על ההתחלה התמלאתי אושר. שניים מסופרי המתח הבולטים בישראל, שולמית לפיד ודרור משעני, חברו יחד כדי להוציא לאור אסופת סיפורי מתח קצרים שכתבו טובי הסופרים בתולדות הז'אנר. שולמית לפיד בחרה את הסיפורים ותרגמה אותם, דרור משעני הוסיף הערות והפניות וכתב אחרית דבר. כמו כרוז בקרקס הכריזה כותרת הספר: שולמית לפיד ודרור משעני מציגים! - הבטחה שהתממשה במלואה.
נפגשנו ב"מאורה" של משעני, חדר קטן ונזירי, ללא אינטרנט, שבו הוא יכול להתנתק מהעולם שסביבו ולהתרכז בכתיבה. יום קודם לכן הושקה בערוץ "כאן" הסדרה "האיש שרצה לדעת הכל", המשך לסדרה "תיק נעדר", שתיהן מבוססות על ספריו. משעני נראה רגוע וקר רוח בהתחשב בעיתוי החגיגי הזה. הוא מלווה את הסדרה במבט אוהב, אך מבחינתו, יצירתו כבר יצאה מידיו אל חיים משל עצמה.
"בזמנו, כשהזכויות על 'תיק נעדר' נרכשו והתחיל התהליך של הסדרה, הוצע לי לכתוב אותה, כמו שיניב איצקוביץ' עשה עם 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו' או נעה ידלין ל'שטוקהולם'", אומר משעני. "אבל לא רציתי לכתוב שוב סיפור שכבר כתבתי. בעונה הראשונה עוד הייתי מעורב קצת יותר, עכשיו כבר ממש שחררתי. הספרים שלי עובדו למסכים בארץ, בארה"ב ובצרפת, ומה שהבנתי מכל זה הוא שבסוף, היכולת שלי להשפיע על סרט או סדרה - קטנה מאוד. לכן ויתרתי מראש, ובגלל זה יש בעונה הזו המון שינויים ותוספות לעלילה".
וזה לא הפריע לך?
"אני מאמין שהיוצרים - במקרה הזה מיכל ויניק שמובילה את העונה הזו - צריכים חופש יצירתי לפעול בו. לי נורא קשה בכתיבה כשמישהו מנסה לכלוא אותי בתוך משהו. אם מישהו היה בא ואומר לי 'תכתוב ספר שיש בו 200 עמודים בדיוק וארבע דמויות' - זה היה מעורר בי התנגדות. לא בטוח שהייתי כותב אותו, ואם כן - הייתי כותב אותו הפוך מכל הציוויים. וגם, וזה אחד הדברים המשונים עם ספרים ועיבודים לטלוויזיה - הספר הוא לא הילד שלי".
מה הכוונה?
"יש הרבה סופרים שמדברים על הספרים שלהם כאילו הם ילדו אותם. אבל הספר הוא לא הילד שלי - הוא אני. כשאני מוציא ספר, אני לא שולח לעולם את הילד שלי, אני שולח את עצמי, או חלקים בעצמי, ולכן זה גם כל כך רגיש ופוצע. לעומת זאת, סדרת טלוויזיה הרבה יותר קרובה לילד. היא אמנם היצירה שלי, אבל של עוד הרבה אנשים אחרים, ובדומה לילד - יש לה את החופש ללכת למקומות שהם שונים ממני. היא לא צריכה להיות כמוני, כמו שהילד שלי לא צריך להיות כמוני. הוא צריך להיות מי שהוא".
מתקצרים
לפיד ומשעני השתעשעו במשך שנים ברעיון להוציא את הספר "16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם". הרעיון שב ועלה, ואז גם נפל, מסיבות טכניות. "עוד כשהייתי עורך בהוצאת כתר שולמית הגיעה עם הספר הזה, ואז תהליך ההוצאה לאור הסתבך. אתה יכול לתאר לעצמך כמה קשה להשיג זכויות של כל כך הרבה סופרים גדולים, שיוצאים לאור במגוון רחב כל כך של הוצאות, והעניין איכשהו התמסמס", אומר משעני. "ואז, לפני שלוש או ארבע שנים, נפגשנו באקראי בשבוע הספר, והיא העלתה שוב, מה עם הספר ההוא? ואז כבר פנינו לאחוזת בית, והם נענו לאתגר".
באחרית הדבר אתה מעלה את השאלה: "למה בכלל לקרוא סיפור מתח קצר, שרק מתחיל וכבר נגמר? האם לא מוטב לפרוש עלילת מתח יעילה ברומן שנמשך על פני כמה מאות עמודים? או במילים אחרות: האם הרומן הוא לא הצורה הנכונה לעלילת המסתורין? והאם סיפור מתח קצר יכול בכלל להיות אפקטיבי?"
"ספרות המסתורין לא נולדה ברומן, אלא דווקא בסיפור קצר", אומר משעני. "במשך עשורים רבים היא נכתבה כמעט אך ורק כסיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת ובמגזינים ספרותיים. אבל זה ז'אנר שמאוד נדיר לפגוש אותו בעברית. בניגוד לשפות אחרות, בעברית כמעט אין במות לסיפורי מתח קצרים. פעם, בשנות ה־80, היו אוספים שקראו להם 'דמדומים', ויצאו לאור אוספים של סיפורי מתח ומסתורין, אולי גם קצת פנטזיה. באנגלית, לעומת זאת, יש מגזינים, כתבי עת, פלטפורמות רשת שמיועדות לכך. פרס אדגר, הפרס החשוב בז'אנר, מחלק פרסים בקטגוריות הסיפור הקצר וסיפור הביכורים הקצר הטובים ביותר - וזה בהחלט מעודד סופרים וסופרות לכתוב, כי יש להם איפה לפרסם. גם אני כתבתי שלושה או ארבעה סיפורים כאלה, אבל רק כשפנו אלי מכתבי עת. פנה אלי כתב עת גרמני, למשל, ואמר שהם נורא רוצים לפרסם סיפור קצר עם הדמות של אברהם, וזה משהו שמגרה את בלוטות החשק. אם לא היה לי את זה, היה לי קשה להביא את עצמי לכתוב סיפור קצר, כשאני לא יודע מי יקרא אותו ומתי, ומה ההקשר שבתוכו הוא יופיע".
"הפאן־פיקשן דומה לעולמות שאנחנו מכירים מהספרות היהודית - יש סיפורים קבועים, שקיימים במקרא, וכל מה שהמדרש עושה זה להרחיב אותם, באופן שיוצר סיפורים חדשים עם אותן הדמויות, באותו יקום ספרותי. גם במיתולוגיה היוונית: יש אלים וכמה סיפורים מכוננים, ומתוכם נולדים סיפורים חדשים, או כאלה שמסופרים מזווית אחרת, עם דמויות שחוזרות"
16 הסיפורים שבספר הם מחרוזת פנינים נפלאה. ברוב הסיפורים מבוצע פשע, אך לא בכולם. גם כשבוצע פשע, לא תמיד העבריין בא על עונשו. לעיתים חלים כללי צדק שמקורם אינו בספר החוקים. לפעמים עוסק הסיפור בנושאים כמו אימהות רעילה או יחסי בן עם אביו חולה האלצהיימר, כשהפשע מופיע רק בשולי הסיפור. סיפור אחד בלבד עוסק בריגול, וגם הוא יותר קומדיה שחורה מאשר סיפור מתח.
"אם צריך לנסות ולהכליל, ניתן אולי לומר שבסיפור המתח הקצר, לעלילה יש תפקיד מרכזי פחות משיש לה ברומן המתח, ושהיא בנויה סביב תעלומה פשוטה יחסית, או מכוונת אל תפנית אחת ויחידה או אל גילוי אחד ויחיד", אומר משעני, ומהדהד בדיוק את רוח הסיפורים שבספר. "משך הקריאה ברומן מאפשר לסופר להכניס את הקוראים לתהליך דינמי של ניחוש וטעייה, אבל הסיפור הקצר פחות ממוקד בדינמיקת ההסתרה והגילוי. ברוב המקרים הוא יתמקד בסיטואציה מותחת אחת: תיאור של פשע, או רגע אחד של התפרצות אלימה. דשיאל האמט קרא לזה פשוט 'טרגדיה במערכה אחת'".
איך אתה מסביר את הפריחה העכשווית הזו של הסיפור הקצר, לא רק בז'אנר?
"יכול להיות שזה קשור ביכולת שלנו לקרוא רומנים ארוכים, והסיפור הקצר נעשה שוב מתאים. ממילא הטרנד היום, בעולם הספרים הישראלי, הוא ספרים שהולכים ומתקצרים. יותר ויותר הוצאות מוציאות ספרונים ונובלות של כמה עשרות עמודים, ויכול להיות שהסיפור הקצר הוא עוד שלב באבולוציה. יכול להיות שבימים האלה קשה יותר לשקוע בתוך רומן, והסיפור הקצר, שאנחנו יכולים לקרוא בחצי שעה, מתאים יותר לזמן הפנוי שיש לנו להשקיע בקריאה ביומיום. זה נכון גם לגביי, אגב. יש משהו בסיפור הקצר שנעשה מדויק יותר לפרקי הזמן שאני יכול להקדיש לקריאה. אני נכנס למיטה בעשר בלילה עם ספר, יש לי שעה לקרוא, ואם לצלול לרומן היה לוקח לי חודש - את הסיפור הקצר אני מתחיל ומסיים לפני שאני נרדם".
ספרות זולה
בפתח הדבר בספר, חושפת שולמית לפיד את סיפורה של הוצאת הספרים "הרומן הזעיר" שנוסדה בארץ ישראל על ידי משפחה של יוצאי הונגריה, משפחת פרגו. הם הביאו איתם ארצה מאות חוברות של סיפורי מתח וגם את הגלופות המקוריות. רוב הסיפורים נכתבו במקור בהונגרית, אך הוצגו כאילו תורגמו מאנגלית. המחברים ההונגרים זכו לשמות אנגליים או צרפתיים. קהילת הסופרים ההונגרית בארץ שינסה מותניה והתגייסה למלאכת התרגום לעברית, לצורך מה שנקרא "השלמת הכנסה".
אחד המתרגמים היה אביה של לפיד, דוד גלעדי. כשמלאי החוברות שבידי האחים פרגו אזל, הם החלו לתרגם טקסטים מאנגלית. בין המתרגמים היו אהרן אמיר ובנימין תמוז, שהשתמשו בשמות עט. בסך הכל ראו בכ־20 שנות חייה של הוצאת "הרומן הזעיר" כאלף חוברות, "ספרות זולה" (pulp fiction) במיטבה.
ראיית ספרות המתח כספרות נחותה מלווה אותה מאז ראשית ימיה. לא רק אהרן אמיר ובנימין תמוז הסתירו את זהותם. דוגמה מובהקת למבוכה ניתן למצוא בכתיבתו של הסופר האירי הנודע ג'ון באנוויל. לצד הרומנים החשובים שלו, כתב באנוויל גם ספרי מתח. כשעשה זאת, השתמש בשם העט בנג'מין בלאק, ונדמה היה שמדובר בשני סופרים שונים בגוף אחד.
"כילד קראתי את מה שהיה תחת ידי - שרלוק הולמס, הרקול פוארו, מיס מארפל. אחרי זה, זמן רב לא קראתי בלשים. בעיקר כי לא היו. למדתי באוניברסיטה העברית משפטים וספרות עברית. בתואר הראשון המילה 'בלש' לא הוזכרה אפילו פעם אחת, למרות שכבר היה אז רומן בלשי שמתרחש בחוג לספרות עברית בירושלים!"
באנוויל עצמו כתב רומנים מלוטשים ומעודנים, ואילו בכותבו כבלאק הוא הרשה לעצמו להיות מהיר ובוטה. נאמר על באנוויל שכאשר הוא כותב בשמו האמיתי הוא מתייסר, וכשהוא כותב בשם בלאק הוא נהנה. באנוויל הוא אמן הסגנון המוקפד, בלאק הוא מחוספס וקשוח. והנה, ב־2020 פרסם באנוויל ספר בלש ששמו "Snow" (שלג), שעליו הוא חתום בשמו האמיתי. מה קרה להבחנה בין ספרות יפה לספרות בלש? באנוויל לא טרח להסביר, אך נטען כי אמר: "חיסלתי את הממזר הזה, בלאק".
"אני מאוד מזדהה עם הז'אנר, אני מרגיש סוג של אחריות ושליחות כלפי קוראיו", אומר משעני. "הרומנים שלי מאוד ז'אנריים, אני מאוד גאה בזה. כש'תיק נעדר' תורגם לצרפתית, היה איזה רגע שהעורכת שקנתה את הספר לתרגום סיפרה לי שעורכת אחרת בהוצאה, שאחראית על תחום 'הספרות היפה', אמרה לה שיש ספר ישראלי מעניין שאולי כדאי להוציאו לאור. ואז עורכת ספרי המתח אמרה לה, 'כן, כן, קניתי אותו ואני מוציאה אותו אצלי'. העורכת האחרת אמרה, 'אולי נעביר אותו למחלקה של הספרות היפה? כי שמעתי שהוא לא רק ספר מתח'. זה כאילו אמור היה להחמיא לי, אבל אמרתי לעורכת שלי מייד: 'אני לא מוכן, אני רוצה שהספר ייצא לאור כספר מתח! זה הז'אנר שלי!'
"כילד קראתי את מה שהיה תחת ידי - שרלוק הולמס, הרקול פוארו, מיס מארפל. אחרי זה, זמן רב לא קראתי בלשים. בעיקר כי לא היו. למדתי באוניברסיטה העברית משפטים וספרות עברית. בתואר הראשון המילה בלש לא הוזכרה אפילו פעם אחת, למרות שכבר היה אז רומן בלשי שמתרחש בחוג לספרות עברית בירושלים! ('מוות בחוג לספרות', מאת בתיה גור, יד"ש). אבל אז נסעתי לפריז, גרתי שם שנתיים ולמדתי צרפתית, וגיליתי את הבלש מחדש".
המסחריות של הז'אנר, הירידה לשפה נמוכה ולמעמקים השפלים של הנפש, וגם הזיקה לבידור ההמוני של הקולנוע והטלוויזיה, היו במשך שנים ראיות לחולשתו הספרותית של הז'אנר. אבל נראה שבשנים האחרונות ההסתכלות עליו, כאן בארץ, השתנתה, והוא כבר לא נחשב לספרות הנחותה של פעם.
"זה נכון שיש פער. בחו"ל, ספרות המתח והבלש היא לא ספרות נחותה. סופרים שנחשבים לסופרי מופת כתבו בז'אנר, וגדולי חוקרי הספרות עסקו בו. פטרישה הייסמית' היא סופרת ענקית שכונתה דוסטויבסקי האמריקנית, בלי קשר לזה שהיא סופרת מתח, ולכל קורא צרפתי ברור שז'ורז' סימנון הוא חלק בלתי נפרד מהקאנון של הספרות הצרפתית. בארץ, הסופרים הללו יצאו לפני 30 ו־40 שנה בהוצאות שנחשבו מסחריות, שוליות ולא חשובות, בתרגומים שהיו במקרים רבים פשוט לא טובים. לא פעם המתרגמים לא חתמו את שמותיהם עליהם, כי זו היתה בושה לתרגם ספרות מתח.
"כש'תיק נעדר' תורגם לצרפתית, היה איזה רגע שבו העורכת שקנתה את הספר סיפרה לי שעורכת אחרת, שאחראית על הפרוזה, אמרה, 'אולי נעביר אותו למחלקה של הספרות היפה? כי שמעתי שהוא לא רק ספר מתח'. זה כאילו אמור היה להחמיא לי, אבל אמרתי לעורכת שלי מייד: 'אני לא מוכן, אני רוצה שהספר ייצא לאור כספר מתח! זה הז'אנר שלי!'"
"באותה תקופה, אגב, רבי המכר בארץ לא היו ספרי מתח. להפך. ואז, טעם הקהל התחיל להשתנות, אנשים נפתחו לרעיון שספרות מתח יכולה להיות גם ספרות מופת, וזה גם קשור לתרגום. כשיהושע קנז תרגם את סימנון, כשרגע לפני כן הוא תרגם את בלזק - הקוראים שלו הלכו אחריו, רק כי זה קנז, וזה עשה את העבודה. כשהייתי בכתר הוצאנו תרגומים של כמה ספרי מתח, ביניהם של 'הנץ ממלטה' וקלאסיקות שבדיות משנות ה־60, ומי שתרגמו אותם היו המתרגמות הכי טובות שיש. ואז גם הקוראים הבינו שמדובר בספרות גדולה, ולא חשוב באיזה ז'אנר היא. אנחנו מתחילים לראות עכשיו שינוי גם בארץ. הסדרה החדשה של ספרי אגתה כריסטי יוצאת לאור ב'עם עובד'. תחשוב איך ואיפה יצאו ספריה לפני 40 ו־50 שנה. ועכשיו הם יוצאים לאור בהוצאה שהיא אולי ספינת הדגל של הספרות היפה בישראל, בתרגומה של מיכל אלפון הנפלאה, בעיצוב מושקע ומיוחד. אותו דבר הם עשו עם סימנון, וזה דבר שבשנות ה־80 וה־90 היה קשה להעלות על הדעת".
אתגר נוסף שקיים בישראל הוא ההגעה לקהל הקוראות.
"זה נכון. במשך הרבה שנים ספרי המתח היו מזוהים עם סופרים גברים ועם קוראים גברים, ונדמה לי שבארץ היתה לנשים רתיעה מספרי מתח, למרות ששתיים מהחלוצות הגדולות של ספרות המתח בעברית הן נשים: שולמית לפיד ובתיה גור. אני מזכיר שחלק חשוב מסופרי המתח בעולם היו ועודן נשים. נשים מהוות גם רוב בקרב קוראי הספרים, בעולם וגם בארץ. אז אני מקווה שהרתיעה של נשים ישראליות מספרות מתח תיעלם, כי בלי קוראות יהיה קשה לז'אנר להתפתח".
גבולות מיטשטשים
הגבולות בין ספרות המתח והספרות היפה מטושטשים לעיתים. שיטוט בחנויות הספרים הגדולות שעוד נותרו בעולם מראה איך כמעט בכולן מצויים אגפים המוקדשים למותחנים ולספרי בלש. אבל את הטובים והמורכבים בספרי הריגול והפשע - אתה מוצא פעמים רבות דווקא במדפי הספרות היפה. ואז, באמת, נשאלת השאלה - לאן צריך ללכת, בתוך אותה חנות, בשביל למצוא את ג'ון לה קארה, רוברט האריס או אדגר אלן פו?
אחת התגליות של "16 סיפורים" (ואולי ראוי להכניס את המילה למירכאות, שכן אין זה דבר שלא ידענו, אלא משהו שאולי קצת נשכח) - היא עד כמה מחברי הסיפורים שנבחרו יודעים לכתוב היטב. קחו לדוגמה את ג'ון גרישם. סיפורו "להחזיר את ריימונד" עוסק במסע של בני משפחה טקסנית לאירוע הוצאתו להורג של בנם ואחיהם, ריימונד. המתח בסיפור טמון בשאלה אם יגיעו פסק דין או חנינה של הרגע האחרון, שיצילו את חייו של הנידון למוות. אבל תטעמו מעט מתיאור הסעודה האחרונה של ריימונד, בתא שבו הוא נפגש עם משפחתו:
"הוא דחס לפיו צ'יפס וטבעות בצל כשהוא משתמש בעיקר באצבעותיו[...] הוא הצליח בכישרון גם לתחוב מזון לפיו וללעוס אותו וגם לדבר בו זמנית[...] הוא המשיך לבלוס, כשהוא מערבב בין הדג וההמבורגר והפיצה ללא שום סדר. המזלג ואצבעותיו נעו על פני השולחן, פונים לעיתים קרובות לכיוונים שונים, גורפים, תוקעים, חוטפים ותוחבים עוד ועוד אוכל לתוך פיו, בקצב הבליעה. חזיר גווע בדיר היה עושה פחות רעש[...] אחרי התנשמות קצרה ריימונד המשיך להסתער על האוכל, אם כי בקצב איטי יותר, ויותר בשקט. הוא סיים את פאי הלימון ואת עוגת השוקולד יחד עם הגלידה, גיהק וצחק על זה, ואחר כך אמר: 'זאתי לא הסעודה האחרונה שלי, אני יכול להבטיח לכם'".
"התמקדנו בסופרים מארה"ב ומאנגליה, מתוך ניסיון לגרות את הקורא העברי, ולפתוח איזו דלת לז'אנר", הוא אומר. "לי כבר יש חלום שאחרי הספר הזה נעשה עוד, והפעם אולי נביא סופרים משפות שהן לא רק אנגלית, מתקופות אחרות, ממקומות אחרים. היה איזה רגע שאמרתי לעצמי: אין פה אף סיפור של סימנון, שהוא הסופר האהוב עלי. גיליתי לפני כמה שבועות סופר יפני שכתב בתחילת המאה ה־20. שמו ראנפו אדוגאווה. הגעתי אליו כי הוא נחשב לאדגר אלן פו היפני, ואני נפעם, לא מבין איך לא הכרתי אותו עד עכשיו ואיך הוא לא תורגם לעברית. אני קורא אותו בצרפתית ובאנגלית, ואני אומר לעצמי - אם אותו אני לא מכיר, כמה עוד כאלה יש?"
משעני, ראש המסלול לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ("תכתוב שאני עכשיו בחל"ת, כדי לסיים את הספר", הוא אומר לי), פוגש מדי שנה את הקולות החדשים של הספרות בישראל. בניגוד למה שאפשר היה אולי לחשוב על דור הטיקטוק, משעני אופטימי מאוד לגבי העתיד.
"הם יותר יצירתיים, יותר מקוריים, הרבה יותר פתוחים ממה שאני הייתי כשהייתי בגילם. אין אצלם מותר ואסור, המחיצות נפלו. הם מכירים את הספרות בצורה הרבה יותר מגוונת. כשאני הייתי בגילם, קראתי והערצתי את קפקא, אלבר קאמי, עמוס עוז. הם קראו אותם, ולצידם הם קוראים גם ספרי פנטזיה, בלש, מדע בדיוני. הם יכולים באחר צהריים אחד לקרוא את האיליאדה, ורומן פנטזיה שיצא בשבוע שעבר באנגלית - ולהיות מושפעים משניהם, ואז גם לראות את הדמיון ביניהם. הם מגלים לי עולמות ספרותיים מרתקים ומלאי אפשרויות, ובאמת פותחים לי את הראש".
באיזו דרך?
"לדוגמה בכל מה שקשור לפאן־פיקשן, ספרות המעריצים. זו ספרות שלוקחת יצירות קאנוניות ומרחיבה אותן באופן בלתי נגמר. תראה עד כמה זה דומה לעולמות של מה שאנחנו מכירים מהספרות היהודית לעולמות של המדרש - יש לנו סך סיפורים קבועים, שקיימים במקרא, וכל מה שהמדרש עושה זה להרחיב אותם, באופן שיוצר סיפורים חדשים עם אותן הדמויות, באותו יקום ספרותי. זה דומה גם למיתולוגיה היוונית: יש אלים וכמה סיפורים מכוננים, ומתוכם נולדים סיפורים חדשים, או כאלה שמסופרים מזווית אחרת, או דמות שנעה בין סיפור אחד לאחר. גם הבלש, אותו דבר. אני אמנם מעולם לא כתבתי סיפור עם שרלוק הולמס כגיבור, אבל אני חוזר לתוך התבנית של שרלוק הולמס, ויוצר בתוכה. זה כל כך משחרר את הלחץ להיות מקורי כל הזמן, כי מה שחשוב כאן הוא לא הסיפור שאתה ממציא, אלא המילים שאתה שם על הדף".
אתה מרגיש שכשהדור החדש כותב, במידה מסוימת הוא כותב כתיבה "נטפליקסית" שמראש נקראת כמו תסריט? יש התכווננות שלהם לשם?
"מאז ומעולם ספרים טובים עובדו למסך, כי הם יצירות של אנשים שיודעים לכתוב ולספר סיפור. אבל אני אגיד לך משהו, שאני אומר גם להם: אחת הסיבות שב'האיש שרצה לדעת הכל' יש כל כך הרבה שינויים, היא שהרומנים שלי רזים יחסית מבחינת העלילה. הם לא ספרי אקשן, ואברהם, הבלש, לא שלף בהם אקדח ולו פעם אחת. בטלוויזיה, לעומת זאת, הוא שלף בהחלט. אבל אנחנו וארה"ב חיים ביקומים אחרים לגמרי. שם, יכול להיות שיהיה מקום לספר שנראה בדיוק אותו הדבר כמו הסדרה, ובאמת אפשר למצוא כאלה. אבל בארץ תעשיות הספרים והטלוויזיה הן תעשיות קטנות, שבדרך כלל עובדות לפי טעם היוצרים. היוצרים של הסדרה הזו אהבו את הספרים שלי דווקא כי הם איטיים, שהבלש הוא לא בדיוק גיבור טלוויזיוני קלאסי. ונדמה לי שיש תועלות בהבנה של זה. אף אחד מהסופרים בארץ לא יקבל מחר בבוקר טלפון מיוניברסל עם הצעה לעבד את סדרת הספרים שלו במיליוני דולרים, ולכן יש בזה גם חופש מסוים, להמשיך לכתוב את הספרים שאנחנו רוצים לכתוב".
עם תום שיחתנו נפרדנו משעני ואני, כל אחד פנה לדרכו. הוא סופר מרתק וידען גדול, ואני נושא אליו את עיניי. נטמענו ברחוב התל־אביבי, כל אחד ומשימתו, כל אחד ותשוקותיו. לשולמית לפיד ולדרור משעני מקום של כבוד בשדה הקרב הספרותי, לוחמת ולוחם למען יצירת המתח העברית. קתות נשקם, שהוא עט ומקלדת, מסומנות בהישגים רבים, בכללם אסופה חדשה, משמחת ומרגשת של סיפורי מתח קצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו