״יעידו מכריי, שהעולם הזה/ על מנעמיו, אינו קוסם לי כהוא זה. ואם אחליט לשאת בעול הירושה/ זה רק מדאגה של נפש חוששה/ שכל הטוב הזה ייפול בידי ידיים/ שיעשו שימוש שלא לשם שמיים. ולא כמותי ישקיעו, כל פרוטה כמעט/ בהאדרת האל וברווחת הזולת״.
השורות המתחסדות הללו, מפיו של טרטיף, נוכל המתחזה לאיש דת, הן רק קצה־קָצֶהָ של המראה שהציב מולייר מול פני החברה הצרפתית של המאה ה־17, והכבוד המעושה שחלקה לאנשי הכנסייה. אנשי הכמורה, הוא כותב ב״טרטיף״, הקומדיה החריפה שעלתה לראשונה על הבמה בשנת 1667, ״בחוץ הם זועקים שהצניעות היא כתר/ אבל לכיס הם דוחפים הרבה מתן בסתר״, וגם, ״בלהט מזויף הם משווקים ׳אמת׳/ כשהם עצמם שקועים עמוק־עמוק בחטא״.
לעובדה שהדברים נשמעים כמו מאמר מערכת אקטואלי, גם במרחק של כ־4,600 קילומטרים ויותר מ־350 שנה, אחראי אלי ביז׳אווי, שקובץ ובו תרגומיו למחזות הגדולים של מולייר ראה אור בימים אלה.
"דווקא מפני שהדמויות של מולייר כאילו אחרות לגמרי מאיתנו, אנחנו יכולים לראות בהן את עצמנו, לזהות את כל התשוקות והפחדים שלהן, לצחוק ואז לומר פתאום, 'היי, אלה בעצם אנחנו'. אנחנו לא באמת משתנים, ומה שהיה אנושי במאה ה־17 - אנושי גם היום ותמיד"
ביז׳אווי, 46, הוא כנראה המתרגם הפורה ביותר לתיאטרון הישראלי. בשנים שחלפו מאז היה חייל צעיר ויצר עיבוד מוזיקלי ל״אדיפוס״ של סופוקלס, הוא הספיק לעברת את כולם, כמעט, מאדית פיאף וסטיבן סונדהיים, ועד שייקספיר וגם וודי אלן.
ארבעה ממחזותיו של מולייר, שאותם הוא תרגם, רואים כעת אור בכרך יפהפה (הוצאת לוקוס) אחרי ששוחקו אינספור פעמים על הבמה. אף שנכתבו במאה ה־17, אי אפשר לקרוא בהם בלי לחשוב על תחלואי ימינו: העסקנות הדתית במסווה של אמונה (״טרטיף״); התככנות, העמדת הפנים והרחמים העצמיים שרבים כל כך נוטים להם (״החולה המדומה״); תאוות הממון וכוחו המשחית של הכסף (״הקמצן״); והשוביניזם והדרת הנשים (״בית ספר לנשים״).
"עבודה טובה אחת"
ביז׳אווי נולד בתל אביב, בנם הבכור של סילביה פוגל, פרופסור לסוציולוגיה ילידת צרפת, ואילן ביז'אווי, דוקטור לכלכלה יליד תוניסיה. בבית קראו ודיברו צרפתית, המוזיקה של ילדותו היא מנגינת המבטא של אמו, שקראה לו משלים של לה פונטיין לפני השינה, ושל שירים וסדרות בצרפתית שראה כשנסעו לביקורי משפחה תכופים בפריז. ״הייתי בטוח שהשירים מספר הג׳ונגל הם במקור צרפתיים, הייתי בשוק לגלות שזה באנגלית״, הוא אומר.
