משיטוט מהיר באינסטגרם ובפייסבוק, אפשר לחשוב שכולם כיום קוראים וכותבים שירה.
כבר בימים הראשונים למלחמה, "וייטנאם" של ויסלבה שימבורסקה הציף את הרשת: "אישה, מה שמך? - לא יודעת. / מתי נולדת, מניין את? - לא יודעת. / למה חפרת לך מחילה באדמה? - לא יודעת. / ממתי את מסתתרת? - לא יודעת. [...] הבית שלך עוד קיים? - לא יודעת. / אלה ילדייך? - כן".
שירים נוספים, כמו "פקודת יום" של ט. כרמי ("לשמח את הילדים / לשמח את הילדים [...] מה שקרה - קרה באמת / מה שקרה - קרה באמת"), הפכו ברגע אחד לרלוונטיים באופן מצמרר, שנים רבות לאחר שנכתבו.
ולא רק ברשת: המילים "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" של לאה גולדברג רוססו כגרפיטי ברחבי תל אביב, מוסדות תרבות יצאו בקולות קוראים לפרסום אנתולוגיות בזק של שירה, ושלל שירים חדשים על המצב התפרסמו בבמות הזמינות ובמוספי הספרות המובילים. אולי מתוך רצון לתרום למאמץ המלחמתי, ככל שענף התרבות יכול.
השירים שנכתבו בתוך סערת הימים הללו הם רגשיים מאוד. כאלה שמספרים על תחושות של אבל, פחד, חרדה. והשירה הזו היא אמנם אישית, אבל הרגשות הם קולקטיביים. האבל של היחיד הוא אבל לאומי, וגם תחושות הפחד וההתפכחות משותפות לרבים.
בתוך עידן של דעות נחרצות ושיח מקטב, השירה מאפשרת לאחוז בשני הקצוות, להכיל הפכים, לא להכריע בין אפשרויות. השירה מאפשרת להאמין, גם בתוך הייאוש, ש"עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד"
אריק אבר כותב בשירו: "מעיניה של בתי מביטים בי / ילדי העוטף / התינוק שלי זהה לתינוקות / שהיו שם / המקרר השרוף / אותו דגם / שמחה אני לא מרשה לעצמי / היא דומה מדי / לשמחה שהיתה להם".
גם אודי שרבני היטיב לנסח את הסנטימנט הלאומי בשירו "שירים": "איך אפשר לכתוב שירה לאחר / שבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש? / אני עוצר עריכתו של ספר שנכתב לפני / כדי לנסות להספיק את האחרי / וכותב: / ראיתי ציפור רבת יופי. / היא לא ראתה אותי. / אין זמן לשירים; עכשיו חיים, עכשיו עוזרים / לנותרים. / לרגשות אשם אין קצב; שום דיון איננו דחוף / מוטב כבר שנלך בקטנות. / גם יד פתוחה ואצבעות צריכה להיות פעם אגרוף".
תמונת מצב
כתיבה מהירה כל כך בתגובה למלחמה היא תופעה חדשה, שלא ראינו במלחמות עבר. גם אם נכתבה שירה, היא לא פורסמה במהלך המלחמות עצמן, אלא השתלבה באופן אורגני בספרי השירה שיצאו בשנים העוקבות.
היו לכך סיבות טכניות - הוצאה של ספר מודפס ארכה זמן רב, ולכן הספרים לא יכלו להגיב במהירות למאורעות הזמן. אך היתה גם סיבה אמנותית, מהותית, לכל זה.
באופן היסטורי, התפיסה היתה שכדי לכתוב שיר, ובכלל כדי ליצור אמנות, יש צורך במרחק אסתטי מהאירוע, כדי לעבד את הדברים, לראות אותם ממרחק של זמן. ליצור מהחוץ, ולא מהפנים. כמו כן, השאיפה היתה ליצור שירה שתיקרא על ידי דורות קדימה, ולא רק הנוכחי.
כחלק מהתפיסה הזו נמנעו משימוש בסלנג, כי הוא מתיישן מהר מאוד, ונכתבה שירה שלא נשענת על אירוע אקטואלי כזה או אחר. שירה על־זמנית, שלא נטועה בהקשר ההיסטורי המיידי שבו נכתבה.
אבל כיום עולם הספרות בנוי אחרת. לא רק שהוא מאפשר תגובה מהירה - הוא גם מעודד אותה. במחקר הספרות מדברים על "סוף עידן תרבות הדפוס". בהקשר של השירה, אפשר לראות את קיצו של העידן בעלייה של ז'אנרים חדשים, כמו ספוקן וורד שסחף את הקהל הישראלי, והאינסטפואטרי - שירת האינסטגרם שמככבת ברשתות - שירים שאפשר לראות בהם צילום פואטי רגעי של מצב הרוח, בדומה לתמונות אחרות, ויזואליות, שמועלות לפלטפורמה.
הצפת המילים, הכתיבה הגואה, מתקיימת דווקא בתקופה שבה אחד מהביטויים הנפוצים ביותר הוא "אין לי מילים". דווקא עכשיו, בזמן שבו לכל כך הרבה אנשים קשה להתנסח ולמצוא את הדרך הנכונה להביע את עצמם - "אין מילים", שכבר הפך לקלישאה, הולך יד ביד עם הכברת המילים.
אלה שירים שלרוב יהיו קצרים מאוד, כאלה שיכולים להיכנס בצילום מסך אחד, ושאפשר יהיה לקרוא אותם בקלות ובמהירות, כחלק מהשיטוט ברשת. בדרך כלל הם יהיו ישירים, אישיים ורגשיים. קל להזדהות איתם, ולכן גם קל לשתף אותם. במידה רבה, אלה יהיו שירים שמנסחים את התחושות המיידיות, הלא מעובדות, של מה שקורה כרגע. מי שבוחרים לשתף אותם לא בהכרח משתפים יצירה, או מעשה אמנות, אלא מעלים למעשה פוסט בסושיאל שבו הם משתפים את מחשבותיהם שלהם, שנוסחו כמעט במקרה בידי משורר הרשת.
כך השירה מתאימה את עצמה לרשת, שבה הקשב שטוח ויש חשיבות רבה לפוטנציאל הוויראליות של הטקסט. מצד אחד, הקשב של מי שמשוטטים ברשת מקשה מאוד את ההתעמקות, ההשתהות והקריאה החוזרת שמלוות לרוב קריאה של שירה מורכבת, כזו שיש סיכוי שיתעניינו בה גם בעתיד. ומנגד - פתאום נולד זן חדש של שירה, כזה שמגיב למצב, שתופס את הלך הרוח של הרגע, שנוגע בקהל ברובד אחר ושמאפשר לדקויות השונות של מצב הרוח הלאומי להתנסח בזמן אמת.
אין מילים
האפשרויות שהטכנולוגיה פתחה בפני השירה הן רק חלק מההסבר לפופולריות הגואה שלה, אך הן לא נוגעות בלב העניין. בלב העניין יושב פרדוקס: הצפת המילים, הכתיבה הגואה, מתקיימת דווקא בתקופה שבה אחד מהביטויים הנפוצים ביותר הוא "אין לי מילים". דווקא עכשיו, בזמן שבו לכל כך הרבה אנשים קשה להתנסח ולמצוא את הדרך הנכונה להם להביע את עצמם - "אין מילים", שכבר הפך לקלישאה, הולך יד ביד עם הכברת המילים.
התופעה הזו בולטת כל כך, עד שלפרקים נדמה כי שפע השירה החדשה לא עומד בסתירה של חוסר היכולת למצוא מילים, אלא איכשהו נובע ממנה. דווקא כשהמוזות שותקות, דווקא כשהמילים מזייפות - אנו זקוקים לשירה על מנת להבין את שתיקתן. על מנת לדובב אותה.
המשבר החמור שאנחנו שרויים בו הוא לא רק משבר ביטחוני, אלא גם משבר קונספטואלי. הקונספציות שהתמוטטו בתקופה הזו, תפיסת המציאות שהתפרקה, המקום המטושטש שבו אנחנו נמצאים - עדיין לא התקבעו בתבניות מוכרות. עדיין לא נמצאו להם מילים. במצב הזה, מציאת המילים המדויקות היא חלק מהדרך החוצה מהמבוך.
השירה יכולה לעזור לכותביה ולקוראיה לאתר מילים שיסבירו להם את עצמם. את עולמם. כי השירה, בדומה למוזיקה ולדממה, נותנת ביטוי למה שלא ניתן לבטא. היא לא רק עוזרת להבין את מה שכבר קיים, אלא גם מנסחת את מה שעדיין לא.
השירה פותחת את האפשרות לדמיין, לפרום את המושגים ולתפור אותם מחדש. לבנות מרחב שיח שחי במקביל לשיח הפוליטי והחדשותי - מרחב שלא מנותק ממנו, אבל בהחלט רך יותר ממנו.
בתוך עידן של דעות נחרצות ושיח מקטב, השירה מאפשרת לאחוז בשני הקצוות, להכיל הפכים, לא להכריע בין אפשרויות. השירה מאפשרת להאמין, גם בתוך הייאוש, ש"עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד". יהודה עמיחי ניסח זאת היטב כשכתב: "בארץ הלוהטת הזו, מילים צריכות להיות צל".
עמיחי ידע - מילים הן לא תמיד צל. לפעמים הן אש, לפעמים הן רעל. מילים הן לא תמיד פתרון, לפעמים הן חלק מהבעיה. הן מעוררות פחד, נוטעות ספק, מפרידות בין אנשים, בין פלגים, בין זרמים. החדשות זורות אור חזק על המציאות. ובאור החזק, המסנוור, הקצוות נראים חדים, וכל אובייקט עומד לבדו, ברור ובודד.
אבל השירה היא צל. היא מרככת. היא מעמעמת את הקצה החד, ומאפשרת חיבור והתמזגות. עכשיו אנחנו זקוקים להרבה צל, על מנת שנוכל להסתופף בו ביחד - עכשיו, וגם בימים האחרים.
