ביום שפתחו אצלנו בבניין מסעדה גיליתי שיש לי חוש שישי. בכלל לא רציתי עוד חוש, חמישה הספיקו לי די והותר. וחוץ מזה, החוש החדש שהתגלה לי לא היה משמח בכלל. לא התחלתי לראות את העתיד או משהו כזה. להפך. גם המסעדה ("בית תמחוי" קוראים לסוג כזה של מסעדה, שמחלקת מזון לעניים) לא שימחה אותי. היא קלקלה לנו את הקיץ.
"עכשיו יבואו לכאן עוד אנשים", כעסה אמא שלי. "לא מספיק אלה שכבר השתלטו לנו על הגן?"
היא דיברה על ההומלסים שהתנחלו בגן הגדול שמתחת לבית שלנו. הם ישנו על הספסלים, התרחצו בברז ההשקיה, השתמשו בגינת השיחים הדהויים כדי להטמין את החפצים שלהם. הם היו סוג של שכנים, שכנים לא רצויים. ועכשיו, בגלל המסעדה, חסרי דיור נוספים צפויים להגיע לשכונה, ואולי גם להישאר לגור בגינה שלנו.
"בית התמחוי יוריד את הערך של הדירה", נאנח אבא. "איזו חוצפה יש לעירייה".
העירייה היתה הבעלים של הקומה הראשונה בבניין. כשהיו שם משרדים זה לא הפריע לאף אחד, אבל עכשיו, כשהחליטו להפוך את כל הקומה למטבח ענקי בשביל העניים וחסרי הדיור בחלק הזה של העיר - כל השכנים התרגזו.
"פעם אפשר היה לגדל כאן ילדים בשקט", אמרה אמא. היא בעצמה גדלה בבית הזה שבו גרנו, וגדלה מאוד־מאוד בשקט. ההורים שלה היו חירשים ואילמים. הם דיברו בשפת הסימנים ואף אחד לא שמע אותה בבית השקט שלהם.
סתמתי את האף. האדים שעלו מהקומה הראשונה הגעילו אותי. ידעתי בדיוק ממה הם מורכבים: תערובת של מזון חם, בשר ואורז ושעועית ושמן וכל מיני תבלינים, וגם מים רותחים וחומרי ניקוי חזקים.
"איך את יודעת לפרק את האדים למרכיבים שלהם?", שאלה אחותי בכעס. "מה את, כלב?"
אמא נזפה בה, "את יודעת שיש לגליה בעיה סנסורית. החושים שלה עובדים שעות נוספות".
"כן, כן", אמרה אחותי, "מאז שעשו לה את האבחון וראו שהיא שומעת חזק מדי, מריחה חזק מדי, מרגישה חזק מדי ורואה חזק מדי, צריך להתנהג אליה כאילו שהיא עשויה מזכוכית. ואלי מתנהגים כאילו שאני פיל בחנות חרסינה".
אמא אמרה, "אפשר להתחשב באחרים גם מבלי להתלונן", היא הגיפה את החלונות כדי שאוכל לשחרר את הנחיריים ולנשום דרך האף, וחזרה לשבת ליד אבא שלי, מול שולחן העבודה. "כשאני הייתי ילדה," אמרה אמא. "לא היו הומלסים בגינה. אנשים הלכו בבוקר לעבודה וחזרו בערב לבתים. הם לא התבטלו כל היום בגינות ציבוריות והפחידו ילדים".
פעם אמא לא שנאה את דיירי הגן. לפחות לא עד כדי כך. נכון, היא תמיד ביקשה שלא ניצור איתם קשר עין ושלא נתקרב אליהם; אבל אף פעם היא לא כעסה ולא האשימה אותם. היא רק אמרה שבטח קרו להם בחיים דברים קשים שדרדרו אותם. היא ריחמה עליהם, ואפילו נתנה להם את הבגדים שהיו גדולים על אבא אחרי שהוא קיבל התקף לב והצטווה לרדת במשקל כדי שלא יקבל עוד אחד. אבל אז הגיעו עוד ועוד אנשים לישון בגן, ואמא אמרה שאולי לא נעים להגיד, כי הם מסכנים וכל זה, אבל בגללם לנו לא נעים בגן. הסכמתי איתה.
הסתכלתי החוצה אל התור הארוך של חסרי הדיור שבאו לאכול במסעדה בקומה הראשונה. זיהיתי את חולצת התכלת של אבא. אחותי ואני קראנו לה חולצת־מצב־רוח־רע, כי משום מה הוא תמיד לבש אותה כשהיה זועף לו בשקט. עכשיו היא היתה תלויה על אחד הדיירים הקבועים, איש קטן־קומה, כל כך קטן עד שמרחוק נראה כמו ילד. הכרתי אותו כי תמיד הוא ישן על אותו ספסל מול החלון של אחותי ושלי. החולצה של אבא היתה מקומטת ומלוכלכת, והיה לה קרע בשרוול. הזרועות של האיש הקטן יצאו מהשרוולים כמו שני קיסמים קצרים. הסבתי את פני מהאיש הקטן. מכולם, הוא הכי הפריע לי.
נכון, הוא לא היה מפחיד. אף פעם לא ראיתי אותו מתפרע ולא שמעתי אותו צועק או שר בקולי קולות, כמו אחרים. אבל למה הוא צריך לישון על הספסל מול החלון שלי? יש עוד ספסלים פנויים.
באותו יום בסוף החופש הגדול, ההורים שלי ארגנו אסיפת חירום לדיירים בבניין שלנו ובשני הבניינים הסמוכים שגם צופים לגן, והזמינו את כולם אלינו הביתה. כל היום הם ישבו על המחשב והכינו מצגת לאסיפה, וכשכל השכנים הגיעו, אמא אמרה שהיא מעדיפה שאני ואחותי נישאר בחדר. אחותי אמרה שבלאו הכי האסיפה הזו לא מעניינת אותה והלכה למחשב שלה. אותי היא דווקא עניינה, אז נצמדתי לקיר המסדרון והקשבתי. כולם קיטרו, ואז אבא ביקש שקט, כי לאשתו, כלומר לאמא שלנו, יש הצעה שתמנע מהגן שלנו להפוך לחדר השינה של ההומלסים. ואז הוא הקרין מצגת, ותוך כדי אמא הסבירה שצריך לעקור את הספסלים הקיימים ולהחליף אותם בספסלים קצרים. היא אמרה שיש כל מיני דגמים, כמו שרואים במצגת; העיקר שהספסלים יהיו קצרים כדי שאף אחד, אפילו לא איש קטן, יוכל לשכב לישון עליהם.
ואז זה קרה לי: קודם כל היתה לי בחילה חזקה, ופתאום האורות בחדר הבהבו ואני ראיתי את אמא שלי, אבל לא כמו שהיא היום, אשה, אלא כמו ילדה קטנה, אולי בת.
היא עמדה על מדף בחדר שלי ושל אחותי, הניפה את הידיים ונופפה בהן כאילו שהן כנפיים. היא התרוממה על קצות האצבעות, חשבתי שאני עומדת להתעלף כשהיא ניתקה את הרגליים וניסתה לעוף! אחרי פחות מרגע, אמא שלי, הילדה, שכבה על הרצפה, הרגל שלה מעוקמת, וצרחה בבכי, "אמא! אבא! אמא! אבא!" אבל אף אחד לא בא. פתאום קלטתי - הם היו חירשים, ההורים שלה, הם לא יכלו לשמוע אותה. עצמתי עיניים חזק לרגע אחד ארוך, ואז זה נפסק. כשפקחתי אותן, ראיתי את אמא שלי כמו שהיא היום, משבחת באוזני השכנים את הספסלים הקצרים.
פעם אמא סיפרה לי שכשהיתה קטנה ושברה את הרגל, היתה צריכה לזחול עד לסלון כי ההורים שלה לא שמעו אותה קוראת לעזרה. אבל היא לא גילתה לי שזה קרה בגלל שניסתה לעוף.
כנראה שאני ממש עייפה, חשבתי, אם אני מתחילה לדמיין דברים כאלה. חווה, השכנה מלמעלה, שתמיד מפיצה ריח עז של בושם מתוק מדי, שאלה "ומי יממן את הספסלים האלה?", ואמא ענתה בקול גדול "אם לא העירייה, אז כולנו. זה שווה לנו".
חווה השכנה נאנחה אנחה כבדה ואמרה שהיא היתה מעדיפה לזרוק אותם לפח, את כולם. ואז זה שוב קרה: בחילה, אורות מהבהבים, וחווה הפכה לנגד עיניי לילדה. היו סביבה המון ילדים והם צעקו לה "חווה פח! חווה פח! את חווה צריך לזרוק לפח!"
היא בכתה ונזלה לה נזלת והיא ניגבה אותה ואת הדמעות בשרוול. עצמתי עיניים ופקחתי אותן רק כששמעתי את הקול החם של אבא שלי אומר, "אני חושב שהרעיון של אשתי גאוני".
הרגשה איומה היכתה בי: יש לי חוש שישי - אני רואה זיכרונות של אחרים! גם ככה החושים שלי הציקו לי - אפילו באבחון אמרו להורים שלי, "היא רגישה מדי, החושים שלה ממש מתנפלים עליה".
למה זה מגיע לי? ריחמתי על עצמי, חוש נוסף - ועוד בקיץ, כשכל החושים סובלים? כן, הקיץ הוא העונה הקשה של החושים: אור השמש בוהק מדי, הלחות הגבוהה מעוררת ריחות מהבילים וכל מגע דביק מזיעה.
שמעתי את השכנים נפרדים לשלום ואת הדלת נסגרת, וחזרתי לחדר.
"נו, אוזניון", אמרה אחותי, "מה אמא מתכננת להומלסים שלנו? טיסה לירח?"
"לא בדיוק", מלמלתי והצמדתי אף לזגוגית החלון. האיש הקטן כבר ישן על הספסל מולנו ושוב הרגשתי בחילה והאור שזרח מהפנס מעל הספסל הבהב. נזכרתי שאמא אמרה שבוודאי קרו לאנשים האלו דברים קשים אם הם הידרדרו לרחוב, ולא התחשק לי לראות מה קרה לאיש. אז מייד עצמתי עיניים ואחרי רגע פקחתי אותן ולא ראיתי שום דבר שקשור לאיש הקטן או לזמן אחר, ונשמתי לרווחה.
"איך הוא ישן עם כל האור מהפנס הזה?", חשבתי בקול. "האור לא מפריע לו להירדם?"
"מי? הקטנצ'יק הזה על הספסל?", שאלה אחותי מבלי להזיז את מבטה מהמסך. "הוא בטח מפחד מהחושך".
"מה?", התפלאתי, אבל אחרי רגע זה נראה לי די הגיוני. הרי כל הספסלים האחרים בעומק הגינה לא היו צמודים לפנסים. זאת הסיבה שהוא ישן מול החלון שלנו, הוא רוצה אור. ובכל זאת התעקשתי, "מה יש לו לפחד מהחושך? הוא מבוגר".
"אז...?" שאלה אחותי, וכיבתה את המחשב.
בתוך כמה ימים אספו השכנים את הכסף הדרוש לספסלים החדשים והעירייה הזמינה מושבים וספסלים קצרים. בלילה, לפני שעקרו את הספסלים הישנים, חשבתי שממחר האיש הקטן יצטרך למצוא לו מקום לינה אחר. הבטתי בו לרגע. הוא שכב על הספסל, הפנס הגבוה האיר מעליו. מייד הבחילה עלתה ואורות הפנס התעמעמו מול עיניי, אבל הפעם פקחתי את העיניים לרווחה. האיש הקטן הלך והתקטן, והפך לילד. הוא שכב במיטה וייבב. אמא שלו היתה שם איתו והיא זמזמה שיר ערש בשפה שלא הכרתי. כשהוא סוף־סוף נרגע ונראה שנרדם, היא התרוממה לאט מקצה המיטה וכיבתה את האור. הוא זינק אליה בבכי. האמא הדליקה את האור, והילד הקטן החזיק לה את היד לעוד כמה רגעים, ואז נרגע וחזר לישון.
פתאום נדמה היה לי שהאור זורח לא רק מעליו, אלא מאיר את כל הגן כולו. עצמתי עיניים וחשבתי שאחותי צדקה. הוא לא סובל את החושך. הוא מפחד ממנו מאז שהיה ילד קטן. וגם אמא שלו מזמן לא איתו.
"מעניין איפה הוא יישן ממחר?", הפתיעה אחותי. הייתי בטוחה שהיא כבר ישנה. היא לא חיכתה שאענה אלא התכסתה עד מעל לראש והסתובבה בפניה לקיר. נכנסתי למיטה, ואחרי ששמעתי את הנשימה שלה הופכת כבדה, קמתי בשקט וחיפשתי את הפנס שפעם, באיזה חג, קיבלתי במתנה ועד עכשיו לא זכרתי אותו בכלל. כשמצאתי אותו בדקתי שהוא עובד, הנחתי אותו מתחת לכרית והלכתי לישון.
למחרת, יום לפני תחילת שנת הלימודים, בזמן שהספסלים הארוכים נעקרו, דיירי הגן אספו את השקיות שלהם מן השיחים הדהויים והלכו לבית התמחוי לקבל ארוחת צהריים, עמדתי בחלון והסתכלתי על התור שהשתרך מחוץ לבניין. חיכיתי לאיש הקטן.
כשהוא הגיע נשמתי נשימה עמוקה - ממש מילאתי את הריאות - כדי שהאוויר יספיק לי לכמה שיותר זמן. ידעתי ששם למטה אצטרך לעמוד ליד כל האנשים האלה ולהריח ממש מקרוב את הריחות שלהם ואת האוכל החם ואת חומרי הניקוי הנמסים במים רותחים. ואז ירדתי במדרגות, משתדלת לשחרר את האוויר בנשיפות קטנות. ניסיתי לשאוף כמה שפחות, כדי שלא יידבקו לי לנחיריים אדי הבושם המתוק של חווה שכנראה בדיוק עלתה לדירתה, או ירדה ממנה.
בריצה יצאתי מחדר המדרגות ונעמדתי מול האיש הקטן שעמד בשקט באמצע התור. הושטתי לו את הפנס, והוא הסתכל בי במבט מופתע.
"זה בשבילך", אמרתי לו, "זה פנס, בשבילך...".
הוא המשיך להתבונן בי בשקט. אמרתי, "שתוכל לישון גם במקום חשוך". אבל הוא לא הבין אותי, כנראה. אולי הוא לא מדבר עברית, חשבתי. ואולי הוא בכלל לא יודע שהוא עדיין מפחד מהחושך. פתאום, בלי לחשוב, התחלתי לזמזם את המנגינה מהשיר של אמא שלו.
העיניים שלו נפקחו גדולות ומופתעות, וננעצו בי. ואז, בהיסוס הוא שלח את יד־הקיסם שלו, לקח את הפנס וחייך. בחיוך שלו היו חסרות כמה שיניים אבל היתה בו מלא שמחה.
רצתי הביתה, ורק כשהגעתי למעלה קלטתי שבכל הזמן הזה אפילו לא הרחתי את הריחות של בית התמחוי, וגם לא את הריחות של האנשים בתור. אפילו לא את הבושם של חווה בחדר המדרגות. עד כדי כך היה לי טוב על הנשמה.