ביז׳אווי למד בסמינר הקיבוצים בימוי והוראת תיאטרון. בנעוריו שיחק ושר בלהקת הנוער התל־אביבית ״השכנים של צ׳יץ׳״, אבל רק ברגע שהחל לתרגם - הוא ידע שמצא בית, שבהמשך גם תגמל אותו בשפע עבודה, פרסים ומחמאות. ״התחלתי לתרגם מחזות מתוך רצון לתקשר", הוא מספר. "כסטודנט ביימתי, ומחזות שהתגלגלו לידי - היו מתורגמים לעברית בלתי אפשרית. רציתי שהטקסטים יהיו בהירים וברורים בפה של השחקנים, שהמילים יהיו חיות ויתפסו את האוזן, אז תרגמתי אותם בעצמי״.
ביז׳אווי, שסובל מהפרעת קשב ״מהימים שבהם זה לא היה מאובחן״, מעיד על עצמו שהוא "קורא גרוע מאוד. לימדתי את עצמי, אבל יכולת הריכוז שלי דלה, ומחזות היו מבחינתי פתרון טוב. הם קצרים יותר ומחייבים אותך להיות קורא פעיל, לבנות את הסצנות כולן בראש שלך. בתור ילד שאהב פאזלים וקומיקס, בכל מחזה שקראתי בניתי את התמונה בדמיוני והכל היה הרבה יותר ברור מלקרוא טקסט ברומן".
איך הגעת לתיאטרון הרפרטוארי? במצב השוק היום, זאת נראית קפיצה בלתי אפשרית.
"כשאתה עושה משהו טוב שוב ושוב, באופן עקבי, הוא מוצא את הדרך לאנשים הנכונים - ומשם לבמה. הראשון שזיהה אצלי פוטנציאל היה גרי בילו ז״ל, שנתן לי לתרגם ולביים במשך שנים בבית צבי. זה היה סוג של סטאז׳ לא מתוכנן, וזה פרץ משם החוצה. תרגמתי וביימתי את ׳פיאף׳, וההפקה נלקחה לתיאטרון באר שבע והפכה להצלחה. בקאמרי תרגמתי גרסה ניסיונית של ׳רומיאו ויוליה׳, ועומרי ניצן, בהפסקה של חזרה, צעק ׳בומבה של תרגום׳. באותו יום החתימו אותי שם גם על ׳קברט׳.
״אני יודע שלאנשים חדשים קשה להיכנס למרחב הזה, אבל בסוף, כדי להצליח לחדור לתיאטרון, צריכים לראות ולשמוע עבודה אחת טובה שלך. זה מצריך מזל, אבל גם עבודה. תרגמתי המון מחזות לפני שקיבלתי הזדמנות להציג בתיאטרון רפרטוארי".
את הנחישות הזו אפשר לראות בקלאסיקון הראשון שתרגם, "רומיאו ויוליה", של שייקספיר. חרדה עצומה אחזה בו כשעומרי ניצן ביקש ממנו לתרגם את המחזה. ״אמרתי 'לא' וניתקתי את הטלפון״, הוא אומר. הימים היו ימי ההיריון הראשון של זוגתו, והקריאה הראשונה של המחזה, בהקאמרי, היתה ביום שבו נולדה בתו הבכורה תמר. ״הגעתי ישר מבית החולים״, הוא נזכר. ״והרגשתי שאני נכנס לקודש הקודשים".
אתה מדבר המון על חשיבות הניסיון וההתמדה. ומן הצד השני, אחת מהסוגיות התרגומיות הבוערות שמטרידות הוצאות ספרים, היא חדירת ה־AI, כלי הבינה המלאכותית, אל עולמות התרגום. אתה חושב שגם בתיאטרון, עם השנים, נתחיל לראות יותר תרגומים מבוססי מכונות?
"ייקח זמן עד שהבינה המלאכותית תוכל לתרגם טקסט שתהיה בו נשמה, ובתיאטרון, בגלל המרכיב של החיוּת והדיבוריות, זה חשוב במיוחד. הטקסט חייב לעבוד ברמה הרגשית והדיבורית, הוא לא מורכב מאותיות בדפוס אלא מאותיות בפה, וזה משהו אחר לגמרי. פעם זרקתי טקסט לתוך בינה מלאכותית כדי לראות מה היא תעשה מדיאלוג. התוכנה הצליחה לייצר דיאלוג ברמה בסיסית, כתרגום, אבל זה לא נשמע כמו בני אדם, היה בלתי אפשרי לאפיין את האנשים דרך המילים שהם בוחרים לומר, לזה כנראה עדיין צריך אוזן ולב. זה עלול לקרות, כמובן, אבל בשלב הנוכחי אני לא חש שזה נושף בעורפי".
"הכי עצוב שזוכר את עצמי"
ז׳אן בטיסט פוקלן, שכתב בשם־העט מולייר כדי לא להמיט קלון על משפחתו, הפסיד את כל כספו כשהתמסר לתיאטרון, ונאלץ לנדוד עם להקתו במשך כ־13 שנה עד שזכה להכרה ולמעמד בחצרו של לואי ה־14. ביז׳אווי, בתרגומיו, המיר את שפתו של מולייר לעברית צבעונית, המרקדת בגמישות קלילה בין משלבים, שאי אפשר שלא להתמסר לה.
במהלך השיחה בינינו, בין דיבור מלא תשוקה על תיאטרון ועל תרגום, אנחנו נאחזים במחשבה שתרבות אינה עניין שמותר לוותר עליו בשום תנאי. ״אנחנו נפגשים לדבר על גאון קומדיה, אבל אני הכי עצוב שאני זוכר את עצמי״, הוא אומר. ״אף פעם לא הייתי כל כך עצוב, עלינו, על המקום הזה. אני משתדל לא לטבוע ונאחז בכל מה שאני אוהב, גם באמצעות המשך עשייה תרבותית, שהיא האמנות, וגם בבנייה של גשרים בין תרבויות ואנשים. זו תרופה אוהבת־אדם שיעילה להתמודדות עם העצב".
אתה אכן בונה גשרים שונים מאוד אלה מאלה. מצד אחד מולייר ושייקספיר, ומצד שני ״מאמא מיה״ עם השירים של להקת אבבא.
״עם כל תרגום אני שוב קופץ ראש לבריכה שאני צריך למלא בעצמי, ומנסה להיות הצינור הכי טוב שיעביר את מה שאני מתרגם למקום, לזמן ולקהל שעבורו אני מתרגם. ׳מאמא מיה׳ (הבימה) היא מבחינתי הישג שלא נופל מהשייקספירים. להבדיל מ׳רומיאו ויוליה׳, כל מי ששומע את השירים האלה בעברית מכיר את המקור ויודע לשיר אותו. בהתחלה חשבנו להשאיר חלק מהשירים באנגלית, אבל אז ישבנו בחדר החזרות, השירה בעברית עבדה מצוין והשירה באנגלית קרסה, ופתאום המחזה נשמע כמו מופע של להקת קאברים. אז תרגמתי הכל - מצאתי מפתח שקשור דווקא בכך שכולנו מכירים את השירים האלה. כל פזמון מתורגם חייב לעבוד כפזמון בעברית, ובנוסף הבנתי שאני חייב לשמור על המצלול, כך שהוא יהדהד מייד את הלהיט המקורי".
מה הכוונה?
"אם יש לי, למשל, את המשפט המקורי One of us is crying, one of us is laying ובעברית אני כותב ׳מישהי עדיין, לא עוצמת עין׳; או במקום the winner takes it all אני כותב ׳אחד זוכה בכול׳ - אני מצליח לשמור גם על המשמעות וגם על הצורה״.
"ייקח זמן עד שהבינה המלאכותית תתרגם טקסט שתהיה בו נשמה, ובתיאטרון, בגלל החיות, זה חשוב במיוחד. פעם זרקתי טקסט לתוך בינה מלאכותית וזה לא נשמע כמו בני אדם, היה בלתי אפשרי לאפיין את האנשים דרך המילים שהם בוחרים לומר. לזה כנראה עדיין צריך אוזן ולב"
כשהטקסט יוצא מחדר העבודה שלך, הוא מדובר בפיהם של דרור קרן וששון גבאי, יעקב כהן ורמי ברוך, ואני מניחה שגם לכל במאי יש חזון אחר למחזה. עד כמה זה משפיע על התרגום שלך?
״אני מתרגם בעיקר בגלל שמחזה הוא טקסט חי שעובר את פיות השחקנים ואת אוזני הקהל, ומשתנה בהתאם. גם מולייר שאנחנו מכירים היום בצרפתית - שוחק ודובר עשרות ומאות פעמים לפני שהודפס, וכך גם המחזות של שייקספיר. כשהייתי סטודנט, היתה דיכוטומיה מוזרה בין תרגומים לבמה לבין תרגומים ספרותיים. כשרציתי לביים, נתקלתי בפערים בין היכולת שלי להבין את הסיטואציות במחזות לבין השפה. העברית, במקום להיות ה־דבר שעוזר לי להיסחף, לבכות או לצחוק, היתה פתאום מחסום. אז פשוט תרגמתי את מה שרציתי לביים, כדי שיבינו אותי, כדי שזה יעבוד. מחזה הוא דבר שחוזים בו, ששומעים, אי אפשר לנתק את הדברים, ומחזה שלא מצליח להיות מדובר וחי, אין לו מקום״.
להבדיל מ״אבבא״, אתה לא המתרגם הראשון של מולייר: נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי - אלה אילנות גבוהים מאוד.
״התרגומים הראשונים של מולייר, כמו של מחזות רבים מהעולם, נעשו כאן בזמן קצר מתוך רצון להביא את הכותבים הגדולים לעברית המתחדשת. לתיאטרון היה רצון לנסיקה משלבית משוגעת כחלק מהחייאת העברית וההעשרה שלה. אבל מה, בצד השני יש גם מחזאי, ולעיתים קרובות הוא כתב בשפה הרבה יותר פשוטה - אז למה תלמיד בכיתה ח׳ בצרפת שפותח מולייר יכול לצחוק בכיתה, ותלמיד בישראל צריך לפתוח מילון, כי הוא לא מבין חלקים מהמחזה?"
על פי ביז'אווי, ארבעת המחזות שמתורגמים וכרוכים בספר, הם סיומו המשמח של תהליך שראשיתו בהזמנה של תיאטראות. אלו טקסטים שנולדו למקום הטבעי שלהם, לבמה - ורק אז הם עשו את דרכם לדפוס. "כשהתחלתי לגעת בהם גיליתי לא רק את הפוטנציאל הקומי הענק, שלא תמיד מומש בעברית, בגלל הרצון להשתמש בעברית גבוהה מאוד", הוא אומר. "גיליתי גם שמולייר הרבה יותר שנון וחד וביקורתי גם ברמה החברתית, ובתרגומים המאוד ישנים גם זה טושטש. יש תרגומים קודמים משובחים מאוד, אני מסכים איתך, אבל יש משמעות גדולה לזמן - ואם הטקסט הנפלא של לאה גולדברג נשמע בלתי אפשרי לדיבור היום, אז צריך לתרגם אותו מחדש".
פצע אנושי נצחי
"בית ספר לנשים", שבמרכזו גבר שכל כך חושש שאשתו הצעירה תבגוד בו, עד שהוא מקפיד שלא תהיה לה השכלה ושתהיה מבודדת מהעולם - הוא הפחות מוכר מבין המחזות שבאסופה. דווקא אותו היה חשוב לביז'אווי לקרב לקהל.
״לפני 12 שנה, כשעשינו את ׳בית ספר לנשים׳ בהקאמרי בפעם הראשונה, אני זוכר שנכנסתי לתיאטרון ומצאתי ערימה ענקית של דפים משוכפלים", הוא מספר. "שאלתי מה זה, ואמרו לי שבתיכון מסוים החליטו ללמד את המחזה לבגרות. זה היה המולייר הראשון שלי, אגב. אני לא איש עסקים, אבל באותו רגע הבנתי שיש ביקוש שצריך לספק, ושהדבר הזה צריך להיות זמין גם לקוראים, ונגיש להם בדיוק כמו למי שיראו את המחזה בתיאטרון, כי מדהים כמה הוא חכם ורלוונטי לתקופתנו".
מאיזו בחינה?
"הוא עוסק בניסיון הגברי לטפח בורות נשית, ובהדרה של נשים מהמרחב הציבורי. יש בו את כל הגזלייטינג וההסגברה שאנחנו רואים גם היום, ואת ההסגברה הזו מולייר כתב לשחקנית צעירה שהיתה המאהבת שלו. מולייר עצמו שיחק על הבמה את התפקיד, את מבינה כמה זה משוגע? הרגשתי שיש לי ביד יצירה שגם מי שלא ידע את מולייר - יבין עד כמה היא עכשווית, ויקבל באמצעותה הזדמנות לטעום מהגדוּלה שלו".
מחזות מתורגמים לא מעטים עוברים בתיאטרון "ישראליזציה". שמות דמויות הופכים עבריים, אירועים אקטואליים מהמציאות הישראלית נכנסים פנימה. אבל ביז׳אווי מסרב ליישר קו עם המגמה. הוא לא ייתן לדמויות שמות עבריים ולא יהפוך את טרטיף מאיש כנסייה לרב. אין צורך, הוא אומר.
״המחזות עצמם נוגעים בכל הערכים שחשובים לי, ואומרים דברים נוקבים מאוד גם בלי שאצטרך לשתול בהם שמות או אירועים ספציפיים מהפוליטיקה העכשווית. על אלה אני מגיב בדרכי שלי, הפרטית, בפייסבוק למשל, בהפגנות. לא דרך מולייר, גם אם הוא אומר דברים דומים מאוד".
מה הופך את מולייר לכל כך רלוונטי כאן בישראל, אחרי מאות שנים - בתרבות ובשפה שונות לגמרי מזו הצרפתית?
״מתחת לכל קומדיה של מולייר יש פצע אנושי מוכר ונצחי, שהוא מצליח לקחת דרך ההומור למחוזות קיצוניים מאוד. אנחנו, הקהל, מסתכלים על משהו שהוא כאילו רחוק מאיתנו, אבל בסוף מתברר שהוא נוגע בפצעים ובחולשות שכולנו מכירים, בין אם מדובר בפחד נוראי ממה שיגידו עלינו אנשים אחרים, בניסיון לדכא נשים, ברצון לכבוד שאי אפשר להשביע אותו, במניפולציות של מי שמנצלים את האמונה של אחרים באל, או בקנאה הנוראה במעמדם של אחרים. דווקא מפני שהדמויות של מולייר כאילו אחרות לגמרי מאיתנו - אנחנו יכולים לראות בהן את עצמנו, לזהות את כל התשוקות והפחדים שלהן, לצחוק ואז לומר פתאום, 'היי, אלה בעצם אנחנו'. פתאום מתברר לנו שהדבר המצחיק והזר הזה דומה לנו. אנחנו לא באמת משתנים ומה שהיה אנושי במאה ה־17 - הוא אנושי היום ויהיה אנושי תמיד״.
הצרפתים מכנים את שפתם "שפתו של מולייר", ואתה לא מפחד לשלב בתוך הפיוטיות המוליירית גם סלנג (״חתונה תהיה, מצידי גם בכוח/ ועכשיו די מספיק לבלבל את המוח״), אזכורים מן המקורות (״אתם תאמרו ילך - אני אומר ירבוץ, ככל שתענו אותנו כן נפרוץ!״) ועברית קלילה מאוד (״וכמו שאומרים, הסבלנות משתלמת/ היא תמימה כמו כבשה, היא כמעט מטומטמת״).
״העברית שאני זוכה לעבוד בתוכה יונקת מהשורשים הכי עתיקים והכי מפוארים של השפה, ואני משחק על כל המנעד הזה - גם בשפה תנ״כית, גם בארמית, גם בעברית של ימינו וגם בביטויים שנכנסו לעברית מצרפתית ומרוסית".
אחד המקומות שבהם קולו של ביז׳אווי נשמע רם במיוחד, הוא בסיומו של המחזה ״טרטיף״. למחזה המקורי כתב מולייר סוף רע - איש הדת הנוכל טרטיף, המנצל את הצורך העמוק של סביבתו באמונה - מצליח לזכות ברכוש המשפחה שאליה נכנס בסערה.
במאה ה־17, כשהמחזה עלה לראשונה, זעם הכנסייה שהתעורר הביא לאיסור עליית ההצגה. בתום סערה ציבורית שכללה את התערבותו של המלך הצרפתי, מולייר כתב סוף חדש שבו נציג השלטון משיב את הסדר על כנו: טרטיף נלקח אחר כבוד לכלא, והזוג הצעיר מתחתן.
מן האנקדוטה הזו, של הממסד הדתי הקורא חמס על יצירה אמנותית, ביז׳אווי לא יכול היה להתעלם. בהפקה הנוכחית, בבימויה של רוני ברודצקי, כמו גם באסופה הכרוכה בספר, המחזה מסתיים בסוף המקורי, אולם ביז׳אווי הוסיף, בחרוזים משלו, בנוסח מוליירי למהדרין: ״אתם עוד פה?/ מה, ככה מסיימים? היכן הסוף הטוב? בית - לנוכל, המשפחה לרחוב?? [...] עזבו אתכם, לכו, אני כאן כדי להישאר/ לעוד ארבע מאות שנה, אולי יותר/ תשמחו, תטייחו ואשוב במהרה/ טרטיף היה, טרטיף הווה, טרטיף יהיה לתפארה״.
ביז'אווי, אגב, לא חושב שמדובר במחזה אנטי־דתי. "כנראה על ראש הכנסייה בער הכובע", הוא אומר. "האנטי של מולייר לא היה מכוון לדת, אלא לאנשים שעושים בשם הדת כל מיני דברים לתועלתם, דברים מתועבים שאין להם שום קשר לדת. המחזה מאיר עם פנס על האמת הקטנה הזו, שכולנו נתקלים בה".
האם העיסוק ארוך השנים שלך בתרגום עורר אצלך גם צורך לכתוב יצירה מקורית?
"התרגום שואב הרבה מהזמן והאנרגיות שלי, ואני מנסה בתוכו לפנות מקום לכתיבה, כן, אבל זה קשה. זה קשור גם למציאות הכלכלית שאנחנו חיים בה, לעובדה שאני אב לשלושה ילדים ואני מתפרנס מתיאטרון, אבל בכל פעם שישאלו אותי על זה, אני אחזור ואזכיר לעצמי שאני עדיין רוצה לכתוב.
לפני עשור נהגתי לומר בראיונות שהתרגום הוא כן המראה נהדר לכתיבה, ועם הזמן הבנתי שזה לאו דווקא ככה. אתה כל כך משתכלל ומתרגל לעשות את המעשה הזה, שאתה לא זוכר איך להתפזר וללכת לאיבוד ולכתוב הרבה ולזרוק ולמחוק - שזה כל מה שחיוני לכתיבה, אבל כמעט הפוך לתרגום. אני מקווה שבשלב כלשהו אני אפרוק את התיק הזה מהגב, כי אם אני אמשיך ללכת איתו, אני אהיה אדם מאוד עצוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו