אתגר קרת במהלך מסוכן שעלול לגרום לו לאבד קוראים

הסצנה של הספרות הישראלית נדמית בעיניי, בכל נקודת זמן נתונה, לסצנה של כיתה בבית ספר עממי או תיכון (או בפלוגת טירונות ובקבוצות מקבילות), שבה לכל המשתתפים יש מעמד פורמלי זהה, וסט חובות וזכויות אחיד. אלא, כפי שכל אחד מאיתנו יודע, המעמד הפורמלי הוא רק נקודת המוצא של החיים. מה שבאמת משנה, זה התפקיד, ה־role שכל אדם במצבת הקבוצות הללו נתקע בו, אם מרצונו ו/או מכורח הנסיבות שהוא נקלע לתוכן.

תמיד היו ותמיד יהיו "מלכים" ו"נסיכים" ו"מלכות ו"נסיכות". תמיד יצוצו "וונביז", טוענים לכתר למיניהם, ולעולם נזהה גם את ה"מתבודד", "הליצן", "השוטה" וכל היוצא באלה.

ממש ככה מתארגנת לה גם הסצנה הספרותית בכל קהילה ובכל נקודת זמן נתונה. לכולם יקראו סופרים, ואפילו יקבלו אותם לארגוני סופרים למיניהם, אבל גם הם לא יצליחו להתחמק מהגדרות התפקיד שידבקו בהם: "הסופר הלאומי", "סופר שואה", "משוררת למשוררים", "פרוגונים" (אלה, כביכול, המקדימים את זמנם) ו"אפיגונים" (חקיינים של סגנונות שלכאורה אבד עליהם הכלח), "אנשי החבורות הספרותיות", "ילד חוץ", "המרגל" ועוד ועוד.

הקוסם

אתגר קרת נתפס בקהיליית הסופרים והקוראים, כבר מתחילת דרכו, כ"הקוסם", מי שכותב סיפורים קצרים מבריקים, הבנויים על סדרה של תחבולות לוגיות רטוריות, שגם אם הן חוזרות על עצמן - הן חוזרות ומעוררות השתאות.

תחילה, הוא מכניס את גיבוריו בקטע קצר אחד למצב שנראה מוזר וחסר מוצא, כמו ב"עולם ללא מוטות סלפי", הסיפור הפותח את האסופה החדשה שלפנינו: "בדיעבד, לא הייתי צריך לצעוק על לא־דבי. דבי עצמה תמיד אמרה שצעקות לא פותרות שום דבר. אבל מה בנאדם אמור לעשות כששבוע אחרי שהוא נפרד בדמעות בשדה התעופה מהחברה שלו, שנסעה ללימודי דוקטורט באוסטרליה, הוא נתקל בה, כאילו כלום, בסניף של סטארבאקס באיסט־וילג'?"

זה אתגר קרת עד העצם. המילה הראשונה, "בדיעבד", זורקת אותנו לסוף הזמן העתידי של הסיפור ובחזרה. המשך המשפט מציג דמות ששמה מופרך בעליל: "לא־דבי". אחר כך המספר בגוף ראשון פונה אלינו, הקוראים, ומציג לנו בעיה שנראית כלקוחה ממלודרמה הוליוודית זולה: בת זוגו האהובה, שממנה נפרד בדמעות לפני כשבוע, זו שהיתה אמורה להיות בקצה השני של העולם, לתקופה ארוכה, מופיעה לפתע מולו במקום הכי טריוויאלי בסביבת מגוריו, סניף של רשת בתי הקפה האמריקנית סטארבאקס.

עכשיו, אחרי ששיתף אותנו, בדרך מברקית בפרטי "הסיטואציה", פונה אלינו הגבר הצעיר המבולבל, כמו היינו צופים במופע הסטנד־אפ שלו, ותוהה יחד איתנו: "מה בנאדם אמור לעשות?". אנחנו, קוראים מחונכים שכמותנו, נחלצים לעזרתו. המחבר מאותת לנו, מאחורי גבו של הגיבור, שהבעיה כאן אינה רגשית, אלא קיומית. הגיבור נדרש לבחור בין שתי נשים שונות. אחת "דבי־עצמה" ואחת "לא־דבי", ודווקא זו, כפי שמתברר (לאסונו הגדול של גיבורנו), היא ה־דבי; הדבי האידיאלית. אז מה עושים?

נכון, אנחנו יכולים לא להיענות למצוקתו של האיש הצעיר ולסרב לאתגר; כלומר להניח את הספר בצד. אבל אם אנחנו נענים לו, אנחנו מוצאים את עצמנו מובלים בסחרחרת לוליינית בתוך מבוך, הבנוי - כמו אצל לואיס קרול, קפקא ובורחס, אם להתהדר בשמות של סופרים גאונים שמתגרים בלוגיקה שלנו - על חזרה כמעט מכנית על מבנה עלילתי המבוסס על "אוטוקורקטים"; כלומר, על תיקונים הנוצרים כמו על פי תוכנה של תובנה מלאכותית.

המספר, בן דמותו של קרת, מחליט ברגע מסוים, שנראה שרירותי להפליא, לחלץ אותנו מהסחרחרת שאליה הטיל אותנו בתחילת הסיפור. איך הוא עושה זאת? כמו כל קוסם, בזריזות ידיים מדהימה, שאצלו מבוססת על תרגילי היגיון רטוריים, שאפשר לכנותם "אלגברה ספרותית". מייד לאחר מכן הוא מציב את הגיבור ואותנו מול משפט, שיש לו כמדומה תוקף אולטימטיבי, והסיפור (רק) מאשרר אותו.

כך, ב"עולם ללא מוטות סלפי", אנו מגלים ש"לא־דבי" באה בכלל מיקום מקביל; יקום שבו יש אלוהים. לעומת זאת אנחנו (כלומר הגיבור עצמו, "דבי עצמה", ילדיהם שייוולדו בהמשך והקוראים), כפי שנגזר מ"האלגברה הספרותית" שקרת מתעתע בנו בעזרתה - חיים "בעולם בלי אלוהים".

סללום נצחי

"עולם ללא מוטות סלפי" הוא רק מתאבן. הוא סיפור פיתיון, הכתוב בנוסח סיפוריו הקלאסיים של קרת; אלה שיש להם ניחוח קומי־הומוריסטי והמספר שלהם הוא טיפוס תחבולן שובב, פיטר פן כזה, שאין לו כוונות ממש רעות. זהו נער נצחי פיקח, שפוקח לנו את העיניים לרגע קט, אבל לעולם לא סוגר לנו אותן.

לעומת זאת, סיפורי הקובץ הבאים, שנכתבו בעקבות הקורונה ואירועי 7 באוקטובר, שנזכרים כאן בחטף, נקראים כסיפוריו הקלאסיים של קרת שלקו במחלה אוטואימונית קשה.

נדמה שקרת החליט, במהלך אמנותי אמיץ מאוד - שיכול לעלות לו באיבוד אהדתם של חלק מקוראיו המושבעים בחמש יבשות - לשבור את הכלים, תרתי משמע.

בסיפורים הללו, כתמיד, הוא מכניס אותנו למבוכים עתירי פיתולים. אבל בשונה מתמיד, וגם ממה שאירע בסיפור הפותח את הקובץ הזה - הוא לא מחלץ אותנו משם, אלא זונח אותנו בגלגל המסתובב לעד. דוגמה למהלך הזה היא הסללום הנצחי שקרת קולע אותנו אליו ב"מחול מודרני".

גם ב"מחול מודרני" המספר מדבר ישירות אל קהל. הוא מציג סיפור שנשמע כמו תמלול של סרט דוקומנטרי ומלווה אותו בפרשנות. תחילה הוא מגולל את קורותיו של מי שמתגלה כמן הלל בן־שחר: גבר נאה ומצליח, שנראה כאילו הוא יושב על גג העולם, וזה נענה לו בהכנעה - בכמה טייקים שכל אחד מהם מתחיל בצירוף "תראו אותו". למשל: "תראו אותו לוגם ברוך מספלון האספרסו שהוא אוחז ביד אחת ומסמס אמוג'י של אגודל זקור ביד האחרת, ותוך כך גם מבקש בקריצה חשבון מהמלצרית המתולתלת"; ו"תראו אותו גולש עם הטסלה הכסופה שלו, משייט בביטחון בין הנתיבים כמו מחליקת קרח אולימפית".

בשלב הזה, כשאנו אחוזים בתוך הסללום של הסיפור הזה, אנחנו מצפים לידו של הקוסם שתישלח אלינו, תשלה אותנו החוצה מהמבוך, ותציג לנו משפט סיכום עוקצני אך מנחם. אבל אבוי, קרת שובר את הכלים, ועוד פעמיים. תחילה הוא חותם את סיפורו של הגבר בעוד טייק, אחרון: "תראו אותו מפרפר. נחבט בין חיים למוות על רצפת השיש התכולה של מסעדת שף אורגנית. תסתכלו איך הוא מחרחר ומרייר על עצמו בעת ובעונה אחת".

ככה, בדיווח יובשני, בלי שום פאנץ' שמחלץ אותנו מהדיכאון. ואז, כמו לשם וידוא הריגה, הוא מוסיף עוד טייק, שחושף מה דעתו, בזמן הזה, על קוסמים שיש להם חולשות קומיות־הומניסטיות: "נעבור לצפות בתנועה של מישהי אחרת: קשישה ערירית ודמנטית בשם עלמה ביכלר במחלקה הפנימית של בית חולים גריאטרי בצפון הארץ. [...] המפגש איתה עומד להיות בו־זמנית רוטט וסטטי, ובלי להיכנס לספוילרים, יפתיע בסוף גרוע וסוחף לא פחות".

על המפגש ה"מענג" הזה, שאליו מכין אותנו קרת ב"מחול מודרני", אפשר לומר, ברוח כותרותיהם של כמה מהסיפורים בקובץ ("נקודת אל־חזור"; "גיהינום מסופוטמי"; "זיתים או סוף העולם בלוז"; "העתיד הוא לא מה שהיה פעם"; "החיים: גילוי נאות") שהוא חושף אותנו, ברוח אירועי העת והמקום, אל הצד האפל בעולם של קרת. במילים אחרות: ברוכים הבאים לגיהינום.

פעם ראיתי סרט תיעודי על גברים שיש להם משיכה לנשים מאוד גדולות. אחד משיאי הסרט היה הרגע שבו אחרי שאחד מהגברים הללו בנה ארמון ענק מלגו - הוא הזמין את גבירתו האדירה, שדרכה ודרסה וריסקה את כל הארמון, על כל־כולו. זה היה מרהיב ומעורר בחילה ואימה. רושם דומה הפיל עלי ספרו החדש של קרת. כאן הוא כבר לא כל כך נחמד, ולא מסתפק בקריצות ממזריות. הוא אשכרה. אולי בגלל כל מה שעובר עלינו בשנים האחרונות. הוא הורס בחמת זעם את הארמון שלו, שהוא גם שלנו, וזה - מעשה שמחייב הענקת מדליה על גבורה אמנותית.