מקור
יהודה גזבר
בלב הנגב, על שפת המכתש, מציב עידו גפן סטראט־אפ שמייצר עננים. זה ספר ישראלי מאוד כמעט בכל היבט שלו - החל מהסלוטייפ שבו מודבק המוצר, דרך החבר שמביא חבר, וכלה בתעשיית השקרים שמסתובבת סביב מפעל העננים שנבנה, יש מאין, באזור התעשייה הנטוש. זהו אחד הספרים המהנים שיצא לי לקרוא השנה, אם לא המהנה שבהם. הוא כתוב בשטף, בהומור קל, וגדוש תובנות קטנות ומבריקות ועלילות משנה שמעבות את ציר העלילה הראשי ונותנות לעיירה הקטנה נפח ותחושת קיום.
למרות הנושאים הכבדים, וקצת בזכות עלילה לא לגמרי מהודקת או קוהרנטית, זה לא ספר "רציני". זה גם לא ספר "קומי"; מעל כולו מרחפת איזו נימה משועשעת, פנטסטית, שמאפשרת לגפן לעשות את הדבר שהוא עושה הכי טוב - למתוח את גבולות המציאות ככל שהוא יכול, ולשמר עדיין מצג ריאליסטי. וגם זה, המתח שבין הריאליזם לפנטזיה, בואכה ההזיה - זה דבר ישראלי מאוד.
עבר מתחת לרדאר: בשקט־בשקט עולם הפנטזיה הישראלי גדל. השנה יצא ספר הביכורים "גבירה וערפל" שעוסק בשודדת ים, באי משאלות ובנסיך בתהליך התבגרות, הפנטזיה המהנה הזו, מזכירה ברגעיה הטובים את סדרת "מרגנית" ז"ל, וראויה לעוד תשומת לב.
"גבירה וערפל", אודליה גולדמן, ידיעות ספרים
דפנה לוי
שני האירועים הנוראים קרו באותו יום במארס 2011: ביפן התרחשה רעידת אדמה שבעקבותיה שטף את החוף צונאמי שהרג כ־20 אלף בני אדם וגרם לכור הגרעיני בפוקושימה לקרוס; ובאיתמר חדרו מחבלים ורצחו את רותי ואודי פוגל ושלושה מששת ילדיהם. מוטי פוגל, אחיו של אודי, מתאר את המהלך המקביל של הגל האסוני הזה, המגיע משום מקום והופך את העולם: ״כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ״א".
"לא ממואר״ ראה אור בערבו של גל נוסף כזה, שהפך אלפים רבים לשותפים לאסון הפרטי, הקונקרטי, שותפים לאי האֵבל שבו פוגל חי. זהו ספר צנום, ונאמן לכותרתו הוא אכן אינו ספר זיכרונות (אף שיש בו גם כאלה), אלא ניסיון לפרש או להבין את ההיעדר הפתאומי של אנשים קרובים באמצעות מילים של אחרים. פוגל משתמש במילותיהם של קפקא, בורחס, פֶּרֶק, אנדרסן ואפילו התנ״ך - כדי לדבר על עצמו, ומצליח כך לדבר אל קוראיו ועליהם, על תחושות הזמן, הילדוּת, יחסי אחים ועל חלומות.
עבר מתחת לרדאר: 2,000 איש בלבד חיים בלונגירביאן, בירת צבר איי סוולברד שבאוקיינוס הארקטי. תושביה, המבלים מחצית מכל שנה בנתק מוחלט משאר העולם, מתפרנסים מכריית פחם, מתניידים באופנועי שלג ומתנחמים בזוהר הצפוני ובמפגשים מפחידים־מרהיבים עם דובי קוטב. אל התפאורה הזו השליכה היידי סבראייד את אייבור, פין ובנותיהם הקטנות, שעוברים ללונגירביאן ומנסים להסתגל לחיים בטמפרטורה של 30 מעלות מתחת לאפס ולמזגם של השכנים, שהוא לעיתים קפוא אפילו יותר. לרומן המשעשע הזה יש עלילה מפתיעה בעומקה, הנוגעת ביחסים בין בני אדם ובינם לבין הטבע.
"לונגירביאן", היידי סבראייד, מנורבגית: דנה כספי, ספריית רות
הילה רגב
"יריתי באמריקה", תהילה חכימי,
אחוזת בית
הגיבורה של ״יריתי באמריקה״ עשתה רילוקיישן לארה"ב התאגידית. חלום הייטק ישראלי, בוודאי בשנים הנורמליות של לפני 2023. שמה של הגיבורה לא ידוע, גם לא מקום עבודתה. הרי היא לא אדם אמיתי, היא רק שאיפה. לצאת מפה, לנסות מקום אחר, להיטמע בתרבות שהיא לא צפופה, מזיעה וכועסת. להיות חלק מחברה שבה מהנהנים זה לזה בנימוס, ואז הולכים לצוד חיות בסוף שבוע.
כך גם הגיבורה, כמעט תמיד ה״אחר״ בחדר (אישה, ישראלית, מהנדסת), שמחפשת חרכים כדי להיכנס למועדון הסגור של אלו שיודעים את הכללים. תהליך ההיטמעות שלה חריג לעיניים ישראליות, והוא כולל נשיאת נשק חם ויציאה לציד ספורטיבי, כשהיא מלווה בקולגה שמפזר לה עשרות דגלים אדומים של התנהגות חריגה. הספר של חכימי, הרומן השלם הראשון שכתבה, חסכוני במילים וברגשות ועוכר שלווה. הוא נגמר בלי סוף ברור, ולכן לא מומלץ למי שצריך קלוז׳רים. אין ניצחון, רק עלילה שנמשכת עוד ועוד, ומגלה לנו עוד קצת על עצמנו ועל מה שבחרנו לשכוח.
עבר מתחת לרדאר: בזמנים שכאלו אני תמיד פונה לדולי פרטון, המרעננת הרשמית של מצב הרוח, גם בלי ללבוש מיני־ג׳ינס. ספר הבכורה שלה הוא כל מה שצריך בימים אלו: אגדה על זמרת צעירה עם תשוקה וחלום, שמתגלה על ידי זמרת בוגרת ממנה שמסייעת ותומכת בה בדרך לתהילה. בונוס: יש גם סיפור אהבה בפנים. מקסים ומנחם.
"רוצי, רוז, רוצי", דולי פרטון וג'יימס פטרסון, מאנגלית: דפנה לוי, מודן
יוסי ביילין
ספר הסיפורים של אשכול נבו, "לב רעב", לא חשוב כמו "ארבעה בתים וגעגוע" ולא מתוחכם כמו "משאלה אחת ימינה". אבל הוא חכם, ממזרי ובלתי צפוי בהבחנותיו ("הוויאגרה היא ההמצאה הכי גדולה מאז הגיטרה החשמלית"), וגם בו הוא מצליח לרתק את הקורא כפי שהצליח בספריו הקודמים. זוהי כתיבה זורמת, המספרת את סיפורם של הישראלים בעת הזאת. בדרך כלל - אין "פאנץ'", אין "ספין", אין "טוויסט בעלילה", אין סוף דרמטי. יש הבנה עמוקה של הטבע האנושי, יכולת נדירה של התבוננות בזולת והרבה חוכמה. זהו ספר שקוראיו לא ירצו שיסתיים, ולמה אפשר לצפות יותר בעולמנו?
עבר מתחת לרדאר: ספרו השישי של מתן חרמוני, "בעצלתיים", היה ראוי להרבה יותר תשומת לב. זהו סיפור נפלא ומיוחד במינו, המספר על ראשיתו של התיאטרון הארץ־הישראלי, בראשית המאה ה־20, המשלב דמיון, ומחיה דמויות אמיתיות מרתקות מן הבוהמה העברית. מי שהשנים ההן עושות לו את זה - כדאי לו להשיג את הספר.
"בעצלתיים", מתן חרמוני, כתר
סיגל נאור
"הילד של לגיון הזרים" התנפל עלי, כפשוטו. לא ציפיתי להתנפלות הזאת, לא הרגשית, ובעיקר לא הספרותית. כשכבר חשבתי שאין בידו של המודרניזם להמציא כלים חדשים, באה איני ולימדה אותי שיעור. דווקא השליטה המצוינת שלה בטכניקות מגוונות של כתיבה, צורניות ולשוניות, מאפשרת לה להזיז אותן הצידה ולנוע בתוך הטקסט כרצונה, לפרק ואחר כך לחבר אותו במקומות לגמרי לא צפויים. איני מספרת את סיפורו של הילד עירד, מי שברבות הימים יהפוך להיות בעלה. היא מתמקדת בתקופת ילדותו שאותה לא הכירה, ומשום כך מחליטה לוותר על הסיפור האחיד והקוהרנטי לטובת קולאז' מרתק, חושי וחושני, העשוי מקרעים של סיטואציות, דיאלוגים, מחוות, צבעים וקולות המרחפים מעל ראשו של הילד, מבלבלים ומסעירים את עולמו, וגם את עולמנו, הקוראים.
עבר מתחת לרדאר: המעשה הספרותי ב"נמצאת" מרתק מאין כמוהו, ואף חדש בספרות העברית. דן זמל כותב בגוף ראשון את תודעתה ההולכת ומתפוררת של מלכה בן־חורין, חולת האלצהיימר. ככל שהרומן מתקדם, כך ניתקות המחשבות והמילים של הגיבורה מההיגיון השגרתי, והקוראים שצמודים לתודעתה, במקום לרחם עליה, זוכים לראות את העולם היומיומי המוכר להם כל כך באור זר וחדש, כואב, ואפילו מצחיק.
