אליס מונרו, הסופרת הקנדית זוכת פרס נובל, הלכה לעולמה היום (שלישי) בגיל 92. מונרו, שפרסמה בחייה עשרות סיפורים קצרים, נחשבה לאחת הכותבות המשובחות והחריפות בז׳אנר, ובתריסר אסופות הסיפורים שלה היא הרבתה לעסוק בנושאים חברתיים מושתקים, ולעתים קרובות מנקודת המבט של נשים וילדות באזורים כפריים ואזורי מצוקה, שקולן אינו מרבה להישמע בספרות.
מונרו, שנולדה בשנת 1931 בשם אליס אן ליידלו בעיירה הקטנה וינגהאם שבאונטריו, עיירה שאוכלוסייתה מונה פחות משלושת אלפים איש, הייתה בתו של חוואי שגידל שועלים וצובל (מינק) לפרוות.
חוללה מהפכה בתחום הסיפור הקצר
הימים היו ימי השפל הכלכלי הגדול, ומונרו הצליחה להתקבל ללימודים באוניברסיטה בזכות מילגה בלבד. היא החלה לכתוב בגיל צעיר וסיפוריה הקצרים הראשונים התפרסמו כבר כשהייתה בת תשע עשרה. במהלך לימודיה, היא התפרנסה מעבודות זמניות שונות ובהן עבודות כפיים כמו קטיף טבק.
ההיכרות העמוקה שלה עם חיי הכפר, העיירות הקטנות וחיי הפועלים בהן ניכרו היטב בסיפוריה, שעל אף סגנונם הבהיר לא נרתעו מלעסוק בנושאים חברתיים מורכבים, ובהם יחסי כוח במשפחה ובזוגיות, עוני, הזדקנות, מין וכיו״ב.
מונרו נחשבה על ידי רבים כמי שחוללה מהפכה בתחום הסיפור הקצר. הסופרת הניו-יורקית סינתיה אוזיק כינתה אותה בראיון לניו יורק טיימז ״הצ׳כוב שלנו״, מרגרט אטווד (הקנדית אף היא) אמרה עליה כי היא מן הכותבות הגדולות בימינו בשפה האנגלית, ואילו סלמן רושדי אמר כי היא ״אשפית הז׳אנר״.
בהספד שפורסם לאחר מותה ב״גארדיאן״ הבריטי צוטט הסופר האמריקני ג׳ונתן פרנזן כאומר: "מונרו היא אחת מקומץ של כותבים, חיים או מתים, שעליהם אני חושב כשאני אומר כי הספרות היא הדת שלי".
חוותה את סיפוריה על בשרה
קובץ סיפוריה הקצרים הראשון ״ריקוד הצללים המאושרים״ ראה אור ב-1968, וזכה מיד לשבחים ופרסים. קבצי סיפוריה, ובהם ״סודות גלויים״, ״יותר מדי אושר״ ו״שנאה, חברות, חיזור, אהבה, נישואין״ קנו לה קהל מעריצים עצום בעולם כולו, וגם שורה של פרסים יוקרתיים, החל בפרס ״מאן בוקר״ הבינלאומי (בשנת 2009) , פרס או הנרי לסיפור הקצר (בשנת 2012) ופרס המבקרים האמריקאי (בשנת 1998) – ובשנת 2013 גם פרס נובל לספרות.
בנימוקי השופטים להענקת כל אחד מן הפרסים הללו, חזרו התשבוחות שלפיהן מונרו מצליחה להאיר דמויות, מצבי חיים ונושאים שממעטים לכתוב עליהם בספרות המיינסטרימית. בראיונות נהגה לספר כי את כל המצבים שעליהם היא כותבת היא חוותה על בשרה, בין בילדותה בעיירה בימי עוני ומצוקה ובין בנישואיה הראשונים שבמהלכם הייתה תלויה כלכלית לגמרי בבעלה, ג׳ימס מונרו, שנהג לקצוב לה כסף לתחזוקת הבית.
היא גם סיפרה כי בחרה לכתוב סיפורים קצרים משום שהזמן היחיד שעמד לרשותה לצורך כתיבה היה בלילות, כשבנותיה ישנו, ולא הייתה לה שום אפשרות להשלים רומן עב כרס.
ספרה ״חיי הנערות והנשים״ ו״מי את חושבת שאת?״, הרומן הקצר יחסית שכתבה בשנת 1971, התבסס על חייה שלה, ככותבת מעיירה קטנה המנסה למצוא את קולה כסופרת.
לאחר שלקתה בלבה בראשית שנות האלפיים, מונרו החלה להתמקד בכתיבה בנושאי מחלה והזדקנות, ולאחר מכן פרסמה סיפור קצר בכתב העת הניו יורקר שעסק במחלת הסרטו שלה. בקובץ הסיפורים האחרון שלה ״חיים יקרים״ שראה אור ב-2012, נכללו, באורח יוצא דופן ארבע רשימות אוטוביוגרפיות. מונרו ששאבה את ההשראה לכל סיפוריה מחייה שלה, הצהירה שוב ושוב שאין לה רצון וכוונה לכתוב את סיפור חייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו