סדנאות הכתיבה הפכו לטרנד הלוהט של התקופה. אבל מי מרוויח מכל זה?

חדר קטן, שולחן גדול. בין 5 ל־15 זרים מחכים סביבו. לפני כל אחד מונחים גיליונות נייר או מסך של מחשב נייד. המנחה מכחכחת בגרונה. "שלום, ברוכים הבאים לסדנת הכתיבה". הדבר הזה קורה מדי יום, בעשרות מוקדים ברחבי הארץ, כחלק מטרנד סדנאות הכתיבה שהשתלט על המדינה. ואלה לא רק סדנאות פרוזה סטנדרטיות.

כתיבה רגשית, טיפולית, בז'אנרים שונים, כזאת שמבטיחה לנו להכיר את עצמנו, כזאת שיוצאת החוצה אל הנוף, פנים אל פנים או אונליין - כיום שוק סדנאות הכתיבה מציע הכל מהכל. למעשה, כמעט לכל סופר או משורר שמכבד את עצמו יש סדנת כתיבה שמציעה ללמד אתכם לכתוב דמויות כמו מקצוענים, לסיים רומן תוך עשרה מפגשים או פשוט "להתחבר לעצמכם" דרך הנייר.

עולם קטן

"האמת היא שסדנת כתיבה זה כיף", אומרת נעה ידלין, סופרת וכלת פרס ספיר לספרות לשנת 2013, שמלמדת כתיבה כבר שנים רבות. "עצם ההליכה למשהו, לא משנה למה, לצאת מהבית באמצע השבוע בשש בערב, לנטוש את החיים הרגילים לטובת משהו לא חיוני ולא הכרחי, פשוט כי הוא מעניין אותך - זה נפלא בעיניי. יש משהו ביציאה הזו, בלעשות למען עצמך, שהוא תענוג גדול, והוא בדרך כלל תענוג חריג בחיים, לא משנה אם את לומדת כתיבה או רוסית או קדרות".

מה בעצם מביא את המשתתפים לצאת מהבית - ה"כיף"? זה באמת כמו כל חוג?

"אנשים באים לסדנאות ממוטיבציות שונות מאוד. יש הרבה אנשים לא מאוד צעירים שמגיעים כי הכתיבה סקרנה אותם כל החיים, והם רוצים להתנסות. כמו כן יש אנשים שבאמת רוצים להיות סופרים. הם רוצים ללמוד לכתוב ברצינות ולשכלל את היכולות עד לרמה של כתיבה מקצועית. זו אוכלוסייה מאוד מגוונת. את יכולה לשאול, אולי, אם המוטיבציות כל כך שונות - איך אותה סדנה יכולה להתאים לכולם, אבל בסדנת כתיבה טובה כל אחד כותב ביחס לעצמו ומתקדם ביחס לעצמו".

ההבדלים המאוד משמעותיים ברמות, ברקעים, בשאיפות, לא ייקחו את החזקים אחורה או ירתיעו את החלשים?

"תמיד יהיו הבדלים ברמות, אבל יש משהו בסדנת כתיבה שמאוד נכון ומתאים להתנסות בו, כי היא מאוד שונה מהעולם האמיתי. בעולם האמיתי את כותבת רומן, מוציאה אותו לאור, ואף אחד מלבד אמא שלך לא במיוחד חס על נשמתך. אנשים קוראים ושופטים לשבט או לחסד, וכך גם צריך להיות. העולם הוא קר ואכזר, וזה בסדר. בסדנת כתיבה, לעומת זאת, יש איזושהי הזדמנות, לפני שיוצאים אל העולם הגדול והקר - לצאת אל עולם קטן ופחות קר, אפילו חמים. זה לא אומר שיגידו לך כמה את גאון, אבל זה כן אומר שיש שם אנשים שיקראו את הדברים, ושהם באותו מצב כמוך. גם הם משחררים את הטקסטים הראשונים שלהם, ואם לא הראשונים אז בטח לא המיליון. ולכן יש בהם אמפתיה לסיטואציה הזאת".

כתיבה היא דבר שבכלל אפשר ללמד?

"אחת הטענות היא שאנשים הם או מוכשרים או לא מוכשרים, זאת אומרת שאי אפשר ללמד בן אדם להיות מוכשר, וזה כמובן נכון. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה שסדנת כתיבה יכולה לעזור לכל אחד להיות הכותב הכי טוב שהוא או היא יכולים להיות. אני לא חושבת שזו הדרך היחידה לכתוב, בכלל לא, אבל אני חושבת שמי שמתאים לו - זה יכול להיות כיף לא נורמלי בשבילו".

לירון, 47, שהשתתפה בכמה סדנאות כתיבה, מסכימה עם ידלין. "השילוב בין האפשרות לעבד תהליכים רגשיים דרך הכתיבה ליכולת לראות כמעט בזמן אמת את הסביבה מגיבה לתוצר - זו חוויה מדהימה. פעם לא יכולתי להכיל ביקורת בכלל, זה היה שובר אותי. בסדנאות תרגלתי את זה, וחידדתי את היכולת לקחת חלק מהביקורת וחלק לשחרר. זה היה אימון מעלף".

לכתוב ולסיים

עם השנים ריבוי הסדנאות הביא לגיוון אדיר בהיצע, וכל מנחה סדנה, או בית ספר לכתיבה, מנסה למצוא את הדבר שיבדל אותו בתחרות הכבדה מאוד בתחום. כך, למשל, ב"בית הספר לאמנויות המילה", מבית "מקום לשירה", מלמדים יומיים בשבוע במשך שנתיים שירה ופרוזה, מחזאות וספרות ילדים, עריכה ותרגום.

"למעשה, זה כל סט הכלים שאיש ספרות צריך כיום", אומרת נעה שקרג'י - משוררת, עורכת ומייסדת שותפה בבית הספר. "המטרה העיקרית היא להחזיר את ממדי הזמן לספרות, להביא את האדם הכותב לקרוא, להכיר צורות ספרותיות שונות, לבוא במגע עם הקהילה הספרותית. אנחנו שואפים לנסות להחזיר את הספרות להיות תחום דיאלוגי ולא מונולוגי".

מה הכוונה?

"שזה לא רק מה אני אומרת ומה אני רוצה לספר, אלא מה אומרים לי, ומה אמרו לפניי. אנחנו צריכים לחדש את מערכת הזיקות, לרענן, לקרב את התלמידים אל הספרות דרך מה שרלוונטי להם. שמנו לב, למשל, שעולה השאלה האם כתיבה היא אמנות או שהיא פרקטיקה יומיומית, כמו שאנחנו מבשלים או עושים הליכה. הרי ברור שאני לא ספורטאית מקצועית כי אני עושה הליכה, ולכן אנחנו רוצים להדק את הקשר בין הספרות לבין האמנות של הספרות".

לירון: "השילוב בין לעבד תהליכים רגשיים דרך הכתיבה ולראות כמעט בזמן אמת את הסביבה מגיבה לתוצר - זו חוויה מדהימה. פעם לא יכולתי להכיל ביקורת, זה היה שובר אותי. בסדנאות תרגלתי את זה וחידדתי את היכולת לקחת חלק מהביקורת וחלק לשחרר. זה היה אימון מעלף"

כל אדם יכול להגיע לסדנה, או שצריך מידה מסוימת של כישרון ובשלות?

"אני בעברי מוזיקאית, אז האמונה הבסיסית שלי היא שכישרון הוא חלק לא גדול בעניין, אבל כן צריכה להיות בשלות, כלומר חיבור אותנטי שלנו לעצמנו. בבית הספר אנחנו עושים ראיונות קבלה ולא כולם מתקבלים, כי אנחנו לא מוכנים למכור אשליות".

גם רועי מליח־רשף, מחזאי ומנחה סדנאות לכתיבת תסריטים, מחזות ופרוזה, מצא את הבידול שלו בתוך התחום המוצף. "הסדנה העיקרית שלי נקראת 'לכתוב ולסיים'", הוא אומר. "הרבה אנשים מתנגדים לסדנאות, אבל חייבים להבין שהאנשים שבאים אליי הם אנשים שנמצאים בקונפליקט עם עולם הכתיבה. הם נורא רוצים להביע את עצמם, יש להם צורך עז לעשות את זה, ויש להם מכשולים בדרך. יש להם מצוקה, כי הם נורא רוצים לכתוב ולא מצליחים. למה הם רוצים לכתוב? זה שלהם, לא שלי. אני כאן כדי לתת להם את הכלים. הרבה מאוד אנשים, למשל, מגיעים בלי לקרוא ספרים ובלי לקרוא תסריטים ובלי לקרוא מחזות, ויש להם רעיון למחזה או לסדרה או לספר".

זה לא קצת יהיר, לחשוב שאפשר לכתוב ספר בלי לקרוא ספרים?

"בטח שזה יהיר, אבל בדיוק בגלל זה הם באים אליי. אני אומר להם: הנה ערימה, לך תקרא ספרים עם עיפרון ביד. זה אוטומטית מכריח אותם לקרוא, וגם לנסות להבין מה הם אוהבים. אין אצלי בכלל עיסוק בלמה לא, למה משהו הוא לא טוב. הם משלמים לי והם באים לסדנה הזאת כדי לכתוב ולהשתפר. אז אנחנו נדבר על מבנה משפטים, על אוצר מילים, יש מספיק אלמנטים לתת למשתתף כדי שימשיך לכתוב. הרי בטוח שהוא ישתפר בסוף הסדנה. זו אחת הסיבות שאין אצלי ביקורת מהתלמידים האחרים. יש ברוב הסדנאות את הדבר הזה, שכל התלמידים יושבים וקוראים חומר של מישהו אחר ונותנים ביקורת - זו מערכת יחסים לא הגיונית בעיניי בתוך סדנה".

"להוציא מחוץ לחוק"

מול אלו, כפי שאפשר להניח, יש מי שחושב מאוד אחרת. "לו אני שליט עליון, מובן שכל הסיפור הזה של סדנאות כתיבה הוא מחוץ לחוק מחר", אומר עודד כרמלי - משורר, סופר, עורך ומו"ל של כתב העת "הבה להבא" והוצאת הספרים "הבה לאור". "זו תעשיית חלומות. יש נטייה אצל הנוכלים המתוחכמים יותר לומר שזו לא סדנת כתיבה - זו סדנת קריאה. אבל האמת היא שאף אחד לא משלם 3,000-2,000 שקלים בשביל לקרוא. אתה משלם את הכסף הזה כדי שייקחו אותך לצד ויגידו: 'תשמע, הם גרפומנים, אבל אתה גאון, אתה דוד אבידן' - מה שכמובן לא קורה. מה שכן קורה זה שאתה פשוט נרשם לעוד סדנה, עוד סדנה ועוד סדנה.

עודד כרמלי: "אדם יכול ללכת לקנות ספר של יונה וולך במבצע, לשבת בבית ולקרוא אותו, וזה ממש לא משתלם לקפיטליזם. אז מה עושים? נקרא ביחד, ונחשוב על זה ביחד. אבל אני לא צריך אתכם, כי אם אני צריך תובנה לגבי מה שאני קורא יש גם מאמרים, וזה עוד יותר חינמי"

"ראיתי כבר שיש עכשיו פטנט חדש - סדנאות להכשרת מנחי סדנאות. בחיי. ואז אתה מוכר לבן־אדם מוצר שאתה לא עומד מאחוריו בסוף. זאת אומרת, בן־אדם רוצה שיקראו את השירים שלו, אבל הוא לא שולח אותם לכתבי־עת לפרסום כי הם לא טובים. ואז אתה אומר לו: אם תשלם לי, אני מביא לך כמה, חמישה אנשים בחדר, וכולם ישמעו את השיר שלך. אבל הוא בראש שלו שומע 'ואז נגיד לך שאתה טוב', וזה לא קורה. ואז מה קורה בשלב ב', כשזה לא קורה? סדנה נוספת. ובשלב ג', ד', ה' - זמן להוציא לך ספר, נכון? אם תשלם לי עוד 10,000 שקלים אני אפרסם את ספרך".

אבל אתה לא חושב שאותן סדנאות משפרות את הכתיבה של המשתתפים בהן?

"אי אפשר להשתפר בסדנת כתיבה, כי בסוף מי שמעביר אותה לא מסוגל להגיד לך את האמת. ליהודה ויזן ולי היה רעיון לעוקץ: סדנת כתיבה שאפשר לסלק אותך ממנה בכל רגע נתון. אם אתה לא טוב, אתה מסולק ואין החזר כספי. אמרנו נהדר, אחרי מפגש אחד נישאר לבד, נשים את הכסף בבנק. הרי מה קורה בסדנת כתיבה שכן, אולי, יכול להוביל אותך להשתפר? קודם כל, את מתעסקת בטקסטים שלך. יש פה כפייה חיצונית. אומרים לך: 'את חייבת עכשיו לשבת על הטקסטים ולעבוד עליהם', וזו כבר בעיה של אופי אם את לא עובדת על הטקסטים שלך בלי שיכריחו אותך. אבל האמת היא שהדבר היחיד שצריך לעשות כדי להשתפר זה לקרוא המון ספרים, לראות מה אחרים עשו וללמוד מזה. אם אתה רוצה לכתוב - אתה לא צריך ללמוד ספרות, אתה לא צריך ללכת לאוניברסיטה, ואתה לא צריך להיות בסדנה. אתה צריך לכתוב ולקרוא ולקרוא ולכתוב, אלה שני הדברים היחידים".

ובכל זאת, הסדנאות הפכו לטרנד הכי חם בענף.

"כי השיטה הזו, של לשבת ולקרוא, לא כלכלית לעולם. כי אדם יכול ללכת לקנות ספר של יונה וולך במבצע ב־60 שקלים, לשבת בבית ולקרוא אותו, וזה ממש לא משתלם לקפיטליזם שאתה תשב בבית ותקרא. אז מה עושים? נקרא ביחד, ונחשוב על זה ביחד. אבל אני לא צריך אתכם, כי אם אני צריך תובנה לגבי מה שאני קורא - יש גם מאמרים, וזה עוד יותר חינמי. אני יכול ללכת לספרייה ולקרוא כמה מאמרים שאני רוצה על יונה וולך. אבל אני אגיד לך מה בכל זאת כן חיובי בכל זה.

"הרי את לא לבד בסדנה הזאת. יש שם עשרה אנשים, שאת חלקם את מאוד לא מעריכה, ואת צריכה להנהן ולעשות שקר בנפשך. לא רק המנחה עושה שקר בנפשו, גם את צריכה לשבת שם ולהנהן כשאת שומעת את הטקסטים. 'יפה מאוד מה שקראת, מוטי. מאוד יפה, וואו. מאוד חזק. על הילדות שלך'. ואת יודעת שזה שיט מוחלט ואת צריכה להנהן שם. ואז כולנו הופכים לשקרנים בהגדרה, אבל מה שבאמת יקרה - ופה זה היתרון של סדנת כתיבה - זה שאחר כך, אחרי פגישה, שתיים, שלוש, את תפגשי מישהו שהוא דווקא בסדר. יש לך חיבור מסוים איתו, ספרותי או אישי, ותתחילו להחליף ביניכם טקסטים. ואחרי שנים ישאלו אותך מה למדת מהסדנה, ואת תגידי: טוב, לא הרבה, אבל פגשתי שם את מוטי הטוב, ומוטי ואני התפתחנו ויצרנו.

"אז אני אומר - תפגשי את מוטי בלי הסדנה, את לא צריכה את הסדנה הזאת. פשוט תפגשי את מוטי. תמצאי קולגות, תמצאי שותפים לדרך, תשבי איתם בבית קפה, תזמיני תה, כמו שלונסקי בימי 'אררט' הטובים, זה עולה 10 שקלים. את יושבת עשר שעות על כוס תה, ועוברים על טקסטים אחד של השני, כי זה בדיוק מה שקורה בסדנה, רק חינם, ובבית קפה ליד הבית. ככה משתפרים".

לעומת כרמלי, ידלין מציינת שלא לכל אדם יש "מוטי", אותו חובב ספרות מקצועי שזמין להחליף איתו טקסטים ורעיונות. נוסף על כך, היא אומרת, גם אם המשתתפים בסדנה הם לא מבקרים מקצועיים, הם עדיין מדגם מייצג. "נכון שלמעט המנחה, המשתתפים הם לא כותבים מקצועיים. אבל גם 99 אחוז מקוראי הספרות בעולם הם לא כותבים מקצועיים. ספרות לא נכתבת לכותבים מקצועיים, היא נכתבת לבני אדם. ובעיניי הרגע שבו את מראה את מה שכתבת ל־12 אנשים בגילים שונים, במגדרים שונים, במקצועות שונים, עם כישרונות שונים וניסיון שונה - הוא איזשהו מדגם.

"אני לא יכולה להגיד מייצג של האוכלוסייה, אבל סוג של מיקרוקוסמוס שיש בו משהו נכון. וחוץ מזה, זה נכון שיש פרגון בסדנה, אבל יש גם ביקורת, שהיא לעיתים קרובות עמוקה ומשמעותית. הנטייה לפרגן לא קשורה דווקא לסדנאות כתיבה. יש משהו בסיטואציה של מתן ביקורת לטקסט ספרותי באופן כללי שהוא מפרגן. רוב האנשים שתיתני להם לקרוא משהו שכתבת יגידו לך שהוא מהמם, הם לא יגידו 'תקשיבי, את חסרת כישרון'".

"פס ייצור" של כותבים

אחת הביקורות החוזרות על סדנאות הכתיבה היא הפיכתן למעין "פס ייצור" של כותבים, אשר כותבים באותה הדרך, באותו הסגנון, באותו הקול. כך נוצרת "האחדה" בקולות הכותבים. "אני שומעת את ההאשמה הזאת מופרחת חדשות לבקרים, ואני לא יכולה להגיד לך באופן חד־משמעי שאני רואה את זה", אומרת נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות מקור בהוצאת כנרת זמורה דביר.

"יכול להיות שזאת נקודת עיוורון שלי, ושיהיו עורכים שתדברי איתם והם יגידו לך 'אני רואה את זה מייד'. אני כן, לפעמים, יכולה לזהות בטקסטים מסוימים משהו שנראה כמו תרגיל כתיבה שמצא את דרכו לתוך הטקסט. אבל אם לקחת דוגמה מתחום הבינה המלאכותית, התרגילים האלה הם כמו הנחיות שאת נותנת לכלי ה־AI, ובכל פעם שתיתני אותה הנחיה, למשל 'כתוב את הזיכרון הראשון של הדמות שלך' - תתקבל תשובה אחרת. כך גם כל אחד מהמשתתפים בסדנה ייתן תשובה אחרת. מה שנשאר בסופו של דבר בתוך המבנה של הספר זה הרגע הזה, שבו אני יכולה להגיד 'אוקיי, זה היה תרגיל כתיבה שבו לימדו שהדמות צריכה להיזכר בזיכרון הראשון שלה'. אבל התוכן, וגם הסגנון, משתנים מסופר לסופר".

וכשאת מקבלת טקסט כזה, מה את עושה?

"זה מסוג הדברים שנטשטש בעריכה. הרבה מהתרגילים האלה הם קיצורי דרך כדי לעקוף את הצנזור הפנימי שלך, ופשוט להגיע ישר לתוך השכבה הכותבת על ידי זה שאת מספקת איזשהו מצע שהכתיבה יכולה לחיות עליו. ובעריכה, בהרבה מקרים, אפשר למוסס את השאלה הראשונית ולהשאיר רק את התוכן. זה לא מטריד אותי כעורכת. מבחינתי, כשנעבוד על הספר נדאג לכך שזה יהיה אחיד או משולב בתוך הרקע".