"נמצאת", דן זמל, פרדס
מאיה קלופמן
"שרה היא אחת שדברים קורים לה בוזמנית". כך נפתח הרומן המענג והייחודי הזה, שנבחר, בצדק, לרשימה הארוכה של פרס ספיר. למראית עין, שרה היא אישה נמוכה ונכה, שעובדת כספרנית וחיה חיי בדידות בדירה שירשה מדודתה פלורה. בוזמנית, כפי שהיא מכנה זאת, היא מאיירת מוכשרת של ספרי ילדים, שחותמת על איוריה בשם הבדוי "אימאן".
"הו־מאמה" מציג לנו דמויות מלאות קסם, וצירופי מקרים של טוב ומתיקות, כמעט על גבול הקיטש. על פניו זהו ספר שקשה שלא להיות ציניים כלפיו, אבל בכתיבה העילית שלו הוא חודר מגננות. זה ספר נשי כמעט בכל מובן, שהגוף הנשי הוא המנוע שלו. אבל אל תטעו, זו לא עוד התחכמות תיאורטית לבוגרי החוג לספרות, אלא ספר קסום ומנחם.
עבר מתחת לרדאר: לאלינה יש שלושה ימים לצוד זאב נהרות בכפר הולדתה בלפלנד. משם - האירוע מסלים לחגיגת טרלול מכושפת. התרגום המצוין מצליח להנגיש את עולם הטבע הלפלנדי לקורא הישראלי בספר הפנטזיה הזה, שגדוש יצורים מהמיתולוגיה הלפלנדית, ושמומלץ לקריאה ליד החלון ביום חורף ישראלי של 20 מעלות.
"קללת זאב הנהרות", יוהני קארילה, תרגום: דנה שולגה־רז, לוקוס
איל חיות-מן
"דגים גדולים" הוא אוסף סיפורים קצרים, שמתרחשים כולם באתר נופש יוקרתי מדומיין. מבעד לעיניהן של דמויות שרובן ישראליות או יהודיות, נמדר משרטט פסיפס של אמריקה בת זמננו, על עיוותיה ומשבריה והפיתוי העצום שעדיין כרוך בה. הסיפורים נעים בין הריאליסטי לפנטסטי, ומעל לרבים מהם מרחפות תמות עומק מעולמות המיתוס והמיסטיקה היהודית. הנובלה "אבא", הטובה בספר, מספרת על התפרקות משפחתו של ישראלי לשעבר בגן עדן אמריקני שהכזיב. זהו טקסט מטלטל, שלופת את הקורא דרך תיאורים מוחשיים וגורר אותו לסיוט, שבו משפחתו של אדם מתהפכת כנגדו וכל ודאות נעלמת. בימים אלה ניתן לקרוא את הנובלה גם כסיפור על הקרע שבין ישראלים ליברלים לבין השמאל העולמי, ועל תחושת הבגידה העמוקה הכרוכה בו.
עבר מתחת לרדאר: ארבע נובלות שמנסות לדמיין את ישראל בשנת 2066, בעולם שבו השיטה הקפיטליסטית חלפה מן העולם. לא כל הנובלות פשוטות לקריאה, והחזון שהן מציגות עשוי להיראות מעט תלוש, אבל מדובר במיזם יוצא דופן וחשוב, שמגייס את כוחה של הספרות כדי לדמיין - ולממש - עתידים אפשריים.
"פוסטקפ: מיזם ספרות פוסט־קפיטליסטית", שמעון אדף, אסף גברון, תהילה חכימי, מיכל ספיר, פרדס ומכון ון ליר
פרוזה מתורגמת
אמנון לורד
הנובלה "השתקפויות בעין זהב" פורסמה לפני יותר מ־80 שנה, אבל לא צריך להצמיד לקורא אקדח לרקה כדי שיזיע ויקרא עד הסוף. המוטיבים של הסיפור והדרך בה נכתב מייצרים חוויית קריאה עמוקה, רבת פנים, מרתקת ומותחת. יש בסיפור בגרות ועומק של ניסיון חיים רב כל כך, עד שמדהים לחשוב שכתבה אותו אישה בת 23. מי שמכיר את הביוגרפיה של מקאלרס, יוכל אולי לאתר נקודות דמיון אוטוביוגרפיות: אישה קצת ברווזונית, שנראית כמו ג'ולייטה מאסינה הקומיקאית, ובעלה המאוד אקטיבי מינית בקהילת המשפחות של בסיס צבאי מרוחק. יחסיו של הקצין הבכיר עם אשתו הם החלק הפשוט יחסית. מרכז כובד המשיכה של הרומן הוא ביחסו של אותו קצין לטוראי שתקן, שמוציא אותו משיווי המשקל. מקאלרס חיברה נושאים מודרניים עם כתיבה קלאסית, פשוטה, מדויקת. די לשמוע את שמות ספריה כדי להבין את הכיוון: "צייד בודד הוא הלב", "הבלדה על הקפה העצוב". "השתקפויות" הוא פשוט ספר נפלא.
עבר מתחת לרדאר: פרשת הפילוג בבית אלפא ב־1940 היא כמעט חסרת חשיבות בהיסטוריה של החברה הישראלית. אפילו המחבר, בן הקיבוץ, מעיד שלא ידע עליה. אבל השחזור המדוקדק של הקרע והאלימות החברתית בין אנשי מפא"י לאנשי השומר הצעיר מתגלה כבועה המכילה את כל הפלגנות הגמדית, שהפכה לנכס צאן הדנ"א במדינת ישראל.
"נישאר פה לעולם", עומר עינב, הקיבוץ המאוחד
יונתן דה שליט
"הקוסם" הוא ביוגרפיה ספרותית של הסופר הגרמני הענק תומס מאן, שזכה ב־1929 בפרס נובל לספרות. טויבין רקח מחייו של מאן סאגה משפחתית מרהיבה, שנושאים כמו מקור המעשה האמנותי, פוליטיקה עולמית וזהות מינית שזורים בה באופן טבעי. מאן, איש משפחה, אב לשישה, בורגני ושמרן באורח חייו, היה מלא תשוקות הומוסקסואליות, שכמעט לא מומשו והיו מנוע בעירה כמוס שצבע את כתיבתו באנרגיה ובהתרסה.
טויבין מפיח חיים בשלל הדמויות שהקיפו את מאן. אשתו קטיה, שמוצאה יהודי, זוכה לשורות הטובות בספר, ומצטיירת כאישה מרתקת, חכמה ומקורית. למרות מודעותה לנטיותיו של בעלה, דומה ששררה ביניהם לא רק שותפות טובה, אלא גם אהבת אמת. מאן ומשפחתו חיו בזמנים שטלטלו את העולם. מאן הפך לגולה בעל כורחו ונדחף אט־אט לחזית הדוברים נגד היטלר והנאצים, מה שלא סתר ולו לשנייה את היותו גרמני בכל נפשו. הדבר רק העצים את הטרגדיה - שהיתה אישית וגלובלית כאחת.
עבר מתחת לרדאר: קשה לומר על ספרים שנמכרו ב־2 מיליארד עותקים שהם חלפו "מתחת לרדאר", אבל משהו חשוב בספריה של אגתה כריסטי לא זוכה לתשומת הלב הראויה. עם עובד הוציאה לאור עשרה מספריה של כריסטי, והסדרה כולה היא מחרוזת אבני חן צבעונית ומרהיבה. בליבה התעלומות המתוחכמות של כריסטי, שמשרטטת דמויות בהינף קולמוס, בדיאלוגים שנונים וחדים ובאירוניה חברתית נוקבת. כריסטי היא לא רק רוקחת של עלילות בילוש מותחות, אלא בראש וראשונה סופרת גדולה.
"רעה תחת השמש", אגתה כריסטי, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד
אהוד פירר
אמרה ידועה של המינגוויי גורסת כי סיפור טוב צריך להיות כמו קרחון ש־99 אחוזים ממנו חבויים מתחת לפני המים, ורק אחוז אחד גלוי. אמרה ידועה אחרת, של ריימונד קארבר, אומרת שהסוד לכתיבה טובה הוא לכתוב בלי שום טריקים. דיג'יי פנקייק לקח את הנוסחה של שני המאסטרים של הספרות הגברית האמריקנית, והגביר למקסימום. רק בלי המאצ'ואיזם הנרקיסיסטי של הראשון והאלכוהוליזם־בנוסח־גיל העמידה של השני. גיבוריו של פנקייק הם דמויות משולי החיים האמריקניים, בעיקר גברים, בני מעמד הפועלים, שחיים בעיירות קטנות, בלי השכלה, בלי שאיפות, בלי סיכויים. הם לא מדברים הרבה, הגיבורים הללו. הם חיים, מתקוטטים, עובדים, יוצאים לציד, שותים וויסקי זול וחולמים על בריחה. הם לא באמת מצליחים לברוח. אולי משום כך גם אין הרבה שמחה בסיפורים של פנקייק. יש בהם בעיקר כאב, לכלוך, אלכוהול, אלימות, אכזריות וייאוש. אבל יש בהם גם עוצמה, ואמת, ויופי, במידה כזאת שאתה מצטער שפנקייק לא הספיק לכתוב יותר, לפני שתקע לעצמו כדור בראש בגיל 26.
עבר מתחת לרדאר: מהי רוּּסיוּּת? בספר ההיסטוריה הלא שגרתי הזה, פייג'יס מנסה לענות על השאלה באמצעות הצגת הסיפורים והמיתוסים שעמדו בבסיס התרבות הרוסית. מהקדושים המטורפים ועד המהפכנים הרצחניים; מערבות סיביר ועד לטרקלינים של סנט פטרבורג. ספר חובה למי שרוצה להבין את התרבות שיצרה את טולסטוי ודוסטויבסקי, וגם את סטלין ופוטין.
"הריקוד של נטשה: ההיסטוריה התרבותית של רוסיה", אורלנדו פייג'יס, תרגום: אמנון סלע, מוסד ביאליק
עמר לחמנוביץ
כמעט עשור חלף מאז זכייתה של העיתונאית והסופרת הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ' בפרס נובל לספרות, ועד שקוראי העברית זכו להכיר את יצירתה. "זמן מיד שנייה - קצו של האדם האדום", שראה אור במקור ב־2013, משרטט באמצעות מונולוגים של "אנשים מהשורה" את המעבר התודעתי מקומוניזם לקפיטליזם בבריה"מ - בתווך שבין טראומה לנוסטלגיה. אלכסייביץ' היא אמנית הדוקו הספרותי, והמונולוגים הם למעשה פרי תיעודי משובח של ראיונות שערכה לאורכה ולרוחבה של הישות הקומוניסטית: מתלמידי תיכון, דרך מרשלים בצבא האדום ועד תופרות או פקידים בקרמלין. התרגום העברי ראה אור חודשיים לפני טבח 7 באוקטובר, ובקריאה אקטואלית קשה שלא לזהות שהרוע בכל צורותיו מותיר אחריו אותם שובלים. "אדם חופשי הוא אדם שלא הלקו אותו", כותבת אלכסייביץ', "אבל אנחנו לעולם לא נראה דורות שלמים של אנשים שלא הלקו אותם".
עבר מתחת לרדאר: "פילגשו של ויטגנשטיין" הוא ניסוי צורני ותודעתי, מעין "אדם במערה", שבמרכזו שיטוט אסוציאטיבי, רגשי וחושי. הגיבורה ברומן המהורהר והחופשי הזה שולחת זרועות ועוגנים לעבר אינספור יצירות אמנות ועולמות תרבותיים. העולם בספר דיסטופי ורק המחשבה מפליגה בו, וללא גבולות מוגדרים - התוצאה מרתקת וחידתית כאחד.
"פילגשו של ויטגנשטיין", דיוויד מרקסון, מאנגלית: ארז וולק, הבה לאור
מתח
אהרון לפידות
ב"סיפור אגדה", כמו ברוב ספריו של קינג, ילדים ונערים ממלאים תפקידים משמעותיים. הפעם הגיבור הוא צ'רלי, בן 17 שיוצא למסע פנטסטי ומציל את היום. הנכונות של אותם צעירים להסתכל על העולם בעיניים נקיות מפוזיציה ומדעות קדומות, מאפשרת לקינג להפליג אל הפנטזיה ולהוליך אותנו בתוך יער קסום מלא פרפרים, פיות ומפלצות, כשהוא מבקש מהקוראים, וגם מקבל - התמסרות מוחלטת. וזה כדאי. כי קריאה בספר של סטיבן קינג, ו"סיפור אגדה" אינו יוצא דופן, מספקת חוויה חד־פעמית, מפעימה ממש, כשהיא חושפת לעיני הקוראים עולמות חדשים, מעוררי השתאות וצופני סוד.
עבר מתחת לרדאר: כריס פאבונה המם את עולם מותחני הריגול כבר מספרו הראשון, "תושבי חוץ". "שני לילות בליסבון" עומד במדרגה גבוהה בהרבה מעל אחרים החולקים איתו את הז'אנר - בתחכום העלילה, בבניית הדמויות ובכמות התפניות הבלתי נתפסת. הוא מתחיל עם אריאל פרייס, המתעוררת לאחר לילה של סקס סוער ומגלה שבעלה נעלם. אבל זה רק קצה חוט של עלילה שעוברת סדרת מהפכים מסחררים. הסיפור האמיתי רחוק מרחק רב מההיעלמות הבנאלית לכאורה של הבעל.
"שני לילות בליסבון", כריס פאבונה, מאנגלית: שירי שפירא, סלע ספרים
רומנטיקה
קרין מוסקוביץ'
ההוצאות הרומנטיות נוקטות משנה זהירות בבואן לתרגם רומנים רומנטיים תקופתיים, מחשש שקהל הקוראות הישראלי לא בשל להם. לאור זאת, ואולי בחסות הצלחת ״ברידג׳רטון״, תורגמו ספרי סדרת ״נערה פוגשת דוכס״, שמתרחשת בתקופת הריג׳נסי, בראשית המאה ה־19. בקומדיות הרומנטיות השנונות הללו הגיבורות הן נשים עצמאיות, אסרטיביות וחכמות, שנקלעות, כל אחת מסיבותיה, למצוקה. כדי לפתור אותה, נאלצת כל גיבורה להתמודד ראש בראש עם איש אצולה מהבון טון האנגלי (שיהיה תמיד חתיך, עשיר וקר לב), וכמיטב המסורת - היא ממיסה את החומות סביב ליבו עד שהוא נכבש לחלוטין. ספרי הסדרה הגיעו לצמרת רבי המכר והוכיחו שהקהל הישראלי בשל גם בשל לז'אנר התקופתי.
עבר מתחת לרדאר: לאחר שבעלה עזב אותה ובנם המשותף נסע לקולג׳, הגיבורה בת ה־40 של סדרת ״קסם אמצע החיים״ עוברת לעיירה קטנה למרגלות הרי הסיירה, ושם היא מוצאת חיים חדשים: היא מגלה קשר על־טבעי בינה לבין הבית שבו גרה, ועם גבר האלפא החתיך של העיירה היא יוצרת קשר משמעותי לא פחות. קוראות הרומנטיקה הישראליות לא נתנו לה מספיק תשומת לב, אולי בגלל קצב ההתפתחות האיטי של החלק הרומנטי בעלילה, אבל היא שווה תשומת לב - בגלל גיל הגיבורה, העלילה המקורית ודמויות המשנה הקורעות מצחוק.
"קסם אמצע החיים", קיי. אף. ברין, מאנגלית: דנה טל, ספרים בעלמא ואהבות
פנטזיה ומדע בדיוני
קרן לנדסמן
"עורבני" מתרחש בסוף המאה ה־19, באנגליה שיש בה מעט קסם, ומספר על ג'ונה ובן, האחד פושע נמלט, השני שוטר שחייו נהרסו. הם היו נאהבים מהסוג המושלם ביותר, עד שאירוע אחד, איום ונורא, גרם לג'ונה להיעלם ולבן - לחפש אחריו בכל הארץ. כבר בראשית הספר הם נפגשים מחדש, הופכים לנמלטים מפני החוק, ביחד הפעם, וצריכים למצוא מקום להתחבא בו ולשקם את יחסיהם ההרוסים. הספר מלא קסם, חברות, רומנטיקה, תיאורים יפהפיים, ובעיקר - מערכות יחסים שבריריות ומענגות. השבר הגדול ביחסים בין ג'ונה לבן קורע לב, והדרך שבה הם תופרים את הקרע אמינה ומלאת רכות.
עבר מתחת לרדאר: "היה יהיה", אסופת סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה ישראליים מקוריים, מכיל עולמות רחוקים וקרובים, שדים, גיבורי על, מערכות מחשוב הרסניות, ובעיקר - דמויות שובות לב ועלילות שגם אם הן רחוקות, הן עדיין מאוד משמעותיות לכאן ועכשיו.
"היה יהיה", האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
נדב אלמוג
"המבוך של פאן" הוא שיתוף פעולה בין שני ענקים: סופרת הפנטזיה והילדים הגרמנייה קורנליה פונקה ("לב של דיו") והבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו. דל טורו בנה את הקריירה שלו על פנטזיה אפלה, שמציגה את צידו המסוכן של העל־טבעי, שבו אין קסם בלי מחיר כבד. פונקה, לעומתו, מציגה את העל־טבעי כמשהו נפלא וחיובי, והשילוב המרתק הזה יוצר תוצאה לא צפויה, שמשקפת את המפגש בין זוועות המלחמה לקסם האגדות.. במרכז הספר אופיליה בת ה־13, בספרד של מלחמת העולם השנייה, שמתמודדת עם מות אביה ועם נישואי אמה לקצין צבא פשיסט. ביער ליד ביתה היא מגלה מבוך עתיק שבו מתגורר היצור האגדי פאן, שמטיל עליה שלוש משימות כדי לתפוס את מקומה כנסיכה בממלכת הפיות.
עבר מתחת לרדאר: אלכס יודע שיום הדין מתקרב, רק שמרגרט, אהובתו, היא פגאנית אדוקה. הוא חייב להחזירה לחיק הנצרות, מפני שעבורו אין גן עדן בלעדיה. רוברט היינלין נחשב לאחד מאבות המדע הבדיוני המודרני, ובמשך שנים לא ניתן היה להשיג את "איוב: קומדיה של חוק וצדק", שנחשב לספר אספנים. השנה הוא יצא במהדורה מחודשת ומשופרת שהתפספסה, וחבל.
"איוב: קומדיה של חוק וצדק", רוברט א. היינליין, מאנגלית: ח.י גליקזם וצפריר גרוסמן, אופוס
נבט טחנאי
"בני אנאנסי" מדבר את הכוח שבסיפורים שמקיפים אותנו, ואת היכולת שלהם לעצב לא רק את גורלו של היחיד אלא את החברה כולה. במרכז הסיפור עומד צ'רלי נאנסי, צעיר לונדוני אפרורי שמגלה, לאחר מות אביו, שיש לו אח, ספיידר, שירש את כוחות הקסם המשפחתיים - אף ששניהם צאצאים של האל המיתולוגי אנאנסי.
כאן גיימן פותח צוהר למיתולוגיה האפריקנית, שפחות מוכרת לעולם המערבי, ובדרך אגב מותח ביקורת על הגזענות בחברה. בדרכו מלאת ההומור, נוטפת הציניות ומשחקי המילים ובקצב מהיר וקליל, גיימן מציג את האמת הפשוטה, שלפיה מי ששולט בנרטיב שולט בחברה.
עבר מתחת לרדאר: "זאבה" מפלרטט עם שלושה ז'אנרים שפחות מוכרים בארץ: דיסטופיה, אימה ופנטזיה אורבנית. זהו ספר מתח מרתק, שנותן הצצה להשפעות החרדה והלך הרוח החברתי על מערכות היחסים של כולנו.
"זאבה", מעין רוגל, מרווחים
ילדים
גבי קון
אני לא אוהבת ספרים שמאכילים את ה"מסר" בכפית. בדרך כלל זה אומר שהמסרים חשובים לכותבי הספר הרבה יותר מלכתוב סיפור מעניין, והתוצאה היא ספרים פשטניים, משעממים וישירים מדי. דווקא ספרים שמעודדים מחשבה עצמאית, שמאפשרים פרשנויות שונות - נחרתים בזיכרון. וזה בדיוק מה ש"אמילי ראתה דלת" עושה. ביצירתיות, בהומור ובצבע הוא טווה סיפור על מציאת הדרך במסע החיים, שבו כולנו מתדפקים על דלתות מגוונות. גם אמילי, הגיבורה, עוברת בין דלתות שונות.
"טוק טוק" היא דופקת שוב ושוב, ומחפשת כניסה לעולם שמוחבא מאחורי כל דלת. שוב ושוב היא לא מצליחה לעבור. לפעמים כי היא לא כחולה או גבוהה מספיק, ולפעמים כי היא לא רוצה. לפעמים, מציע הספר, כשכל הדלתות לא מתאימות, אנחנו יכולים ליצור את הדלת שלנו. בלי להצהיר על כך, זהו ספר על תקווה ועל האפשרות של יצירת מציאות טובה, חופשית ומקבלת.
עבר מתחת לרדאר: ״אבְּרַה קָדַבְּרָה״ הוא הכניסה המושלמת לילדים לעולם הקסום של הספרות. לצד סיפור פשוט על מתנות יום הולדת, נחשף משחק עם צורות, צבעים ומילים, שבו הדף הבא מגלה משהו חדש ומחזיר אותנו להסתכל על הדף הקודם בפליאה. מה הקשר בין קוסם לעפרון, איך הופכים קוביות לציפורים או איך הספר הופך למזוודה? ״אבְּרַה קָדַבְּרָה״ מראה לנו איך הכל קשור בכל, ואיך נקודת מבט יכולה לשנות את כל התמונה.
״אבְּרַה קָדַבְּרָה״, מרתה קומין, מאנגלית: טל ניצן, סשת
שירי צוק
כבר על הכריכה, בסמוך לשם הספר ("למחרת בבוקר"), מתחיל הסיפור: "ברווז התעורר, צחצח שיניים, אכל ארוחת בוקר ואז חשב מה יעשה היום". וזה בדיוק מה שקורה בספר הזה, שמשלב רומן גרפי, ספר ילדים, נונסנס והגיגים פילוסופיים: מדי בוקר מגיע ברווזון קטן אל ביתו של עזרא החמור. הוא קורא לו מבחוץ, וכשעזרא מוציא את ראשו, הברווזון מספר לו סיפור או בדיחה, או שואל שאלה.
זה מציק, דבילי, משעשע. מעורר מחשבה לפרקים. גלעד סופר כבר הוכיח בספריו הקודמים את כישרון האיור ואת חוש ההומור שלו, כשהוא עוסק למעשה בכתיבה על הורות: מצב הרוח המרכזי הוא תסכול, ולא משנה מה תעשה, תמיד יגיע איזה יצור קטן, נג'ס, לא הכי חכם בעולם אבל מתוק ברמות, ויחלוק איתך בהתלהבות אין קץ את הדברים הכי רנדומליים, בזמנים הכי לא מתאימים.
עבר מתחת לרדאר: בזמן שבני האדם השתמשו ברובוטים כדי להקל על עצמם את החיים, הרובוטים הגיעו למסקנה שבני האדם הם האיום הגדול ביותר על כוכב הלכת. הם הכחידו אותנו, וזו המציאות שלתוכה נולד אקס-אר־935. זהו ספר נוער שהוא קצת מדע בדיוני, קצת משל וקצת סיפור התבגרות, שמרים מאוד את מצב הרוח.
"האחרונה", לי בייקון, מאגלית: מיה אשל, כתר
שירה
אילן שיינפלד
השנה ראו אור ספרי שירה מצוינים: "מגול" של רון דהן, "מישל, אגדת קיץ" של אפרת מישורי, "לחישת הארץ לשמים" של חוה פנחס־כהן, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" של שי שיינדר־אֵילת, ועוד. הספר הטוב בהם הוא "התפוח והעֵינָם" מאת רונה טאוזינגר, שמתאר, מנקודת מבטה של אם, את תהליך ההתאמה המגדרית של בתה לבן. שפתו עשירה וישירותו מטלטלת: "אֵיךְ נִבְרֵאתָ לִי בַּת וְגָדַלְתְּ וּמַתְּ/ וְהָיִית לִבְנִי," היא שואלת, ומעידה: "שְׁנֵי מִינִים בָּעֵץ מִישׁוֹרִים שׁוֹנִים/ בַּחֵלֶק הָעֶלְיוֹן - נִשְׁמַת זָכָר/ בַּתַּחְתּוֹן - נְקֵבָה". זה ספר מלא תעוזה: "חָסִיד אלְמָן, שֶׁהִנִּיחָה אִשְׁתּוֹ/ בֶּן לִינֹק, נִפְתְּחוּ דַּדָּיו/ וְשָׁפַע עֹנֶג חָלָב./נַעַר בְּסַנְדָּלִים, בְּבִגְדֵי כְּמוּרָה שְׁחֹרִים/ מַמְתִּיק פֶּה, מְשַׁנֶּה פָּנָיו/ לְעַלְמָה צְעִירָה, בִּתּוֹ שֶׁל צַדִּיק". הוא מבטא קולות מושתקים בספרות העברית, וקדמו לו רק "אני אבא שלך" שכתבה עדי וולפסון, ו"אתחול" של שילה ויינברג. יש בו קבלה ואהבה הורית, "וּפְרִי הַשֵּׁיזָף קָרוּי דּוֹמִים/ נוֹטֵף בַּזִּיפִים/ הַנִּצָּנִים עַל פָּנָיו שֶׁל בְּנִי/ כֹּה שׁוֹנִים", והלוואי שהוא וקודמיו יכשירו את החברה הישראלית לקבלת האחר.
עבר מתחת לרדאר: רחל חלפי היא משוררת אהובה ורבת הוקרה, אך ספרה החדש לא זכה לתשומת לב ראויה. זהו ספר של התפרקות; התפרקות יבשת־העל האחרונה בכדור הארץ, הדוברת והחיים. הוא מבטא דיפוזיה בין פנים לחוץ, בין חלום לבין ממשות, ובעיניי בישר את מה שקרה לנו השנה: פירוק הממשות, האישיות והסדרים החברתיים.
"פַּנְגֵיאה", רחל חלפי, הקיבוץ המאוחד
עדו ניצן
ב־336 סונֶטות במשקל ובחריזה נרקם אחד הרומנים הגדולים והכואבים של השנה. סיפורה של הגר, נערה שמנסה לעבור בשלום את החיים בתוך עולם אלים ודוקרני, נשזר בחרוזים בכישרון יוצא דופן ותוך שימוש במסורת ספרותית נדירה. החריזה המדוקדקת, הווירטואוזיות הצורנית ואווירת המונומנטליות הכללית אינן גורעות מאומה מעוצמת הסיפור האנושי, שנקרא בנשימה אחת לא רק כספר שירה, אלא כרומן מצוין שמשכיל לשלוט בכל רזי אומנות הסיפור כדי לגולל, בלי פאתוס, את סיפורה של אישה אחת, שמנסה להתמודד מול שלל טלטלות ופגיעות ולמצוא מעט שלווה.
עבר מתחת לרדאר: ראוי לחזור לספרה של רוני אלדד דווקא בימים אלה, למרות הקלישאה שבדבר. בשירים שמצליחים להיות עדינים, לא פחות משהם מדויקים וטורדי מנוחה, אלדד כותבת את היומיום של האימהוּת בעולם רועד ושברירי. שירתה מצליחה להפוך את "הימים הקהים" של השגרה לאירוע הומה, סוער ומסתורי.
"יממה", רוני אלדד, הוצאת פרדס