זה קרה בחנוכה: ספרי הילדים לחנוכה שכולם צריכים להכיר

מכל החגים, אפשר לומר דיי בקלות שחנוכה הוא המוצלח ביותר, לפחות בשבילי: פחמימות מטוגנות, כמה וכמה אירועי הדלקת נרות, יותר ימי חופש ממה שרצוי, וכמובן, הסיפור הדרמטי על מרד החשמונאים - שכולל חמישה אחים חסונים שכמו-נשלפו מרומן רומנטי, וקאצ'פרייז מוצלח במיוחד: "מי לה' אליי!".

מי שפחות בקיא בסיפורי החג, ומעוניין לחסוך את החיפוש בגוגל על מה קרה שם בעצם, יכול לגשת אל ספרי הילדים שנכתבו ברוח החג לאורך עשרות השנים האחרונות. את הספרים הללו אפשר לחלק, בחלוקה גסה, לשלושה סוגים: כאלה שמספרים לנו את סיפור המעטים מול רבים; סיפורים עם מוסר השכל - על ילדים שלא זוכים להדליק את החנוכייה/ לאכול את הסופגניות/ לשחק בתפקיד ראשי במסכת, ואיך הם מתמודדים עם זה; וסיפורים שמאנישים את אחד מסמלי החג (סופגניה, לביבה, נר) ועוזרים לו להגשים את עצמו, בשיא ספרותי מרגש שבו הוא נאכל או נשרף, אבל בקטע טוב.

הולדתו של ז'אנר

סיפור חנוכה המוכר מכולם הוא "זה היה בחנוכה", של המשורר, המחזאי, הפובליציסט, נתן אלתרמן. חנוכה 1933, אם לדייק. העיתון "דבר לילדים" פרסם את את השיר שכתב (שידוע גם בשם "נס גדול היה פה"), ונכס צאן ברזל נולד.

28 בתים מחורזים על כלי בית, שממחיזים את אירועי חנוכה בגרסה משלהם. היצירה נפתחת כשהכיתה ריקה, הערב כבר ירד, והאווירה בהתאם: "שקט, חושך, אין אדם, כלי הבית לבדם/ רעדו כולם ביחד, קצת מקור וקצת מפחד".

אבל הרי מדובר פה ב"כלים כבודים, ולא סחבות וסמרטוטים", ועל כן כלי הבית מחליטים להתנער מהפחד ולהעלות הצגה על חנוכה. המטאטא תופס פיקוד ולוקח לעצמו את תפקיד מתתיהו הזקן, וממשיך ומלהק גם את שאר התפקידים: "ואתה הפרימוס דע: יהודה תהיה אתה!/ קום וצא למלחמה, בשלהבתיה חמה!/ ואתם הצברים, עציצי הגיבורים/ רק אתכם בחר לבי, לאחי המכבי/ חדדו את הקוצים, כי לקרב אנו יוצאים!/ גם אתה משפך בכיין, תפקידך הוא מצוין:/ שב ושפוך דמעות כמים, על חורבן ירושלים!"

אך אבוי! משבר! אף אחד לא רוצה להיות יווני. הכיסאות והקומקומים מתנדבים לבסוף, אבל אז נוצר משברון נוסף - תפקיד אנטיוכוס בלתי רצוי לחלוטין, וכולם מודיעים: "אנטיוכוס? לא אני הוא!". רק אחרי קרב ואיומים, נאלץ הכלבלב לקבל את התפקיד.

על פניו, זהו סיפור ילדים המספר על מרד המכבים ביוונים, אבל במקביל זו גם פרודיה לקהל הבוגר על גבורה, על צביעות והעמדת פנים וגם, תופתעו לגלות, על המאבק האלמותי בין תיאטרון המטאטא ותיאטרון הקומקום.

אז נכון, תיאטרון המטאטא והקומקום כבר לא איתנו, אבל צביעות וגבורה מזויפת יש בשפע. אפילו העברית הגבוהה יחסית עדיין נגישה ברובה לילדים של היום, כך שהסיפור עדיין איתנו, אחרי תשעים שנה, אם כי בימים אלה הוא מוכר בעיקר להורים ופחות לילדים.

הנפש חשקה בלביבה מתוקה

כמעט ארבעים שנה אחר כך, נכתב נכס צאן ברזל נוסף, שזכה למאות ביצועים בגני הילדים לאורך השנים. בשנת 1970 הפזמונאית תלמה אליגון, שהייתה אז מנהלת מחלקת תקליטי הילדים בחברת התקליטים סי־בי־אס, ערכה תוכנית טלוויזיה לכבוד ראש השנה תשל"א. באין אינטרנט, היא פנתה לרב איסר פרנקל כדי להתייעץ איתו בנוגע למסורות החג, ושם פגשה את אישתו, חוה־חיה פרנקל, שהייתה נוהגת לחבר שירים לילדיה. הן החלו לשתף פעולה, ושנה אחרי כתבו יחד את "מעשה בלביבות", שהולחן על ידי דרורה חבקין, ובוצע לראשונה על ידי צילה ועזרא דגן בתקליט שירי הילדים שלהם.

"מעשה בלביבות" הוא דיאלוג בין רבי קלמן ואשתו חנה זלדה, בו הרבי פונה אל אשתו במילים: "הוי חנה זלדה אשתי האהובה, חג חנוכה הגיע ובא, ובחנוכה נפשי מה חשקה, לאכול לביבה חמה ומתוקה" (כאן לא מדובר בלביבת תפוחי האדמה המוכרת לנו כיום, אלא בלביבה מתוקה עשויה מבצק). חנה זלדה שולחת אותו אל השוק להביא קמח, ואז מחכה בסבלנות שיחזור, יחלוץ מגפיו ויוריד כובעו, ונזכרת פתאום שגם שמן אין (או-אז הוא שוב חובש כובעו, נועל מגפיו ודוהר אל השוק). כשהוא חוזר, היא נזכרת שגם הסוכר חסר (בשלב זה כבר אין לדעת אם הסיבה היא שכחנות או תחמנות). רבי קלמן התמים, ששינס את מותניו שוב ושוב ושוב, הוא זה שגם לובש סינר בסופו של דבר, מפשיל שרוולים ומכין את הלביבה בעצמו, והנה המנון חגיגי ופמיניסטי נולד.

איך מכינים לביבות בלי קרש חיתוך?

שנת 1982 הגיעה, והפעם הייתה זו דתיה בן-דור שכתבה שיר לחנוכה - לסדרת הטלוויזיה פרפר נחמד. "גברת קרש ומר מערוך", שמו, והוא בוצע על ידי כוכבי הילדים הגדולים של אז, עוזי חיטמן ואפי בן ישראל.

בהמשך הוא התפרסם באסופות שונות ובספר משלו, שכלל דיסק אודיו בקולה של דתיה בן דור. הסיפור נפתח ביום חופש שלקחה גברת קרש. היא קושרת לראשה סרט, צובעת את שפתיה בריבה ואת הלחיים בפודינג, ואז פונה לחבריה בהצעה מפתה, שמתברר שאפשר לסרב לה: "הבוקר נפלא וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לטבול בכנרת!".

לצערה הרב, כל כלי המטבח, מגברת מגרדת ועד מר תרווד, עונים לה באותה תשובה מתחמקת: "אין לי זמן, אין לי פנאי, לא שמעת, לא ידעת? היום מטגנים במטבח לביבות, ואיך יהיו לביבות אם אני אלך לטייל?". גברת קרש עומדת להיכנע לדיכאון ולחזור למיטה, אבל לשמחתה, לא צריך מערוך כדי להכין לביבות, ולכן מר מערוך שמח לצאת לטייל איתה.

באותם ימים, פרפר נחמד הייתה ה-תוכנית שכולם רואים, וכך גברת קרש ומר מערוך הפכו מוכרים בכל גן, הסיפור היה לראשון במצעד ההצגות לחנוכה בגנים, והוא גם נכנס לחומר הלימוד הרשמי של מערכת החינוך.

ומה היום?

עשרות סיפורי החנוכה שנכתבו מאז לא הצליחו לכבוש את מקומם של שלושת הגדולים. אולי כי לא התבססו על פורמט סיפורי שכולל חזרתיות - אמצעי ספרותי שאהוב על ילדים וגננות כאחד, ומקל מאוד על ההמחזָה - ואולי כי לא הצליחו לייצר קאץ' פרייז מוצלח כמו "שתוק טיפש, אמרת שטות, בעצמך אתה סמרטוט".

ובכל זאת ישנם סיפורים בולטים בז'אנר. "הלביבה שהתגלגלה" של תלמה אליגון רוז, הוא הגירסה הישראלית לג'ינג'רברד מן, ולסיפור העם הרוסי המוכר על הלחמניה המתוקה "קלאבוק", כשהלביבה מתגלגלת ומתגלגלת עד שהיא מגיעה לבטן של הזאב. קשה לומר שזה סוף טוב, אבל זו בהחלט דרך להבהיר לילדים את עובדות החיים.  

"מעשייה לנר ראשון" של עדי זליכוב רלוי, מספר בחרוזים על סופגנייה שמפחדת מזריקות ולא אוהבת תות, ולכן נותרת לבדה, אחרי שנקנות כל הסופגניות המבוקשות עם המילויים המפונפנים. בסופו של דבר היא מוצאת את מי שירצה אותה, וזה הרי, כולנו יודעים, ממש נס. אפשר למצוא פה ביקורת חברתית על תעשיית הסופגניות המופרכת שהתפתחה בשנים האחרונות, ואפשר פשוט ליהנות מהסיפור, מהחריזה המוצלחת, ומהאיורים של אביאל בסיל.

"בן ציון והסביבון הראשון" של דבורה עומר, מספר על בנו האומלל של אליעזר בן יהודה, שנאסר עליו לשחק עם ילדים שלא מדברים עברית – כלומר כולם. הוא מוצא תחליף בלשחק עם אמא ובלהמציא את המילה "סביבון", מה שנותן לנו גם סיפור חנוכה וגם סיפור על אליעזר בן יהודה בספר אחד. וכמובן, "אורי ומלך החושך" של נתי בית שעוסק בפחד מהחושך, ומסתיים באופטימיות לאור נרות החנוכה.