שמעון אדף חוזר אל הפצע

ב־6 באוקטובר 2023, שמעון אדף, 51, אמור היה להתארח בבית הוריו בשדרות לשמחת תורה. באותו יום שישי הוא סבל מג'ט לג אחרי נסיעה לכנס אקדמי ביפן, והחליט לוותר על הביקור. טבח 7 באוקטובר קרה למחרת, ובשלושת הימים הבאים בני משפחתו היו נצורים בביתם. "אני יודע מה סדר היום שלי", מספר אדף. "אני נשאר לישון בשדרות ויוצא על הבוקר. מאוד סביר שלא הייתי שומע חדשות, או שהייתי שומע ולא חושב שזה כזה חמור, והייתי נוסע והיו יורים בי".

המחשבה על "מה היה אילו" לא חדשה לאדף ומהווה חלק משמעותי בכתיבה שלו, שמרבה לעסוק ברעיון של עולמות מקבילים או מציאויות אפשריות. "אני חושב שזה כלי מתאים לייצוג התודעה והחוויה שלי בעולם: אני תמיד נמצא בכמה מציאויות, התודעה מפוצלת לכל מיני כיוונים. אני תמיד מתחרט אחרי שאני מבצע בחירה מסוימת, והדרך להתמודד עם זה היא להמשיך ולדמיין מה היה קורה אילו עשיתי את הבחירה האחרת. הרבה פעמים הדמיונות שלי, איך שאני חווה אותם, לא פחות חזקים מהמציאות, ואז אני יכול להיות בכמה מציאויות במקביל. כמו שיש אנשים שאומרים שלא הגיוני שאין חיים בפלנטות אחרות, כך אני אומר לעצמי שלא הגיוני שאין מציאויות אחרות".

שדרות אימפריה

ציר חייו של אדף נע בין קצוות: משדרות לתל אביב. מלימודים בישיבה של ש"ס ללב המיליה הספרותי. הוא נולד וגדל בשדרות להורים יוצאי מרוקו, שהגיעו מקהילות שונות מאוד. "אבא שלי הגיע ממוגדור, אסווירה - קהילה צעירה יחסית למרוקו, שנוסדה במאה ה־16 כקהילה פורשת מפס", הוא מספר. "זו היתה קהילה מאוד רציונליסטית־רמב"מיסטית, ואבא שלי היה מאוד איש של הלכה.

אמא שלי הגיעה ממרקש, מקהילה יותר רוחנית. קיום מצוות ובירור הטעמים שלהן הם לא רק המשימה של היהודי, אלא איזושהי גישה לעולם. מין תפיסה של עולם שמלא ברצון ובכוונה האלוהיים, אבל גם מלא בעוד כוחות, שדים ומזיקים למיניהם, וחלק מהמשימה הדתית היא להסדיר את העולם מולם.

"הפער הזה יצר הרבה מתחים על אורח החיים בבית. היו טקסים שאמא שלי עשתה ואבא שלי לא סבל, כמו לדבר על עין הרע, מזל, מה שאבא שלי כינה 'אמונות טפלות', המאגיה הפשוטה של היומיום. היו הרבה ויכוחים על זה, הרבה דברים שאמא שלי היתה צריכה להסתיר ולעשות כשאבא שלי לא היה".

בשדרות, הוא למד באחת מהישיבות הראשונות של ש"ס. "הם פשוט השתלטו על מבנים בשדרות ושכנעו את אבא שלי שאני צריך ללמוד שם", הוא אומר. "אני ממש סבלתי שם, זו היתה אחת החוויות הקשות בחיים שלי, וזה גם הגיע בשלב שהיו לי הרבה תהיות".

אילו תהיות?

"הייתי 'ילד חידונים', שלחו אותי להרבה חידוני תורה, ובשלב מסוים זה קצת העיק עלי. הלימוד והחיים בישיבה - אתה רואה את זה אצל בוגרי ישיבות יותר ממוסדות, כשלוקחים בנים בגיל ההתבגרות ודוחסים את כולם במקום אחד, ואז הם צריכים לחוות את חוויית ההתבגרות המינית באותו מקום. זה מעוות, ואני חוויתי את זה מאוד קשה. באתי מבית שלא מדברים על זה, ופתאום אני מול המון נערים שיודעים הכל. כשהגעתי לכיתה י', עזבתי לבית ספר ממלכתי חילוני באשקלון. רציתי לימודים ריאליים, ומערכת החינוך בשדרות פשוט לא הציעה את זה. היינו קבוצה של ילדים משדרות שנסעו כל בוקר לאשקלון".

איך הגעת לזה?

"שמעתי על בית הספר במקרה, ממישהי שדיברתי איתה ברחוב. יום אחד החלטתי שאני קם, נוסע לשם ומבקש להתקבל, ובאמת קיבלו אותי. כל זה היה לגמרי על דעת עצמי. אמא שלי היתה בעד, אבל אבא שלי מאוד כעס. במידה רבה נשארתי דתי בגללו, עד אחרי השירות הצבאי שלי".

ואז הגיע הצבא והעלה את אדף על מסלול חדש. במהלך שירותו הצבאי כאפסנאי פגש במוזיקאי משדרות והצטרף ללהקה כגיטריסט. זו היתה תקופת השיא של שדרות בתחנות הרדיו, עם טיפקס וכנסיית השכל שכיכבו במצעדי הפזמונים. גם עבור אדף, התקופה הזו היתה רצופת אירועים.

"זו היתה תקופה של פריצה", הוא אומר. "הייתי בן 19, שלחתי שירים לכתבי עת והם התפרסמו מייד, וקיבלתי הזמנה לשירים נוספים. בכלל לא חשבתי שזה אירוע יוצא דופן, פשוט הנחתי שככה זה עובד. רוב האמנים שראיתי סביבי היו סיפורי הצלחה - קובי אוז, כנסיית השכל - אז זה לא נראה לי משונה, אתה עושה משהו ויש מי שמאזין".

הספרים הראשונים שפרסמת היו ספרי שירה, וגם הפרוזה שלך מאוד "שירית" באופייה. ועדיין, עד היום פרסמת ארבעה ספרי שירה ו־14 ספרי פרוזה. מה הוביל לשינוי?

"זה נכון שהיה שינוי, אבל השאלות העמוקות שלי נשארו אותן שאלות. כל הזמן עניינה אותי שאלת השפה והרצף בין תודעה, שפה והתנסות. איך מילים תופסות את העולם הפנימי והופכות למוחשות חיצונית ולהפך. מרגע שספר השירה הראשון שלי התפרסם, כל השירים שלי, שהיו באותה שפה שירית, כבר לא עניינו אותי. תוך כדי עבודה על ספר השירה השני הבנתי שקורה לי משהו מאוד מעניין מבחינה לשונית, שפיתחתי בעצם פואטיקה חדשה. הבנתי שבכל ספר אני צריך ללמוד מחדש את השפה השירית, להגיע לרמת שליטה ומיומנות גמורה בה, לכתוב מתוכה ספר ואז לעזוב אותה. אבל אני צריך לכתוב - כתיבה היא העבודה שלי בעולם, סוג של עבודה פנימית גם. אחרי שהבנתי את זה, הבנתי שאני צריך לכתוב גם פרוזה".

ללא פנים

"גם", ספרו החדש של אדף, עוסק בדמויות נטולות שם ומתרחש בעיירת פיתוח שגם שמה לא מוזכר. הגיבורה, למשל, היא "האחות הבכורה", רווקה בת 30 שחיה אצל הוריה ומתחילה עבודה חדשה אצל קבלן שאפתן ומושחת. היא מתלבטת בענייני אהבה ומוסר, ובה בעת מגלה בעצמה כוחות שמאפשרים לה לנוע בזמן ובין מציאויות.

"הספרות הספקולטיבית עונה על הצורך בחיבור לאוצרות המחשבה היהודית, והיא גם תגובה לתהליכים שקורים פה, שמחייבים את הגישה הספקולטיבית. התחושה היא שהמציאות כבר לא יציבה ויש צורך בערעור מתמיד על כל ודאות או סמכות"

"מאז שהמבנה של עולמות מקבילים התחיל להיות פופולרי, הוא הפך משועבד למבנה פסיכולוגיסטי מאוד בנאלי. היום, במקום לבחון אפשרויות - כל התפקיד של עולמות חלופיים בספרות הוא להצדיק את החיים בכאן ועכשיו. זו בעצם הדרך האמריקנית להתמודד עם השפע של הקפיטליזם, ועם הלחץ המתמיד להגשים את עצמך. אתה יכול לבחור הכל, ובסופו של דבר הבחירה שקיבלת היא הכי נכונה שיש.

"רציתי לכתוב על עולמות מקבילים, אבל במקביל רציתי גם להגיב למבנה הזה. ב'גם', העובדה שיש לנו את האפשרות להגיע למציאויות אחרות - לא מעניקה לנו את הרשות לא להתמודד עם החיים שלנו בכאן ועכשיו, ועם ההשלכות של מה שאנחנו עושים. לאחות הבכורה יש גישה לעולם אחר, שבו יש לה ייעוד או תפקיד, אבל זה לא העולם שלה. זה נכון שבעולם הזה יש לה כוחות מסוימים, אבל היא צריכה לפעול לפי החובה המוסרית שלה, והחובה הזו היא דווקא לא להתעלות אל תוך מציאות מופלאה שבה היא סוג של אלה".

לאחרונה רואים פריחה בז'אנר הספקולטיבי בספרות המקור. איך אתה מסביר את זה?

"השאלה אמורה להיות הפוכה: איך זה שאין לנו מסורת ענפה של כתיבה ספקולטיבית בעברית, בשעה שהמחשבה היהודית היא ספקולטיבית מעיקרה ושופעת דגמים של כתיבה פנטסטית, או כזאת שנדרשת למופלא, לניסי, לנשגב, כדי לדבר על החיים בעולם הזה? אפשר אולי לראות בפריחה סימן להתרופפות הנמשכת של מוסכמות גחמניות שנקבעו פה והכתיבו את צביון הספרות.

"כוונתי למורשת של הריאליזם החברתי והפסיכולוגי, שיובאה מספרות רוסית וגרמנית, ושהיה לה תפקיד של ממש - לא בייצוג של מציאות ישראלית, אלא עזר בכינונה, בייצובה. אפשר לייחס את הפריחה לחיפוש שורשים של דור חדש, שתיבת התהודה המקומית לא מספיקה לו, סופרות וסופרים שההתנסות שלהם והרקע שלהם דורשים אמצעי ייצוג עשירים מאלה הזמינים בספרות המקומית, ומסגרת השתייכות רחבה יותר, מזו הישראלית".

ולמה דווקא עכשיו?

"יש כאן צורך כפול: חיבור לאוצרות המחשבה היהודית לדורותיה, ולבאר העמוקה שלה, ובמקביל תגובה לתהליכים שקורים פה, שמחייבים את הגישה הספקולטיבית. התחושה שהמציאות כבר לא יציבה, בשל ההאצה הטכנולוגית, והערעור המתמיד על כל ודאות או סמכות. המחשבה הפשוטה - 'הרי אפשר שמחר יהיו הדברים אחרת, או שאתמול הדברים לא היו כלל כפי שסיפרו לנו, המציאות תמיד משוערת, למה לא לשחק עם הכללים והנחות היסוד שלה?'. ומצד שני, זו תגובת נגד להתעצמות של פוליטיקת הזהויות והצמצום שהיא כופה על סופרים וסופרות. המגבלות על החירות היצירתית מתבטלות כשמדובר בעולם שונה, עם גזעים ומינים וחוקים ומנהגים שונים".

שיחות עם ההיעדר

אביבה, אחותו של אדף, מתה לפני כמעט שני עשורים כתוצאה מדום לב פתאומי. האבל על מותה בא לידי ביטוי, בין השאר, בספר השירה השלישי שלו, "אביבה־לא", ובכמה מספרי הפרוזה שלו. ב"גם" יש חלקים שבהם נדמה ש"האחות הבכורה" היא למעשה אביבה:

"בשנה אחרי שנפטרת, אחרי ש - שם, בשירותים, עם הנגיף שפעת שנטפל לשריר הלב שלך - הבוקר הזה לא עוזב אותי, לא עזב אותי בשנה ההיא, ולא עוזב אותי, אפילו עכשיו, בשנה ההיא רדפה אותי מחשבה אחת, שהזמן עצר באותו בוקר, קפא ברגע האחד של הנשימה הסופית, ואם אמצא מכשיר טלפון כמו שהיה להורים, ואם אחייג את המספר של הבית, את יודעת, עם הקידומת המקורית, ובלי הספרות שנוספו, את תעני, ואני אזהיר אותך, שתלכי לרופא, שתבקשי בדיקות. המחשבה התחילה כמו עווית במוח, בעצבים, בתוך היומיום הריק, השומם, ונברה, והשמינה, וטרטרה[...] אחר כך רדפה אותי מחשבה אחרת, למה אי אפשר שהזמן יהיה ככל משאב, ככל רכוש, ככל איבר, ואני אוכל לגלף מעלי את כל החודשים והשעות שאין לי בהם חפץ או תועלת, השנים שישתרעו מעכשיו ולא אעשה בהם שימוש" (מתוך "גם").

בספר, כש"האחות הבכורה" פוגשת את "בן הזקונים", אחיה המשורר, שמספר לה על מותה, התחושה היא שנעשית כאן מעין חזרה אל הפצע.

"לא חשבתי על זה כשכתבתי. גם מאוד נזהרתי שלדמויות לא יהיו מאפיינים פיזיים מאוד ברורים, לא רציתי לראות דמות מסוימת מול עיניי. אבל הסצנה הזאת בהחלט מבוססת על שיחות שניהלתי בראש עם אביבה. כל מי שאיבד אדם קרוב עבר דרך ניהול שיחות אינסופיות עם ההיעדר".

הדרך שבה אדף מתבונן בעולם היא ייחודית בנוף הספרות הישראלית. הכתיבה שלו ידועה בפיתולי שפה, ולעיתים תייגו אותו כ"סופר למיטיבי לכת". "מה שמעניין אותי הוא לפרק את כללי השפה והספרות ולהרכיב אותם מחדש. לערבב ז'אנרים וליצור בתוך הפרוזה את המקום שבו שירה יכולה להופיע, איזה ניסוח חד־פעמי של חוויה ושל עולם. אני יכול לכתוב עלילה, ובתוך העלילה אני צריך פתאום לתאר חלל, נוף, תחושה של זמן או חוויה פנימית, ואני במובן מסוים מעקם את השפה, אני מנסה למצוא דרכי ביטוי חדשות של החוויות הללו. לפעמים אלה פסקאות מאוד חידתיות, אבל מבחינתי זה הרגע שבו אני נוכח במלוא התשוקה שלי".

זה לא מתסכל לפעמים להיות לא מובן? בסוף, כתיבה היא מעשה של תקשורת.

"יצא לי שם של סופר לא מובן וזה מתסכל אותי מאוד, כי דימוי זה דבר שקשה מאוד להיחלץ ממנו. לי ולעורך שלי, יגאל שוורץ, יש בדיחה שאם אני אקח את 'חמישים גוונים של אפור' ואכתוב את השם שלי על הכריכה, התגובה הראשונה של אנשים תהיה שלא מבינים מה כתוב בספר. אנשים כבר ניגשים בציפייה לא להבין. אני כמובן לא אומר שהכל ברור, וזה כי גם לי לא הכל ברור. הכתיבה עצמה היא תהליך של בירור, ויש דברים סתומים שהם נסבלים בשירה אבל לא נסבלים בפרוזה. אני מבין את הטענה הזאת, אבל מכאן ועד להגיד שלא מעניינים אותי הקוראים שלי, שהספרות שלי היא מין משחק שאני משחק עם עצמי באיזה מרחב פנימי לחלוטין - זה לא נכון. אני רוצה קשר עם קוראים וקוראות, אני לא מרגיש שיש טעם בעבודה כל כך מאומצת בלי שבצד השני יהיו מישהו או מישהי שרוצים לשמוע, ושגם בשבילם תהיה לזה משמעות.

"מדי פעם ניגשים אלי ואומרים, 'אני מאוד רוצה לקרוא אותך אבל הבנתי שזה נורא קשה'. מתוך אלה, אני מעריך שחמישים אחוז היו יכולים לקרוא את מה שאני כותב. הרי מילדות אני קורא טקסטים מאוד קשים. המקרא, לדוגמה, זה טקסט קשה. אז קוראים אותו עם רש"י, עם רמב"ן, עם הרבה פרשנים אחרים. אני שומע כל מיני אמירות על תוכנית הלימודים בספרות, שצריך לבוא לקראת התלמידים וללמוד איתם דברים שהם מבינים. אם הם מבינים את זה בעצמם - למה הם צריכים את בית הספר בשביל זה? בית ספר צריך ללמד אותך מיומנויות".

אתה חושב שחלק מהבעיה קשור לעולם שבו הכתיבה נעשתה יותר נוסחתית?

"בהחלט. הספרות העברית לא פועלת בתוך חלל ריק - יש תרגום, ומתרגמים ספרות שיותר קל לתרגם ושמצליחה כבר. מעבר לזה יש את הטלוויזיה והקולנוע, שגורמים לך לחשוב על סיפור באופן מסוים. ועל זה יש את הרשתות החברתיות, התקצרות תוחלת הקשב והגירויים הרבים. גם לקוראים מאוד טובים, קשה יותר לקרוא היום ספרות שנחשבת קשה. אני רואה אנשים שלמדו איתי באוניברסיטה וקראו בקלות וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס והיום הם מתקשים, למרות שלכאורה הם אמורים להיות יותר מיומנים ויותר מצויים בתאוריה".

ולסדנאות הכתיבה יש קשר לזה?

"תראה, כמורה לכתיבה התפקיד שלי הוא להבין מה התלמידים רוצים, לא לכפות עליהם - אבל כן לאתגר אותם. בסדנאות אני אומר: 'אל תחשבו על קוראים, כי זה יעצור בעדכם'. אבל בפרויקט הסיום כשהם עובדים על כתב יד, על ספר שרוצים שיגיע לקוראים, אני אומר בהחלט - בואו נאפיין את הקוראים שלכם, ואני אעזור לכם לפנות אליהם בצורה הטובה ביותר. אתם רוצים להיות אקספרימנטליים? תדעו שהמחיר שתשלמו יהיה שלא תגיעו להרבה קוראים, ורוב הסיכויים שהיצירה שלכם לא תתפרסם באווירה המו"לית של היום. אבל אנחנו ננסח את התנאים שבהם אתם כותבים ואני אעזור לכם".

"יצא לי שם של סופר לא מובן, וזה מתסכל אותי, כי דימוי זה דבר שקשה מאוד להיחלץ ממנו. לי ולעורך שלי, יגאל שוורץ, יש בדיחה שאם אני אקח את 'חמישים גוונים של אפור' ואכתוב את השם שלי על הכריכה, התגובה הראשונה של אנשים תהיה שלא מבינים מה כתוב בספר"

אדף, שמשמש פרופסור חבר במחלקה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון, מבין דבר או שניים בתהליכים שנוגעים במדעי הרוח המתפוררים, וביניהם מספר התלמידים המתמעט, וביוקרה שהולכת ואובדת.

"יש כאן תהליכים עמוקים ורחבים שהם לא בשליטתה של האקדמיה, ושהאקדמיה לא יודעת להתמודד איתם", הוא אומר. "באופן כללי, השכלה לשם השכלה הפכה לעניין זר ומוזר, הלימודים הם בשביל עבודה. זה קשור גם לירידת קרנה של הספרות בתוך התרבות, ולמערכת החינוך שמזניחה את הספרות כאמצעי לחינוך הומני. אנחנו חיים בחברה שבה הומניזם הופך למילה גסה.

"הכלי החזק של הספרות הוא ההזדהות עם האחר, והפיתוח והשכלול של זה כמנגנון נפשי אצל נפשות צעירות נתפסים היום כהבעת חולשה. מה זה להזדהות עם האחר? אתה צריך להזדהות עם עצמך. זה שילוב של תרבות מיליטנטית ושל מחשבה קפיטליסטית שיושבות על אותה תפיסת עולם.
"ולצד זה, ברור שהאקדמיה בתחום מדעי הרוח לא עושה מספיק כדי להפוך למרכז דעת, כדי לשאול 'מה נחוץ לאנשים עכשיו'. אתה רואה שכבה הולכת וגדלה של צעירים שמרגישים שהחיים כמו שמוצעים כרגע הם חיים נעדרי תוכן רוחני אמיתי, אז הם הולכים ללמוד בבתי מדרש ובאולפנות ובכל מיני מוסדות חלופיים. ומצד שני, עם הירידה הכללית בנרשמים למדעי הרוח, התוכנית לכתיבה שאני מלמד בה בבן־גוריון כל הזמן גדלה".

זמן שינוי

הטלטלה שעבר בעקבות המלחמה חלחלה אל הכתיבה של אדף. "הבנתי שהתגובה שלי יכולה להיות אחת משתיים: או כתיבה תיעודית לגמרי, 'אני הייתי עד וזה מה שראיתי', משפטי חיווי עם מעט מאוד דימויים ומטאפורות; או כתיבה עוד יותר מוגזמת, כזו שמנסה להעביר את הכאוס התודעתי, אינספור המחשבות שמתרוצצות בראש, זרמי תודעה גואים.

"בימים האלה אנחנו חווים כשל של השפה. מצד אחד, האמירות שנועדו להחזיק את הזוועה ולתאר אותה נעשו חלולות: אמירות כמו 'מילים לא יביעו', 'אין מילים', 'איום'. גם אני השתמשתי בהן, אבל התחושה שלי היתה שאני אומר משהו כדי להגיד משהו, ולא כי יש לו משמעות. ומצד שני, אמירות יומיומיות נטענו פתאום במשמעות נוראה: אנשים שאלו 'מה נשמע' ולא ידעו איך לענות, לא ידעו איך מסיימים מייל. דיברתי עם מישהו על עניין אישי, ובמקום להגיד 'אתה תתחרט על זה' אמרתי 'אל תבוא לבכות לי אחר כך'. זה ביטוי שגור, אבל השתמשתי בו והזדעזעתי. באותה מידה יכולתי לומר את זה לחבר אחר שאחותו נרצחה ב־7 באוקטובר. כל הביטויים המאוד סתמיים האלה נטענו פתאום במשמעות. ומצד שני, בזמן משבר - ואנחנו עדיין בתקופת משבר - אתה מניח שהשינויים שעברת הולכים להישאר לנצח, שהשתנית, התגלגלת באדם אחר, ואז אתה מבין שחזרת לאותם דפוסים. אז האמת היא שאני לא באמת יודע אם הדברים יחזיקו".