הפעם הראשונה שבה פגשתי את עמנואל לוטם היתה בתחרות סיפורים קצרים בטכניון. לא זכור לי אפילו אם הגשתי סיפור, רק את הנאום שלו, על ההיסטוריה של כתיבת סיפורי מדע בדיוני. אחרי האירוע ניגשתי ללחוץ את ידו, וסיפרתי שבזכותו אני קוראת את הז'אנר. אחרי הכל, הספר הראשון בז'אנר שקראתי היה "רובוטים ואימפריה" של אייזק אסימוב, בתרגומו. על זה הוא ענה בשעשוע: "אני מצטער, כבר תרגמתי ספרים טובים בהרבה".
בעשרות השנים שעברו מאז, לא הייתי מסוגלת לא לחשוב על האירוע הקטן הזה בכל פעם שנפגשנו. אירוע שמראה מי הוא היה באמת: מי שתמיד התייחס ברצינות לבן־שיחו, גם כשמדובר בסטודנטית רועדת בת 20 וקצת, ובו בזמן הצליח להקליל את האווירה, מבלי להפחית מחשיבות הרגע. ברור לי שעבורו היה מדובר ברגע אחד מני רבים. עבורי זה היה השער לקהילת המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל.
ההתאהבות של לוטם בז'אנר מתחילה לפני עשרות שנים. לפני כשלושה חודשים אהוד מימון ואני ערכנו איתו ראיון בפודקאסט שלנו, "עתיד מתמשך", שהיה לראיון האחרון שנתן. שם הוא סיפר על תחילת הדרך: "נכנסתי לעולם המדע הבדיוני כשהייתי בצבא, ושם קראנו ספרי כיס. מי שמכיר את הרומנים הזעירים שיצאו אז, חלק היו סתם לא שווים, אבל פה ושם היו פנינים. אחת מאותן פנינים נקראה 'הפלישה לכדור הארץ' מאת רוברט היינליין, והספר תפס אותי. אמרתי לעצמי שככה אני רוצה שיספרו לי סיפורים, והתחלתי לחפש עוד. אני מדבר על תחילת שנות ה־60. בעברית היה נורא קשה למצוא אז ספרים כאלה, כמעט לא היו.
"כשגרתי באנגליה (הוא קיבל דוקטורט מבית הספר לכלכלה של לונדון, וכשחזר לארץ החל לעבוד כמרצה באונ' תל אביב, ק"ל), גיליתי שאם אני רוצה למצוא את המדע הבדיוני הכי חדש, טוב וראוי לקריאה - אני צריך לרדת לקרוסלה בדוכן העיתונים, ושם יש כמה מדע בדיוני שרוצים. לא היה לי הרבה כסף, אבל הם היו זולים וקניתי אותם. אחד מהם היה 'חולית'. מאז ועד היום, יותר מ־50 שנה, אני לא קורא שום דבר אחר".
"באותו יום, ב־10:00 בבוקר, על כוס קפה ובייגלה, אמרתי לצוות שקיבלתי לתרגם את 'Dune'. ההתלהבות היתה עצומה. כמה מהחבר'ה האלה התנדבו לעזור לי"
"חולית" הפך לספר הראשון שתרגם, ובמידה רבה לאחת מאבני הבניין של הז'אנר כאן בארץ. "התחלתי לתרגם בתור חלטורה. בקריירה הראשונה שלי, כמרצה באוניברסיטה, המשכורות לא היו משהו. אז התחלתי לתרגם ספרים בתחום שלי, של כלכלה בינלאומית. יום אחד מתקשרת אלי מזכירת המערכת של עם עובד, ואומרת לי: 'יש לי ספר בשם 'Dune' (חולית), רוצה לתרגם אותו?'. למזלי ישבתי על כיסא טוב, אז לא נפלתי ממנו. כשהתאוששתי - שאלתי, כדי לוודא, אם מדובר ב'חולית' של פרנק הרברט. היא ענתה לי: 'כן, כן. איך ידעת?'.
"עבדתי אז במשרד החוץ, במרכז למחקר ולתכנון מדיני, שהיה הרבה יותר דומה לקמפוס של אוניברסיטה. היתה שם חבורה של אנשים צעירים, שהיו שונים בתכלית מהתדמית המכופתרת של עובדי המשרד. בחבורה הזו היו כמה חובבי מדע בדיוני. באותו יום, ב־10:00 בבוקר, על כוס קפה ובייגלה, אמרתי להם שקיבלתי לתרגם את 'Dune'. ההתלהבות היתה עצומה. כמה מהחבר'ה האלה התנדבו לעזור לי".
אלי טנא ואהרון האופטמן מכרו את 'פנטסיה 2000' לבחור שהיה חובב מדע בדיוני, שעבד בתור קבלן תשתיות. הוא החזיק את העסק הזה, מתברר, כהפסד לצורכי מס, עד שיום אחד הוא כבר לא היה צריך את ההפסדים על 'פנטסיה', כי היו לו הפסדים אמיתיים
לוטם, שתרגם את הספר בכתב יד (מזכירות המרכז הקלידו אותו), סיפר על העבודה המשותפת. "דוד מתנאי, שמומחה לערבית קלאסית, עזר לי עם המונחים של הרברט בערבית; מירון גורדון ז"ל, שהיה שגריר ישראל במוסקבה ובוורשה, טיפל בציטוטים התנ"כיים של דאנקן איידהו, וכן הלאה. בקיצור, זה היה צוות".
מכתבים למערכת
אחרי "חולית" לוטם המשיך לתרגם ספרים רבים, ואף לקח על עצמו לערוך מחדש את התרגום של "שר הטבעות" של טולקין. בין לבין, הוא גם הפך לאחד ממקימי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה. "תחילת הבנייה של הקהילה היתה במדור המכתבים של 'פנטסיה 2000' (כתב עת למדע בדיוני שפעל בשנים 1984-1978; ק"ל). אם תסתכלו על החוברות הראשונות, תוכלו לראות שרשורים של מכתבים למערכת. היו שם ויכוחים, דיונים, ופתאום לא רק שיש מה לקרוא - אלא יש גם עם מי לדבר. פתאום ראינו שיש אנשים שחושבים כמונו, שקוראים את החוברות האלה, וזו היתה ראשית הדרך של הקהילה, שכמובן הגיעה לסיומה כש'פנטסיה 2000' נסגרה בשנת 84'. לצערי הגדול, הייתי שם כשהיא נסגרה".
למה סגרו אותה?
"הסיפור היה פשוט. כשאלי טנא ואהרון האופטמן (מקימי כתב העת; ק"ל) הגיעו למסקנה שהם לא יכולים לשאת את הנטל הכספי, הם מכרו אותה לבחור שהיה חובב מדע בדיוני, שעבד בתור קבלן תשתיות. הוא החזיק את העסק הזה, מתברר, כהפסד לצורכי מס, כדי שיוכל לרשום הפסדים במאזן השנתי. עד שיום אחד הוא כבר לא היה צריך את ההפסדים על 'פנטסיה', כי היו לו הפסדים אמיתיים, והוא יצא מהעסק".
"מגיע היום הראשון של 'אייקון', אני יוצא מהבית, הולך לסינמטק. הפרפרים בקיבה שלי נהפכים לדינוזאורים, הלב כבד. מה יהיה? מה אני עושה אם אף אחד לא בא, אחרי שגייסנו את הסינמטק ופרסמנו בכל דרך אפשרית?"
יותר מעשור אחרי כן הוקמה האגודה. "יום אחד הופיע אצלי בחור צעיר בשם אבנר פרידמן, והתחיל לדבר איתי על התארגנות חובבים של מדע בדיוני. במקביל קיבלתי טלפון מהמועצה הבריטית, שזה הגוף שאמור להפיץ את תרבות בריטניה בעולם (שביקש לקדם את זה; ק"ל). וכך הקמנו עמותה, והחלטנו שנעשה את הכינוס הראשון. אורציון ברתנא היה באותו הזמן יושב הראש של אגודת הסופרים, והוא העמיד לרשותנו את האולם של בית הסופר בלי תשלום. זה קרה בשנת 1996 והפצנו את הידיעה מפה לאוזן, כי האינטרנט בקושי היה קיים. הגענו לאולם מלא, ושם גם בחרנו ועד. אבל אמרנו: יופי, יש לנו אגודה, מה אנחנו עושים עכשיו? כדרכו של עולם, התחלנו לעשות כנסים".
גם את הסיפור הזה לוטם סיפר כהרפתקה מותחת. "האולם של בית הסופר לא מצא חן בעינינו, ועמוס גפן (מתרגם ומו"ל מיתולוגי; ק"ל) אמר: 'יש לי דיבור עם אלון גרבוז, מנהל הסינמטק'. אוקיי. אנחנו עולים על הווספה שלו ונוסעים לסינמטק. בדרך אנחנו מדברים, כי הרי אם יש כנס - מוכרים כרטיסים, יש הכנסות, איך מתחלקות ההכנסות. הוא אומר: '60 אחוז לסינמטק ו־40 אחוז לנו, נראה לי סביר'.
"יושבים עם אלון, הוא מאוד פתוח לרעיון, מסבירים לו שהכנס צריך להיות בחול המועד סוכות כדי שתלמידים יוכלו להשתתף. אנחנו יושבים בקפטריה של הסינמטק, ואלון אומר: 'תתכבדו'. הוא שותה כוס תה, אני שותה כוס קפה, עמוס מזמין את המנה הכי יקרה בתפריט - דג. טוב. מגיעים לכסף, הפה של עמוס מלא בדג עם עצמות, כך שהוא לא יכול לדבר. אלון אומר '50־50, נראה לכם?'. הודות לדג הזה, הסיכום היה חצי־חצי. וזו היתה ראשית הדרך של האגודה, ושם נולד כנס 'אייקון'.
"מגיע היום הראשון של 'אייקון', אני יוצא מהבית, הולך לסינמטק. הפרפרים בקיבה שלי נהפכים לדינוזאורים, הלב כבד. מה יהיה? מה אני עושה אם אף אחד לא בא, אחרי שגייסנו את הסינמטק ופרסמנו בכל דרך אפשרית? ואז אני מגיע לרחבת הסינמטק ורואה תור לפני הקופות, עד הרחוב. זו היתה צרה מסוג אחר: עד שכל האנשים האלה ייכנסו - הכנס ייגמר. זה היה בלאגן גדול. בסוף נתתי הוראה פשוט להכניס את כולם וזהו, אחרת לא היינו יכולים להתחיל".
מה היתה המטרה שלכם אז?
"המטרה הראשית היתה בור מים. מקום שבו אפשר להיפגש, פנים אל פנים, או בתכתובת כזאת או אחרת, עם אנשים דומים. אנשים שחושבים כמונו, אנשים שאוהבים את מה שאנחנו אוהבים. ונוסף על כך - לעודד כתיבה מקורית. למעט כמה סיפורים שראו אור ב'פנטסיה 2000' וששווה לזכור אותם, לא היתה אז כתיבת מדע בדיוני בארץ, ומה שהיה - לא היה ז'אנר.
"לשלדון טייטלבאום יש סיפור מפורסם על איך הוא בא לראיין ל'פנטסיה 2000' את עמוס קינן, על 'הדרך לעין חרוד'. השאלה הראשונה שלו היתה: 'מה הניע אותך לכתוב סיפור מדע בדיוני?', וקינן ענה: 'זה לא מדע בדיוני, זה עיתונאות', וזרק אותו מהבית. הוא נעלב, הסופר הדגול, שחושבים שהוא כתב מדע בדיוני - כשהוא כותב ספר שמתאר מלחמה עתידנית בארץ, בין גורמים שכרגע או לא קיימים או שקיימים אחרת. אבל זה לא מדע בדיוני, כמובן, כי הוא כתב את זה.
"אורסולה לה גווין קראה לזה ה'גטואיזציה של המדע הבדיוני'. היא אמרה שהעיסוק במדע בדיוני נראה לאנשים מן היישוב כעניין תמוה לכל הפחות, ואולי ראוי לזלזול. גם בעם עובד אמרו לי את זה, כשהתחלתי לתרגם, 'מה בן אדם רציני כמוך עושה עם השטויות האלה?'".
הפעם האחרונה שראיתי את לוטם היתה בכנס "אייקון" האחרון, שנערך השנה בתחילת אוקטובר, שלושה ימים לפני הטבח. הוא הבטיח שבכנס הבא הוא יחתום לי על עותק של "רובוטים ואימפריה". זה לקח לי 20 שנה, אבל בסוף אזרתי אומץ לבקש. עמנואל, אני מקווה שאתה יושב עכשיו עם אסימוב וטולקין, ושאתם עורכים דיוני בניית עולם ביחד. כאן למטה, כולנו נתגעגע אליך מאוד.
