את לא יכולה לומר לאמנים מה לעשות. תשכחי מזה", אומרת מרגרט אטווד בשיחת זום מביתה שבטורונטו. "אמנים מגיבים לתקופה בדיוק כמו כל אדם אחר, והם יחליטו עבור עצמם מה לעשות. אי אפשר להגיד להם 'תכתבו שירי מחאה', או 'תביעו דעה כזו או אחרת'. אם מה שאתה טוב בו הוא לכתוב שירים על פרחים - זה מה שאתה צריך לעשות. ואם אתה לא טוב בכתיבת שירי מחאה - אתה פשוט תכתוב שיר נורא, וזה בטח לא יעזור לאף אחד".
בגיל 83, מעמדה של אטווד כאייקון גלובלי נמצא בשיאו. סדרת הלהיט שמבוססת על ספרה, "סיפורה של שפחה", הפכה להיסטריה שיצרה היסטוריה, ובעקבות ההצלחה הזו אטווד נעשתה מרואיינת מגה־פופולרית, שלא חוששת להביע את דעתה בנושאים שנויים במחלוקת, בדרכה הייחודית, שמלאה בהומור ציני וקודר.
בניגוד לרומן הדיסטופי ההוא שהעניק לה תהילת עולם, ספרה האחרון, "שאלות בוערות", שיצא לאחרונה בישראל, הוא ספר מסות עשיר, שבו היא מדלגת בין היסטוריה עתיקה, משבר האקלים, אמנות, היחסים שבין האדם לטבע, ובעצם כל נושא אחר שהיא הרגישה צורך או התבקשה לכתוב עליו.
אחד מהנושאים שבהם היא עוסקת באופן עמוק הוא קרוב לליבה במיוחד: תפקידם של סופרים ואמנים באקלים הפוליטי המשתנה. נושא שהפך רלוונטי במיוחד בתקופה הזו כאן אצלנו, שבה במקביל למלחמה בחזית מתקיימת מלחמה נוספת - מלחמת הנרטיבים וההסברה. כך, במסה "סופרים כסוכנים פוליטיים? באמת?", היא כותבת:
"בעיני מהפכנים, ריאקציונרים, דתיים אורתודוקסים או פשוט חסידים נלהבים של מטרות כלשהן, כתיבת פרוזה ושירה היא לא רק חשודה, היא גם משנית - כלי מסייע, שיש להשתמש בו למען המטרה, ואם היצירה או המחבר לא הולכים בתלם, או גרוע מזה, אם הם פונים נגדו - יש להוקיע אותם כפרזיטים, להחרים אותם או להיפטר מהם [...] לא חסרים אנשים שמוכנים להגיד לסופר איך ומה לכתוב. רבים מרגישים צורך לשבת בפאנלים ולדון ב'תפקיד הסופר' או ב'חובת המשורר', כאילו הכתיבה עצמה היא עיסוק קל־דעת וחסר ערך, אלא אם מצמידים לו חובות ותפקידים חיצוניים: להלל את המולדת, לקדם את השלום העולמי, לשפר את מעמד הנשים".
"לא צריך לתת לממסד יותר ממה שכבר יש לו. הרי מה זה הרעיון הזה, שיש 'אדונים' שאחראים על הכל? יש יותר מדי מנהלים שלא רוצים להיות מפוטרים מהג'וב שלהם, ולכן הם אוהבים להציג דברים שלא יעוררו מהומה סביבם. אבל ממתי זו בכלל אמנות לא לעשות מהומה?"
הדברים אקטואליים היום יותר מתמיד. מאז טבח 7 באוקטובר, התחלנו לנהל רשימות: מי איתנו, מי נגדנו. מי בארץ, מי בחו"ל. שחקנים וזמרים בעלי שם עולמי קיבלו במה בערוצי החדשות המרכזיים כשהביעו התנגדות לישראל או תמיכה בה. אמנים ישראלים רבים, וביניהם שחקנים, מוזיקאים ואנשי רוח, התגייסו למלחמת ההסברה - ביניהם גל גדות, שמסבירה באינסטגרם ל־109 מיליון עוקביה על הפוגרום שאירע בישראל, ונועה קירל, שדרך הסטוריז מעלה למודעות את סיפורי הקורבנות.
גם בקבוצות הספרים בסושיאל הקוראים לא אדישים, ודורשים מהסופרים האהובים עליהם לבחור צד. סופרים שלוקחים את הצד שנגדנו - מבוטלים, ובמקרים מסוימים הוצאות הספרים בארץ החליטו לבטל חוזים והוריד את ספריהם מהמדפים. במקביל, שתיקתם של סופרים יהודים מובילים בעולם, אלה שזכו להצלחה אדירה גם בשל תכנים שעסקו באופן ישיר ביהדותם - רועמת היום יותר מתמיד.
אטווד, מייסדת שותפה של ארגון הסופרים הבינלאומי (PEN International), עוסקת בשאלה הזו - האם על סופרים ואמנים מוטלת החובה להתגייס ולבחור צד? בראיון איתה שאלתי לגבי הפחד של אותם האמנים בעלי השם העולמי מפני הבעת עמדה ציבורית ברורה. רק שבניגוד לדעותיה הנחרצות בנושא משבר האקלים, או התמודדות עם משטרים טוטליטריים - כאן היא מבינה שזה בעיקר עניין מאוד אישי.
"תמיד היה פחד לדבר, מה חדש", היא אומרת. "הפחד לא נגמר. ככל שהחברה יותר דמוקרטית את פחות בצרות - חוץ מאשר מצד חברייך האמנים והמבקרים. אבל יש הבדל בין לקבל ביקורת רעה לבין לקבל כדור בעורף, כמו שקורה היום במקומות מסוימים בעולם".
או לאבד הזדמנויות להופיע ולפרסם.
"נכון, אבל על זה אני תמיד עונה שסופרים צריכים פשוט לפתוח הוצאה משלהם. אם הם לא יכולים להתפרסם בהוצאה מוכרת בגלל הדעות שלהם - שיפתחו הוצאה לאור. תראי, את מדברת איתי, ואני זקנה. בשנות ה־60 בקנדה, כשהתחלתי, היו מעט מקומות שאפשר היה לפרסם בהם, אז הקמנו הוצאות לאור וחלקן עדיין קיימות. תמיד היו את הדברים האלו. 'סלון המסורבים' בצרפת של המאה ה־19, למשל, שהיה מופע אמנות של אנשים שסורבו על ידי האקדמיה. הרבה פעמים זה היה המקום שבו קרו הדברים הכי מעניינים. ואגב, יש עוד דרכים. המדע בדיוני, הפנטזיה והספרות הספקולטיבית ביטאו במשך שנים מחאות בתקופות של לחץ פוליטי, כי אלו ז'אנרים שמאפשרים לומר את האמת בעקיפין. הרבה סופרים אמריקנים פנו למדע הבדיוני בשנות המקארתיזם, כי זה אפשר להם לבקר את החברה בלי שהממשל יבחין בכך.
"ובכלל, לא צריך לתת לממסד יותר ממה שכבר יש לו. הרי מה זה הרעיון הזה, שיש מעין 'אדונים' שאחראים על הכל? יש יותר מדי מנהלים שלא רוצים להיות מפוטרים מהג'וב שלהם, ולכן הם אוהבים להציג דברים שלא יעוררו מהומה סביבם. אבל ממתי זו בכלל אמנות לא לעשות מהומה? אם יש לאותם האמנים מה להגיד, וזה לא פוליטיקלי קורקט - שיתחילו לבד".
לך היתה אי־פעם מחשבה כזו? שאת מפחדת לומר את דעתך כי היא לא "הדעה נכונה"?
"תראי, אני פרילנסרית מאז 1971, מה שאומר שלא היתה לי עבודה ולכן לא יכלו לפטר אותי. המעסיקים שלי הם הקוראים - תודה לכם, הקוראים, על שהעסקתם אותי. ואותם הקוראים הם אנשים מגוונים מהרבה ארצות, שיש להם הרבה דעות. אז אם מספר מסוים של קוראים שונא אותי בצורה אלימה - אין להם לבד את הכוח לפטר אותי מתפקידי כסופרת. זה נתן לי הרבה חופש, וגם אחריות, כי התבקשתי לדבר עבור אנשים שפחדו לעשות זאת בעצמם מחשש שיאבדו את עבודתם - או אפילו, בחברות מסוימות, שיירצחו.
"אבל זה עניין מאוד אישי. אני לא אומרת לאנשים אחרים אם לומר את דעתם או לא. למעשה, הרבה מהם לא צריכים לעשות את זה - כי זה יהיה מסוכן מדי בשבילם. לי לא אכפת, אני זקנה, וזה פקטור. כשאת צעירה, לעומת זאת, את חייבת להסתכל על הפוזיציה שלך בחיים - מה זמין לך ומהם העונשים - ובעידן של תרבות הביטול שאנחנו חיות בו, העונשים יכולים להיות חמורים עבור מישהו בשנות ה־20 או ה־30 לחייו, ולהשפיע על חייו בצורה קיצונית. לכן אני לא ממליצה על ההתנהגות שלי לכל אחד. אני מבינה את סוג הלחצים שאנשים נמצאים תחתם, ולכן זה מדהים כשאנשים כן בוחרים לדבר, כי הם באמת מסכנים משהו. אני עשיתי זאת כשהייתי צעירה, כי זו מי שאני, אבל עכשיו זו לא חוכמה גדולה, כי בואי נהיה כנות - לי יש פחות עתיד להביא בחשבון".
תגידו משהו!
"אתם בטח מצפים שאטיף לכם על חובתכם ככותבים. מוזר. אנשים תמיד עומדים בתור כדי להטיף לכותבים על החובות שלהם - מה הם צריכים לכתוב, או מה הם לא צריכים לכתוב; והם מוכנים ומזומנים להגיד לכותבת כמה היא רעה, כי היא לא פרסמה ספר או מאמר שהמטיפים חושבים שהיתה צריכה לפרסם. למעשה, יש נטייה חזקה לדבר אל סופרים ועל סופרים כאילו הם הממשלה; כאילו יש להם כוח כזה בעולם האמיתי, ולכן עליהם להשתמש בו לרווחת החברה, כפי שבוודאי היו עושים אלמלא היו עצלנים גמורים, פחדנים או לא מוסריים.
"אם במקרה המטיפה מבינה שלסופר אין כוח כזה, היא מן הסתם תבטל אותו כנרקיסיסט מתייפייף, לא רלוונטי ומפונק, בדרן, פרזיט וכן הלאה. האם לסופרים אין אחריות? שואלים המטיפים. והאם הסופרים לא צריכים לממש את האחריות הזאת בכך שיעשו את הדבר הטוב והראוי, שהמטיף יסביר להם מייד מהו?" (מתוך המסה "ספרות והסביבה")
"אני פרילנסרית מאז 1971, מה שאומר שלא היתה לי עבודה ולכן לא יכלו לפטר אותי. המעסיקים שלי הם הקוראים - תודה לכם, הקוראים, על שהעסקתם אותי. יש להם הרבה דעות, אבל אין להם לבד את הכוח לפטר אותי מתפקידי כסופרת. זה נתן לי הרבה חופש, אבל גם אחריות"
בשנים האחרונות עולה וצפה תופעה מדאיגה של הורדת ספרים ממדפי הספריות בארה"ב - ספרים שלא עומדים בצו האופנה המוסרי של אותו הרגע. למשל, במקרים מסוימים, ספרים שלא עומדים בחוקי הפוליטיקלי קורקט ושמציגים שחורים כעבדים מצאו את עצמם מחוץ לספריות הציבוריות בארה"ב, כמו גם ספרים שמקדמים אג'נדה להט"בית. "מעולם לא השתחררנו מהרעיון שמותר לשפוט ספרים, שירים, אמנות בכלל, על סמך מידת התועלת או הנזק שהם גורמים על פי אמות המידה של מי ששופטים אותם", אטווד אומרת. והביקורת הזו רלוונטית גם לבחירה של חלק מהוצאות הספרים בישראל לבטל חוזים עם סופרים בינלאומיים, שהביעו עמדה ציבורית אנטי־ישראלית.
ועדיין, אפשר להבין את הסנטימנט הציבורי והאישי.
"כרעיון כללי, אם את ממציאה נשק, משתמשת בו ומגלה שהוא אפקטיבי - בסוף גם ישתמשו בו נגדך. אז אתם צריכים להיות מוכנים לזה. אם את זורקת ספר כי הוא פוגע ברגשותייך - מישהו אחר יזרוק ספר אחר כי זה פוגע ברגשות שלו, וזה יכול לבוא נגד הצד שלך, ואז זו כבר מלחמת ספרים. תהיו מוכנים לכך. בארה"ב, ספרים יצאו מהקונצנזוס בגלל הייצוג של אוכלוסיות מסוימות, כמו למשל 'חלף עם הרוח', בגלל האופן שבו הוא מתייחס לשחורים. ואז רואים את תגובת הנגד, למשל - איסור ספרים שעוסקים בנושאי גזע או מיניות. אז פה עדיין לא הגענו רחוק עד כדי כך שהספרים מנודים מחנויות, אלא רק מספריות ומבתי הספר, כי רק שם יש למחוקקים שליטה עד כה, ואני מקווה שלא נגיע".
ועדיין, אטווד מגלה אמפתיה אמיתית לתחושת הרדיפה הישראלית, ולצורך של החברה הישראלית להגן על עצמה. "סוף שנות ה־50 היה התקופה האוטופית של ישראל - אחווה בין אנשים, אידיאליזם, קיבוצים. ואני יודעת את זה כי לימדתי אז במחנה קיץ יהודי במשך שלוש שנים, אף שאני לא יהודייה. הם היו צריכים מישהו שיתחיל תוכנית טבע. זה היה מאוד אידיאליסטי, מאוד או"ם, כולם חברים. ועדיין, אין ספק שאחת מאבני היסוד העמוקות ביותר של החברה הישראלית, שחוזרת שוב ושוב לאורך הדורות, היא תחושת הרדיפה, וטראומת השואה מאוד מהדהדת כאן. ואם לא היתה שואה - לא היתה ישראל. לכן בישראל יש פחד שמובנה בדנ"א, ותחושה ש'לעולם לא עוד'".
ענייני נשים
"שוב עברתי דירה, למקום שבו איש עוד לא שמע על תנועת הנשים - אדמונטון, אלברטה. שם חתמתי לראשונה על ספרי במחלקת תחתוני גברים של הדסונ'ס ביי קומפני. ישבתי ליד שולחן בסמוך למדרגות הנעות עם ערימת ספרים קטנה, ושלט שהכריז על שם הספר: 'האישה האכילה'. השם הבהיל הרבה גברים - חוואים ואילי נפט, כנראה - שנכנסו לקנות לעצמם תחתוני ג'וקי בהפסקת צהריים. הם נמלטו בהמוניהם. מכרתי שני עותקים. לא כך דמיינתי את חיי הכתיבה. פרוסט מעולם לא נאלץ לפרוס את מרכולתו במחלקת לבני נשים, חשבתי. ובאמת תהיתי אם שגיתי כשבחרתי במסלול הקריירה הזה. אולי לא מאוחר מדי לעבור לביטוח, או נדל"ן, או כמעט כל דבר אחר שאינו כתיבה. אבל כששאלו את סמואל בקט למה הוא הפך לסופר, הוא אמר: 'אני חסר תועלת בכל תחום אחר'" (מתוך המסה "חמישה ביקורים במטמון המילים").
זה כמעט בלתי אפשרי לקיים ראיון עם אטווד, גם בצל המלחמה, בלי להתייחס לנושא שבשמו זכתה לפרסום עולמי - נושא זכויות הנשים. הנראות המזוהה כל כך עם ספריה, אותה הגלימה האדומה של השפחות ב"סיפורה של שפחה", הפכה רק בקיץ האחרון לסמל מחאה - שהיום נדמה כאילו קרתה בזמן אחר.
"אני לא מהרומנטיקנים המוקדמים, שאומרים 'אני סובלת, כתיבה זה כואב'. אני לא מהסוג הזה של סופרים שמוצאים שהכתיבה קשה, ואני חושבת שזה מגיע מזה שהייתי דחיינית בבית הספר. דוחים את זה, דוחים את זה, קוראים תעלומות רצח במקום - ואז פתאום מגיע הדדליין, ואת צריכה לעשות את זה ממש מהר"
"ההתחפשות לשפחות התחילה כעניין של זכויות נשים בטקסס. היית מאמינה? טקסס", אטווד אומרת. "היו כמה נשים בטקסס שהחליטו להתחפש לשפחות בערך כשהסדרה עלתה, ב־2017. זה חכם מאוד, כי בעידן הטלוויזיה את לא חייבת לומר כלום. את יכולה להתחפש ולהיכנס לבית מחוקקים, היכן שחבורת גברים בחליפות כהות, כמו בסצנה מתוך הסדרה, מחוקקים חוקים על דברים שהם לא מבינים בהם - גופן של נשים, בין השאר. לא יעיפו אותך החוצה על חוסר צניעות, כי את מכוסה, ולא יעיפו אותך על הפרעה, כי את לא אומרת כלום. זאת הנקודה. הרושם שהתלבושת יוצרת הוא מיידי, אנשים מבינים מייד מה זה אומר".
יש שאומרים שהשימוש בדימוי השפחה הוא מוגזם, ומגביר חרדה ללא סיבה.
"כן, זה מה שהם תמיד אומרים. ובכן, חיינו את ההיסטוריה הזאת כבר באינספור מקומות ברחבי העולם. אמרו את זה כש'סיפורה של שפחה' יצא - 'זה אף פעם לא יקרה כאן'. והנה, אנחנו כבר בחצי הדרך לשם. בסוף, המחאה על זכויות הנשים לא נגמרת בנשים, אלא היא כוללת את הזכויות של כולם. כי אם מתחילים להתעסק עם זכות הנשים לאוטונומיה - המרחק לזכויות של כולם הוא לא רחוק. למה לעצור בנשים? היום, בזמן שהדברים בוערים בהרבה מאוד מוקדים בעולם, יש הרבה מאוד לחץ על מדינות העולם החופשי, על הדמוקרטיות, להישאר דמוקרטיות".
דוחים ודוחים
כשאטווד כותבת על עצמה, ההומור הציני שכל כך מאפיין אותה מגיע לשיא. למעשה, יש משהו מנחם בווידויי הכתיבה האישיים שעולים מבין הדפים ב"שאלות בוערות": אטווד היא דחיינית, כך מתברר, כפי שהיא עצמה מודה במאמר משעשע במיוחד, שעוסק בניסיונותיה לעמוד במשימות כתיבה שהוזמנו ממנה - שנכתבו בעיקר כנאומים שנתנה באירועים שונים, מול קהלים שונים. במאמר אחר היא מספרת כיצד היא מתחילה ואז גונזת גרסה אחר גרסה של אותו הספר - עד שהיא מגיעה לאחת שמשביעה את רצונה. לאורך הספר כולו היא גם מהדהדת את עומס הבקשות שמופנות אליה, עד שברגעים מסוימים עולה השאלה - האם היא עדיין נהנית מזה בכלל?
"אם לא הייתי נהנית מזה ברמה מסוימת - לא הייתי עושה את זה", היא אומרת. "אני לא אחת מהרומנטיקנים המוקדמים, שאומרים 'אני סובלת, כתיבה זה כואב'. אני לא מהסוג הזה של סופרים שמוצאים שהכתיבה קשה, ואני חושבת שזה מגיע מזה שהייתי דחיינית בבית הספר. דוחים את זה, דוחים את זה, קוראים תעלומות רצח במקום - ואז פתאום מגיע הדדליין ואת צריכה לעשות את זה ממש מהר. אז לעשות את זה ברגע האחרון הפך להיות משהו שאני מאוד טובה בו".
בהקדמה לספר את מתלוננת שאת לוקחת על עצמך יותר מדי מאמרים, ואומרת שזה חייב להיפסק.
"ושימי לב שלא הפסקתי", היא צוחקת. "נראה שתמיד יש איזשהו עניין דחוף שאני צריכה לכתוב עליו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו