הנה אנקדוטה קצרה על קִדמה, על ניסיון להיאבק בה ועל ראשית הסטרימינג: באביב של שנת 2000 נרשמה היסטוריה בבית הדין המחוזי בלוס אנג'לס, כשמטאליקה, להקת הרוק האיקונית, על חבריה מגודלי השיער - תבעה חבורת גיקים חובבי מחשבים, שפיתחה תוכנת שיתוף קבצים. נאפסטר, שמה.
הסיפור של מטאליקה, אולי הרכב המטאל הפופולרי אי־פעם, ונאפסטר - תוכנת שיתוף הקבצים שעשתה היסטוריה כששינתה את האופן שבו החברה המערבית צורכת מוזיקה - היה בשעתו שיחת היום. זאת, בין השאר, כי עולם המוזיקה היה מראשוני הנפגעים כלכלית מכל הסיפור הזה שנקרא "אינטרנט" - כתוצאה מהיכולת של מיליוני גולשים לשתף זה עם זה קובצי מוזיקה, וכך להוריד משמעותית את רווחי היוצרים מתמלוגים.
כך, חברי מטאליקה היו הראשונים שזיהו את הפגיעה הפוטנציאלית בהכנסותיהם העתידיות והכריזו מלחמה על שון פנינג, מייסד נאפסטר, אבל לא רק עליו. בצעד שעוד יילמד בקורסים לניהול משבר, הם החליטו לתבוע לא רק את מי שיצר את הפרצה בגדר זכויות היוצרים, אלא גם את כל מי שבחר לעבור בה.
נטע גורביץ': "התרחיש שבו במסגרת עילה של קיצוץ בהוצאות המו"לים תהיה נהייה אחר יצירות שיצרה תוכנה, יכול להתקיים. כבר כמה עשורים שהמו"לים כורתים את הענף שעליו הם יושבים, בהמון סוגים של הזניה של הדבר הזה שנקרא 'ספרות'. יכול להיות שמה שיישמט מהמשוואה הוא דווקא הם, שמבחינות רבות בגדו בתפקידם כשומרי הסף, ודווקא הקוראים והסופרים יישארו"
כדי להבהיר שהם רציניים, שכרו המטאליסטים את שירותיה של חברת ייעוץ שהרכיבה עבורם רשימה של יותר מ־300 אלף משתמשי האינטרנט שהורידו בסוף שבוע אחד למחשב ביתם שירים של הלהקה הוותיקה. וכך, חבורת מוזיקאים מפורסמים ומולטי־מיליונרים, בעשור הרביעי לחייהם, איימה לתבוע מאות אלפי מעריצים בני תשחורת שלה, שכל חטאם היה שרצו להאזין למוזיקה, בלי לרוקן את כיסי הוריהם.
מטאליקה אמנם ניצחה בקרב ההוא, אבל הפסידה במלחמה הגדולה. זו שהכריזה על השינוי הטכנולוגי שעתיד לבוא ולדרוס תעשייה שלמה. גם במלחמה על דעת הקהל, אגב, היא נחלה הפסד קשה, וחבריה נתפסו כאוסף של גברים עשירים וקטנוניים, שחרדים לחשבון הבנק המנופח שלהם. כאלה שמטעמי היותם שבעים ומנותקים, פשוט לא הבינו את הרוח שהביא איתו המילניום החדש.
ובאשר לנאפסטר? היא אולי נעלמה מהשטח לא הרבה זמן לאחר מכן, אבל תפקידה ההיסטורי כמי שהתוותה את הדרך לאופן שבו כולנו נצרוך מוזיקה בעשורים שיבואו - הוא אדיר.
היצירה הטובה ביותר
מהפכת הסטרימינג של שנות האלפיים כבר קרתה והתקבעה. היום אנחנו נמצאים בשיאה של מהפכה טכנולוגית מסוג חדש לגמרי, כזו ששוב מאיימת, או מבטיחה, לשנות מן הקצה אל הקצה את הדרך שבה כולנו צורכים תוכן. וזוהי, כמובן, מהפכת הבינה המלאכותית.
רק לאחרונה הסתיימה מלחמת התסריטאים באולפנים בהוליווד (שהולידה את השביתה השנייה באורכה בהיסטוריה של עיר הסרטים), ונגמרה, בין השאר, בהסכם שקובע שבינה מלאכותית לא תכתוב או תשכתב חומרים שתסריטאי כתב.
ואם בעולם התסריטאי זה היה עוד סעיף בשורה ארוכה של כשלים, הרי בענף הספרים העולמי כבר מכינים את התותחים למלחמה, במה שנראה כמו הגיים צ'יינג'ר הגדול הבא (או הנוכחי) של אמנות הכתיבה. בחודשים האחרונים שוחחנו עם סופרים, עורכים ספרותיים ולשוניים, מתרגמים, מוציאים לאור ומאיירים. רובם העידו שהבינה המלאכותית, כלי ה־AI, לא שם, בטח לא בעברית. שהיא לא באמת יכולה להחליף אותם, לפחות לא כרגע. ועדיין, כבר אי אפשר להתעלם מכך שהשימוש בה גובר והולך, שהשינויים הטכנולוגיים המהירים בכלי ה־AI הופכים אותה רלוונטית יותר ויותר, ושלא ירחק היום שבו תחליף את חלק משרשרת המזון הספרותית, אם לא את כולה. וזהו לא תרחיש דיסטופי שרחוק מאיתנו מרחק עשרות שנים. למעשה, התהליך כבר החל, מנת הרעל הוזרקה והתסמינים כבר מורגשים.
בחודש ינואר האחרון הסופרת היפנית ראי קודאן, מחברת הספר "מגדל הסימפתיה של טוקיו", זכתה בפרס אקוטגאווה היוקרתי, ל"יצירה הבדיונית הטובה ביותר". ועדת הפרס שיבחה את היצירה וטענה שהיא לא פחות מפיסת ספרות מושלמת, הכתובה ללא רבב.
אלא שלאחר קבלת הפרס, קודאן בת ה־33 חשפה שכחמישה אחוזים מספרה המוערך נכתבו באמצעות בינה מלאכותית. זו, הסבירה, סייעה לה לחקות את "האופן שבו מילים רכות ועמומות מעצבות רעיונות של צדק". הרשת, כדרכה, התמלאה חמה וזעם, מה שממש לא מנע מהסופרת לעדכן שגם בהמשך היא מתכוונת להוסיף להשתמש בבינה מלאכותית, לצורך דיוק וחידוד של רעיונותיה הספרותיים.
מולה, יש מי שכועסים בהחלט. בספטמבר 2023 נחשף במגזין ה"אטלנטיק" מאגר המידע Books3, שהוזנו לתוכו כ־200 אלף ספרים של סופרים בעלי שם, ובהם סטיבן קינג ומרגרט אטווד - כדי "לאמן" כלי בינה מלאכותית וכך לשפר אותו. הסופרים זעמו וקראו לכך "גניבת זכויות היוצרים הגדולה בהיסטוריה".
יניב איצקוביץ': "זה אחלה שק חבטות. היה איזה צ'אט שדיברתי איתו, שפשוט היה מעוניין לסיים את השיחה איתי מרוב שחבטתי והלמתי בו. זה נחמד שיש לך מישהו לסיעור רעיונות, זה משהו שלא היה קיים עד לפני שנה-שנתיים. ברגע שיש לך משהו בעלילה שאתה לא סגור עליו, זה אמור לעזור"
בשנה שעברה קבוצה של 17 כותבות וכותבים, ובהם ג'ון גרישם, ג'ורג' ר.ר מרטין וג'ודי פיקו, הגישה תביעה ייצוגית נגד מפתחי תוכנת צ'אט GPT, בשל מה שהם ראו בו גניבת זכויות יוצרים. בתביעה הם הזהירו ש"הבינה המלאכותית תכחיד את ענף הספרות".
"זה לא עליית המכונות"
אלא שבארץ נראה שאנשי התעשייה קצת פחות מוטרדים. "עבדתי במשך שלוש שנים, מ־2016, בפרויקט בינה מלאכותית ב־IBM. אם לקחתי משהו מהחוויה הזו, זה שה־AI עדיין מאוד מוגבלת", אומר הסופר והמתרגם אסף גברון, מחברם של הספרים "שמונה־עשרה מלקות", "מובינג" ועוד, שעבד על תקן סופר במיזם שביקש לפתח מערכת בינה מלאכותית ליצירת נאומים.
"המערכת היתה צריכה הרבה עזרה מאיתנו", הוא מסביר, ומספר על ניסיון נוסף בתחום: "כמורה וכמרצה בסדנאות כתיבה, עשינו לא מזמן תרגיל עם AI באוניברסיטת בן־גוריון, שהתרכז בכתיבה של סיפור מבוסס אותם פרמטרים - פעם בידי סטודנטים ופעם באמצעות התוכנה. יכולנו לראות במה הוא מרשים ובמה הוא עדיין חלש. בנוגע לתרגום יצירה, התוצאות היו די טובות, למשל".
מני ברזילי: "אנחנו נמצאים כרגע בתקופת מעבר והתאקלמות, וחווים כל מיני חיכוכים שבדיעבד ייראו לנו מאוד מצחיקים, כמו אנשים שעוד מנסים להסביר שבני אדם כותבים טוב יותר מבינה מלאכותית, או מתרגמים שנלחמים על המקום שלהם. זה קצת כמו המאבק של חוות הסוסים במכונית. 'זה לא אמין, זה מלא תקלות, זה לא בריא'. מנסים לדחות את הקץ. אבל זו תהיה תקופה מאוד קצרה של התאקלמות, ואז נגיע לעולם חדש"
ועדיין, הטכנולוגיה מתקדמת במהירות. חמש השנים שעברו מאז עזבת את המיזם ההוא הן חיים שלמים במובנים טכנולוגיים, ואולי בתוך כמה שנים הבינה המלאכותית כבר תוכל להחליף סופרים אנושיים?
"יש כמה רמות לתשובה הזאת. קודם כל, ואם נשים שנייה את האגו בצד: אם התוצאות תהיינה מעולות, אז למה לא? כולם ייהנו, למי אכפת מי כתב? דבר שני: האם אני באמת מאמין שהתוצאות תהיינה טובות באותה רמה של סופר אנושי? הבינה המלאכותית באמת משתפרת, ראיתי אותה קופצת ומגיעה לרמות יפות. ואולי אני שמרן או קצת זקן, אבל לדעתי יש איזשהו גבול. באמת נתקלתי במגבלות מבפנים כשעבדתי בזה. אמנם זה היה דור או שניים אחורה, אבל בכל זאת זו מכונה. יש לה יכולות מאוד יפות ומרשימות של עיבוד נתונים, והיא יכולה לעשות בשניות דברים שאנשים לא יעשו בשנים, אבל בסופו של דבר, בשביל לכתוב פרוזה אתה צריך המון הקשרים שהם לא רק נתונים של שפה. צריך להביא בחשבון גם עיוות של שפה, היסטוריה, הבנה תרבותית, רגשית. עדיין לא ראיתי, וגם קשה לי לדמיין, רומן AI שהוא ברמה של הרומנים הטובים ביותר שבני אדם כותבים במשך שנים. זה לא עליית המכונות כמו ב'שליחות קטלנית', עדיין לא".
גם הסופר והפובליציסט יניב איצקוביץ' ("תיקון אחר חצות", "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו") לא ממהר לכרות את ענף הספרות. "ראיתי סיפורים שנכתבו ב־AI והם נראו מאוד מובהקים, אבל אני בטוח שיום אחד זה ישתפר ואני לא אוכל להכיר בזה", הוא אומר. "יכול להיות שהבינה המלאכותית תחליף כל מיני עבודות בתוך הענף, אבל מול סופרים - נראה לי שהדבר המרכזי שהיא עוזרת בו זה הדיאלוג. רק שלוקח המון זמן לעבוד באמצעותה עד שהיא מביאה לך משהו בכלל".
מה הכוונה?
"בהתחלה ה־AI מייצרת רעיונות או טקסטים גנריים ביותר, וממש צריך לעבוד איתה צמוד עד שהיא מפיקה משהו שאפשר להשתמש בו, לפחות מהניסיון שלי. מה אני יכול לומר? עד עכשיו לא ראיתי משהו משכנע. כשזה נאמר, אין לי התנגדות לזה. אני חושב שבינה מלאכותית היא היום כבר חלק מהעולם, ואתה צריך לדעת להשתמש בה, כמו שלפני 20 שנה היית צריך לדעת להשתמש בגוגל וזה עזר להמון סופרות וסופרים.
"יש כלים מאוד יעילים ונוחים, ואני עצמי דואג להיות בעניינים, להבין ולהשתמש בתוכנות שאני משלם עליהן, וגם לברור תוכנות, יש טובות יותר וטובות פחות. צריך גם לדעת איך לנהל עם הכלי דיאלוג. זה גם אחלה שק חבטות. היה איזשהו צ'אט שדיברתי איתו, שפשוט היה מעוניין לסיים את השיחה איתי מרוב שחבטתי והלמתי בו. זה נחמד שיש לך מישהו לסיעור רעיונות, זה משהו שלא היה קיים עד לפני שנה-שנתיים. כלומר, ברגע שיש לך משהו בעלילה שאתה לא סגור עליו, ושוב - זה לא תחליף להתייעצות עם עורכת, עם אדם או עם קוראים - זה בעצם כלי שאמור לעזור".
תקופת מעבר
אבל זה לא מתחיל ונגמר בסופרים. אחת הדרמות הגדולות של הוצאות הספרים בישראל היא השימוש הגובר והולך בתוכנות תרגום מבוססות AI, שמשתפרות מיום ליום. אלו מייצרות תרגומים טובים דיים, אבל לא תמיד יצירתיים או כאלה שמעבירים את רוח הספר או את המוזיקליות שבטקסט.
"כשמתרגמים משתמשים בתרגום AI רואים את זה מייד, והתרגום לעיתים קרובות לא ישמש אותנו בכלל", אומרת גורמת בכירה בתעשייה. "המתרגמים הללו, לרוב, לא יעבדו איתנו פעם שנייה. היום, אגב, חוזים רבים שמגיעים מחו"ל כבר כוללים סעיף שדורש שהתרגום יתבצע על ידי בן אדם ולא באמצעות מכונה, וזה סעיף חשוב בעיניי. תרגום הוא סוג של אמנות, אפשר להיעזר בכלים הטכנולוגיים המעולים שקיימים, אבל לא לתת למכונה לעשות את כל העבודה. וברמה האישית, מתרגמים ששולחים תרגום מכונה כורתים את הענף שהם יושבים עליו במובנים רבים כל כך".
כך, מלבד המוצר הסופי, שלא בהכרח טוב מספיק, התוכנות הללו מאיימות, בתוך שנים ספורות, לבטל כליל את מקצוע התרגום. "למעשה, כשזה המצב, התרגומים יוכלו להיכנס אל תוך ההוצאות עצמן, ומה שנצטרך באמת אלה עורכי תרגום, שרק יעברו על הטקסט ויוודאו שאין טעויות".
ולא רק שם. למעשה, כמעט לכל נותן שירות בענף, בין שמדובר במאיירים ובין שבעורכים או אפילו במבקרי ספרות, יש תחליף בדמות תוכנה. סופרים חדשים, שמעוניינים בחוות דעת מעמיקה על ספרם, יוכלו להשתמש בכלים כמו authors.ai, שיחזירו להם חוות דעת סדורה בתוך דקות. אם חשקה נפשכם במחולל ביקורות ספרות, תוכלו להיכנס לפלטפורמות כמו AskYourPDF, והן כבר יארגנו ביקורת ספרות מהוקצעת, שמבוססת על חוכמת ההמון. אבל לא את כולם זה מטריד, להפך.
סופרים, מבקרים, מלחכי פנכה בחוגים ספרותיים, ימהרו ללהק את מני ברזילי, מנכ"ל חברת מיילסטון וחבר במרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב, לתפקיד הנבל בסיפור הזה. זה לא נעים לאייש את עמדת נביא הזעם העומד בשערי שדה הקרב בין אנשי המילה הכתובה לבין המיסיונרים של עידן המידע. אבל את ברזילי לא מעניינות הגדרות, או דעתם של מי שנעתרו למשימה הבלתי אפשרית שהיא עצירת הזמן.
"אנחנו נמצאים כרגע בתקופת מעבר והתאקלמות, וחווים כל מיני חיכוכים שבדיעבד ייראו לנו מאוד מצחיקים, כמו אנשים שעוד מנסים להסביר שבני אדם כותבים טוב יותר מבינה מלאכותית, או מתרגמים שנלחמים על המקום שלהם", הוא אומר. "זה קצת כמו המאבק של חוות הסוסים במכונית. 'זה לא אמין, זה מלא תקלות, זה לא בריא'. מנסים לדחות את הקץ, אבל זו תהיה תקופה קצרה מאוד של התאקלמות, שנים ספורות, ואז נגיע לעולם חדש".
ואיך העולם הזה ייראה?
"אנשים ימנפו בינה מלאכותית כדי לעשות את מה שהם עושים טוב יותר. הסופרת מיפן אמנם מוקצית היום, אבל בהמשך זה יהיה הסטנדרט. הרי היום זה לא הגיוני שנגר לא ישתמש במקדחה. המקדחה היא כלי עבודה, וברור לחלוטין שהיא הסטנדרט. למה כרגע זה מוקצה? כי לאנשים שהיום שולטים בתעשייה חשוב לשים את הזרקור על העבודה - 'תהליך העבודה הוא חשוב', 'האמנות של התהליך חשובה'. אבל את האנושות לא מעניין תהליך העבודה, אלא התוצאה. ובשורה התחתונה, כל סוג של תוכן שנוצר באמצעות בינה מלאכותית יהיה הרבה יותר טוב בהיבט של יעילות יצרנית. זאת אומרת, אותו סופר יוכל לייצר הרבה יותר עבודות בתקופה קצרה, כך שהאנושות תיהנה יותר מהסופר הטוב הזה - בלי שתהיה ירידה באיכות המוצר שלו. עלות־תועלת - זה הסיפור".
זו ראייה מאוד טכנית וקפיטליסטית של הדברים, שמנוגדת לאמנות של הדבר.
"מי שאכפת לו מתהליך העבודה הוא מי שעובד בזה, אבל למי שצורך את התוכן לא באמת אכפת. ה־AI עומדת לספק לנו חוויות מוצלחות מאוד, אנחנו רק בתחילת הדרך. חשבנו שהיא תחליף מנקי רחובות ומוסכניקים, אבל אין מה לעשות: מתברר שאנחנו הרבה פחות מיוחדים וייחודיים משחשבנו, והרבה יותר קל לייצר תוכן שגורם לבני אדם להיות מרוצים. זו תגלית שהאנושות מגיעה אליה. אולי היא לא כל כך נעימה, אבל כנראה הרבה יותר קל לרצות אותנו משנדמה לנו. בסופו של דבר, בני אדם הם מערכת לוגית שאפשר למפות אותה. יש להם צורות חשיבה דומות. ומכיוון שאפשר למדל את אופן החשיבה האנושי, בינה מלאכותית יכולה להיות טובה מאוד ביצירת תוכן שהוא המדויק ביותר כדי לייצר לנו מקסימום הנאה".
אודי שרבני: "אני לא חושב שסופרים יהיו מסופקים עם 'עבדתי על העולם' או 'קיצרתי תהליכים'. קיצרת תהליך? יופי, לך תוציא עוד ספר שלם ב־AI, תשלח לדודה שלך ותניח לנו. הרי מה סופר או משורר רוצה? לשבת לכתוב, פיזית. גם התסכול הוא כיף גדול. אתה הרי רוצה להגיע לאלמוות הניסוחי. לכתוב את התחושה שיש לך בראש ולסדר את זה במילים, זו המטרה. זה כמעט כמו להיות צינור של אלוהים, כשאתה והמחשבות שלך הם האלוהים, לפחות לכמה רגעים"
כל עוד המוח האנושי לא מופה לגמרי, ה־AI לא יכולה לחקות אותו אבסולוטית.
"אם אתה אומר לבינה 'תכתבי סיפור כמו סופר מסוים, ושיהיה אפל', היא תעשה את זה. אתה תגיד מי הסופר - והיא תייצר עבורך את העלילה. תגיד לי, מה היצירתיות הגדולה של המוח האנושי? הצלחת לכתוב ספר שלם שכל המילים בו הן מהפרק הראשון של התנ"ך? סיפור שיש בו רפרנסים לכל אירוע היסטורי גדול בעולם? תסביר לי במילים מה עשית, והבינה המלאכותית תצליח לעשות את זה. אז נכון, עדיין יש משהו ביצירתיות האנושית שאנחנו תמיד אומרים 'טוב, נראה מה יש ונעשה אחרת'. העניין האנושי הוא לעשות משהו כל כך מיוחד, שאי אפשר לחקות. אבל ברגע שעשית אותו פעם אחת, הבינה המלאכותית כבר תוכל לחקות אותו, זה נגמר. אז באמת יהיו פורמטים חדשים שבני אדם ימציאו ודברים שהיא לא תצליח לחקות לגמרי, נגיד דברים פחות מיינסטרימיים, אבל אין ספק שאת תרבות הפופ לא תהיה לה בעיה לייצר. לכן צריך לחשוב היטב איך נראה ענף הספרות בעידן ה־AI, כי אם בסוף מה שמניע אותו זה דרישה, כי אין מה לעשות - זה תחום מסחרי, המודל הנוכחי לא עומד להחזיק מעמד".
אבל מה עם חדוות היצירה?
הסופר והמשורר אודי שרבני חולק באופן חד־משמעי על ביטול חשיבותו ונחיצותו של תהליך העבודה. "אני חושב שצריך לדבר על 'חדוות היצירה'. אחרי כל הדיונים, בסופו של דבר זה עניין של תוצר מוגמר או תהליך. בשביל מה אתה כותב?" הוא אומר. "אין בעיה להיעזר בצ'אט GPT כמו בגוגל, אבל מכאן ועד לתת לו חבל ארוך מדי, זה כבר עולם שלם. אני לא חושב שסופרים יהיו מסופקים עם 'עבדתי על העולם' או 'קיצרתי תהליכים'. קיצרת תהליך? יופי, לך תוציא עוד ספר שלם ב־AI, תשלח לדודה שלך ותניח לנו.
"הרי מה סופר או משורר רוצה? הוא רוצה לשבת לכתוב, פיזית. גם התסכול הוא כיף גדול. אתה הרי רוצה להגיע לאלמוות הניסוחי. לכתוב את התחושה שיש לך בראש ולסדר את זה במילים, זו המטרה. זה כמעט כמו להיות צינור של אלוהים, כשאתה והמחשבות שלך הם האלוהים, לפחות לכמה רגעים".
דנה אולמרט: "זו דרך לייצר כסף, והיא מקצינה את ההבדל בין ספרות שמיועדת לצריכה חד־פעמית לבין ספרות שהיא לאו דווקא פופולרית, אבל מצליחה לעורר לא מעט עניין והערכה בגלל המורכבות, הייחודיות והמקוריות של נקודת המבט שלה. קצת כמו ההבדל בין לאכול ברשת מזון מהיר לבין בישול גורמה, וזה מפחית את החשיבות של מי באמת עומד מאחורי הטקסט או האוכל הזה. לפעמים מה שאנחנו רוצים זה דווקא את הצ'יפס וההמבורגר"
אבל תהליך העבודה, טוענת אשת הספרות והטכנולוגיה נטע גורביץ', לשעבר העורכת הראשית של הוצאת ידיעות ספרים, יותר משהוא רומנטי - נושא חשיבות מכרעת בהבנת יצירה באופן מלא וכמכלול. השאלה מי או מה כתב הכרחית ליצירה לא פחות מה"איך".
"אני חושבת שדווקא העלייה או הצמיחה של המודלים האלה, שיכולים לייצר או לפברק יצירות או תוצרים כמו־אנושיים, עזרה לחדד מהו האלמנט האנושי ביצירה ספרותית. מה שגילינו הוא שהדבר המשמעותי לנו זה הידיעה שאת היצירה שאנחנו צורכים יצר בצד השני בן אדם. כלומר, סובייקט שנמצא בתוך גוף, שיש לו תת־מודע וחוויית חיים שהיא מוגבלת, ספציפית וקונקרטית, ושאנחנו גם הרבה פעמים מכירים אותו היכרות מסוימת. זה דבר מעניין מאוד, כי הרי רולאן בארת הכריז במאמרו המפורסם על מות המחבר, וזה היה מאמר פורץ דרך מבחינה מחשבתית, ש'המחבר לא רלוונטי ליצירה'. הוא העביר את מטען הקריאה והפרשנות מהמחבר אל הקורא. ההגות הספרותית אימצה את הרעיון הזה, אבל אני חושבת שמה שהמודלים של השפה הראו לנו זה ש'מות המחבר' זה רעיון טוב ויפה - כל זמן שזה לא מוות מוחלט, כל עוד שעדיין יש מחבר בשר ודם מאחור. אם, לצורך העניין, יכולת הייצור של ה־AI היא חסרת גבולות והיא יכולה לייצר טקסטים עד אינסוף, אז להפך - אנחנו נעריך דווקא את הדבר הנדיר והספציפי.
"רובנו לא מכירים באופן אישי את מאיר שלו, אבל קראנו ואנחנו אוהבים מאוד את הספרים שלו, מכירים באיזשהו אופן את הפרסונה, העבר, הדעות הפוליטיות שלו. אני מניחה שאוהביו, ואני נמנית עימם, הצטערנו צער רב שהוא לא יכתוב יצירות נוספות, לא נקרא רומן נוסף פרי עטו. אבל לי, ואני מניחה שזה נכון לרבים, אין שום עניין ולא הייתי משחיתה שנייה מזמני כדי לקרוא יצירה שדומה לשלו, ושכתבה AI.
"זכינו לחיות בתקופתו של דויד גרוסמן. רבים מאיתנו גדלנו על ספריו ואנחנו גם מתבגרים על ספריו, אנחנו מכירים גם אירועים מהחיים שלו. הוא כתב את 'אישה בורחת מבשורה' לפני שבנו נהרג, והוא כתב את 'נופל מחוץ לזמן' אחרי שבנו נהרג. אני חושבת שמי שקראו את שני הספרים האלה מודעים על פני הזמן לדבר הזה. ההיכרות הזאת עם הסובייקט שנקרא 'דויד גרוסמן', והיכולת שלנו כקוראים לחוות את ההתפתחות של הפואטיקה והחשיבה שלו, את התגובה של החשיבה שלו למציאות, הן חלק גדול ממה שמטעין אותה במשמעות ובעניין. אנחנו לא מעוניינים לקרוא עוד 700 ספרים שכתב איזה מחולל שפה 'בסגנון של'. מי שכתבה את 'החברה הגאונה' התעקשה לא להיות פרסונה ספרותית. אנחנו אפילו לא יודעים אם היא אישה, גבר או כמה אנשים, אבל יש לנו תחושה של סובייקט אנושי פועל ובעל כוונה שעומד מאחורי הטקסטים האלה, וזה הדבר המשמעותי".
היעלמות שומרי הסף
ההבנה של גורביץ' משמעותית במיוחד מול המקום שאליו ענף הספרות כבר החל להתקדם בצעדי ענק. סופרות וסופרים רבים הופכים פעילים יותר ויותר ברשתות החברתיות, מייצרים פרסונה שהיא הרבה מעבר לספרותית, עד כדי כך שנראה שזה נהיה תנאי סף בדרך לצבור קהל. יש הוצאות ספרים, גם כאן בארץ, שמעידות שלא יחתימו סופר מקור ללא קהל עוקבים ברשת.
מול אלו, יש תגובת נגד שמגיעה דווקא מהשוליים. זהו נתיב צדדי שנוצר אורגנית עבור ועל ידי מי שמאס, או מלכתחילה לא צעד, בזה הראשי. יש שיראו בו תשובה למונופול שה־AI תחיל על עולם הספרות. כלומר, ספרות בצורתה הטהורה, האמיתית, הכנה ואולי הנון־מסחרית ביותר תוגדר מחדש כאמנות אקסקלוסיבית יותר, שמיוצרת עבור אניני הטעם או המשוגעים לדבר. ואולי זה לא דבר נורא כל כך, במיוחד לנוכח המקום שבו הספרות נמצאת כרגע.
"תור הזהב של הספרות היה אמצע המאה ה־20", מסבירה גורביץ'. "זה היה העידן שבו התנאים הטכנולוגיים היו אידיאליים לכתיבה ולצריכה של ספרות. במונחי ליטראטיות, בניגוד למאה ה־18, כולם בעולם המערבי כבר קראו והיה כבר דפוס, כלומר מערכת הפצה. מצד שלישי היתה מעט מאוד טכנולוגיה, בטח שלא דיגיטלית, שנלחמה על תשומת ליבו של הקורא. הדבר הנוסף הוא שהיה קשה מאוד לכתוב ספרים, כי לא היה מחשב או מעבד תמלילים. אנשים שכתבו עשו את זה במכונות כתיבה, טיוטה אחר טיוטה. הם היו צריכים להיות סופרים עם תשוקה ודרייב, ולכן היתה יחסית מעט ספרות, לא היה העומס שיש היום. התנאים האלה כולם הגיעו לנקודת מפנה עצומה לפני המאה הנוכחית. נהייתה עודפות מטורפת של תכנים, שבגלל הקלות העצומה לייצר, לשעתק ולהפיץ אותם נהיו זולים, קלים מאוד לצריכה, ובהלימה - הם הרבה פעמים רדודים מאוד. בד בבד, גם נעלמו שומרי הסף מהרבה תעשיות, ולכן השחיקה הזו בהון הסימבולי והממשי של הספרות התחילה עוד הרבה לפני הבינה המלאכותית. אז יכול להיות שה־AI תהיה זרז שישנה את פניה, וזה בסדר.
"יכול להיות שזה יקרה קצת כמו מה שקורה באופרה, שהיתה פעם אמנות סופר־פופולרית ונצרכה על ידי הדיוטות, ועכשיו היא לגמרי סמל סטטוס למביני עניין. הדבר הזה, של אנשים שיכתבו, והעוצמה של היצירה שנובעת מתוך האדם הכותב - זה משהו שלא ייעלם מהעולם. האם מסביב לא תתרבה כמות הגבב והקשקשת? אני מניחה שכן, זה אחד מסימני העידן הזה. התרחיש הזה - שבו במסגרת עילה של קיצוץ בהוצאות המו"לים תהיה נהייה אחר יצירות שיצרה תוכנה - יכול להתקיים. אבל כבר לא מעט עשורים שהמו"לים כורתים את הענף שעליו הם יושבים בהמון דרכים, בהמון סוגים של הזניה של הדבר הזה שנקרא 'ספרות'. יכול להיות שבעצם הדבר שיישמט מהמשוואה הוא דווקא הם, שמבחינות רבות בגדו בתפקידם כשומרי הסף של האמנות הזאת, ודווקא הקוראים והסופרים יישארו".
לפעמים מתחשק צ'יפס
דנה אולמרט, מרצה בכירה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועורכת סדרת מקור בהוצאת אחוזת בית, מאמינה גם היא שהצעצוע החדש והמשוכלל הזה בעיקר יחדד את ההבדלים האיכותיים בין הז'אנרים הקיימים - בדומה להבדל בין בגדי רשתות להמונים לבין בגדי מעצבים. "ה־AI תדגיש את ההבדל בין סוגות נוסחתיות שבנויות על תבנית קבועה, עם אלמנטים משתנים כלשהם של גיבורים או עלילה, לבין ספרות שלא נענית לתבניות האלה", היא אומרת.
"זה באמת מוזר, כי בהפוך על הפוך זה מייצר איזושהי חזרה לקטגוריות שנדמה שהן כבר מטושטשות יותר במציאות הספרותית היום, של הבחנה בין ספרות פופולרית לבין מה שאנחנו קוראים לו 'ספרות יפה'. זה ההבדל בין ז'אנר כרומן רומנטי או מתח לבין ספרות שפחות ניתנת להגדרה, ושלוכדת את הייחודיות שלה. אני לא חושבת שבינה מלאכותית יכולה לכתוב טקסט כמו של רונית מטלון או יעל נאמן, בניגוד, נניח, לרומנים רומנטיים או לספרות ארוטית. זה מחדד איזושהי הבחנה של ספרות לשימוש חד־פעמי, מה שאנחנו קוראים לו לפעמים קצת בזלזול 'ספר טיסה', שהמטרה שלו היא לקבל את הדבר המוכר. כמו שאני מניחה ש־AI יכולה לייצר פרק של 'חברים' או כל תוכנית טלוויזיה, שיש לה תנאים מאוד ברורים של התנהגות של דמויות".
בסופו של דבר, זה עניין של כמות מול איכות. אולי ספרות אנושית תהפוך אקסקלוסיבית, בוטיקית יותר.
"צריך לזכור שלפחות בעולם הספרות העברית - דבורה בארון, אורי ניסן גנסין ויוסף חיים ברנר הגדולים אף פעם לא היו רבי־מכר. גם ש"י עגנון, אדם שקיבל פרס נובל, הוא לא סופר שמכר המון ספרים, אלא שהשיח עליו נוצר בגלל ההבנה שיש לו ייחודיות. 'פולואו דה מאני', זו דרך לייצר כסף, והיא מקצינה את ההבדל בין ספרות שמיועדת לצריכה חד־פעמית לבין ספרות שהיא לאו דווקא פופולרית או נמכרת בכמויות מאוד גדולות, אבל מצליחה לעורר לא מעט עניין והערכה בגללה המורכבות, הייחודיות והמקוריות של נקודת המבט שלה. זה קצת כמו ההבדל בין לאכול ברשת מזון מהיר לבין בישול גורמה, שלא נעשה בכמויות כאלה גדולות. וזה מפחית את החשיבות של מי באמת עומד מאחורי הטקסט או האוכל הזה. לפעמים מה שאנחנו רוצים זה דווקא את הצ'יפס וההמבורגר, וזה יכול להיות פאן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו