתו של אדם אחד, והדלת לא נפתחה מעולם. רוט אינה חוסכת מעצמה את שבט הכנות. רק כשנפתחה הדלת, הבינה שהתדפקו על דלתה. אפשר להניח שהיא יודעת היטב שגם עכשיו ייתכנו דפיקות שאותן היא אינה שומעת. בכך היא מכניסה את עצמה לספר שהיא כותבת, לספרות שהיא קוראת ולטיפולים שהיא מטפלת, כשהיא מנסה להבין, לגלות ולאחוז בחוטים שנשלחים אליה.
רוט אינה מתגלית בספר רק כמטפלת, אלא גם כמטופלת. אבל מכיוון שהציווי של הספר הוא "דע את עצמך", עלי להכיר בכך שאני הקוראת איני מטפלת, ולכן רוט אינה יכולה להיות מטופלת.
אם כך, מדוע איני יכולה להעלות על הכתב את הגילויים הביוגרפיים והנפשיים שלה, שאותם היא חושפת בספר? והרי הספר נתון לכל קורא. מדוע אני מרגישה שעלי לשמור את גילוייה בסוד, ממש כאילו חל עליהם חיסיון, לא משפטי או רפואי אלא חיסיון אינטימי? כי זה הממד שבו מתקיים ספרה של רוט: המרחב האינטימי. והוא עוד מתרחב.
לעיתים אני הנמענת של דבריה ועלי לחקור את עצמי, ולעיתים אני הנמענת של המונולוג שלה - ועלי להשעות את עצמי ולהיות נתונה לה. כך, אנחנו מחליפות תפקידים: אני בת שמקשיבה לקולה של אמא מיטיבה, והיא בת שמשמיעה את קולה בפני הקוראת, האֵם; אנחנו כפילות כפולות: מטפלות ומטופלות, אֵם ובת, קוראות וכותבות, מדברות ושותקות; מתהפכות בתוך הכפילויות, וכבר אין למצוא את הידיים ואת הרגליים.
אבל, בכל פרק מחדש, דווקא משום שרוט אינה מפחדת מהעירוב (לא התערבבות), ואינה מפחדת מההשתקפות ההדדית, מתרחשת ההפרדה הזו ומסמנת את הגבול בין ה"אני" ל"אחר". ההכרה בהשתקפות ההדדית היא הפתח למה שרוט מכנה "לדעת את עצמנו": להתקרב אל הזולת, לגעת בו ולסגת. וכך חוזר חלילה.
הספרות שרוט קוראת וסיפורי הטיפול שהיא מביאה לעיתים קשים מנשוא (למשל, הקריאה בסיפור שואה של אהרון אפלפלד, או סיפור הטיפול של האב שהשאיר את תינוקו ברכב); אבל המעשה הפסיכואנליטי הוא מעשה אופטימי מיסודו, משום שהוא מאמין באפשרות הריפוי, כפי שהספרות היא מעשה אופטימי - שכן לולא היתה מאמינה בבני האדם היא לא היתה מבזבזת את זמנה בתיאורם.
ועם זאת, יש מה שהוא מעבר להישג ידן של הפסיכואנליזה או של הספרות: כזה היה מבטה החלול של חברתה של אמי; בתוך טירוף פינוי האשפה נגלו לי עיניה. לא היה מבט. היה חור. סירבתי להביט אל התהום. גם בעתיד אסרב כנראה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו