בקובץ סיפורים חדש, חגי ליניק הולך אחורה בזמן אל טראומה משפחתית מהדהדת

באחד מהסיפורים האחרונים בקובץ "מפליגים", חגי ליניק מתאר את עצמו כילד בשנות ה־70 שמאזין לתקליט האהוב עליו - נאומו של משה דיין לאחר מלחמת יום הכיפורים. הילד הנלהב מחקה את הג'סטות הקוליות של הגנרל, חותך את דיבורו בהתאם, מניף ידיים, עד שהם הופכים לגוף אחד: "לדבר! אני רוצה לדבר! להשמיע קול!".

ונדמה שסיפוריו של ליניק בקובץ החדש חיים את אותו המתח שבין אלם לדיבור, כשליניק חוזר אל רגעי מפתח בזהותו, המהדהדים דמויות ורגעים מספריו הקודמים.
בסיפור הראשון, ליניק מתאר את הידיעה על רגע הולדתו, שמרחפת בקרעי זיכרונותיו: "באתי לעולם ומשקלי שלושה קילו שבע מאות, תינוק באורך של שבעים סנטימטר, הממאן להוציא הגה מפיו. החלו שנים של צפייה". התינוק, שמגיח לעולם ולא משמיע קול, הופך לפעוט שלא מדבר.

המשפחה חוששת שיהיה אילם, השכנים כבר מתחילים להתלחש. אך בסיפור שלאחר מכן, הילד המתבגר לא מפסיק לקריין את נוכחותו בעולם, כשהוא משחק כדורגל ומפרשן את עצמו. האם, שכבר לא יכולה לשאת זאת, לוקחת אותו לאיש מקצוע שיבין למה הילד מדבר בלי סוף - אולי זו חרדת מוות, אולי משהו אוכל אותו מבפנים - עד לסיום הנואש שבו מייחלת האם בהגזמה: "תחתוך לו את הלשון". אחר כך הוא יבחר להצטרף אל "אנשי הדממה", הצוללים במעמקי הים ושותקים לאור הכחול. הוא יאומן לקבל מכות, ולשתוק.

כבר בהתחלה, האילמות המדוברת נקשרת עם מותו של אחיו במהלך שירותו הצבאי. רגע אחרי שליניק נזכר בקרעי זיכרונות לידתו, אחיו דורשים ממנו לסגור את הפה, שלא יבלע זבוב. או אז מגיעות "שניות של אלם עמוק, הלסת נשמטה אט-אט, הפה נפתח, ואז דפקו על הדלת. הגיעה ההודעה".

בשנת 2016 ליניק כתב רשימה על ספרו של המשורר מרדכי גלילי, המגולל את יחסיו עם אמו שהתאבדה. בזמנו ליניק כינה את ספרו של גלילי, שהיו בו גוונים דוקומנטריים, "הקולאז' של כל הקולאז'ים". כעת, את אותו המעשה הספרותי שליניק מצא בכתביו של גלילי - הוא מקיים בספרו שלו.

חוסר היכולת לדבר נקשר באותו רגע על־זמני, ונדמה שרוחו של אחיו מרחפת מעל לספר כולו: "כל מחשבה על המת היא בעצם מחשבה על עצמך", כותב ליניק, "ואין צורך בהתגלות מיסטית כדי לשוחח עם המת שהוא בעצם אתה". ליניק מדובב את חייו ואת חיי המת בו בזמן, חושב את המת וחושב את עצמו.

הספר, שמוגדר "מחזור משולש", כולל 14 סיפורים. כולם מספרים את סיפורה של משפחה בת שישה ילדים מיהוד מנקודת מבטו של המספר, שמבקש לצלול אל הרגעים המכוננים של חייו. החלק הראשון מוקדש לסיפורי ילדות, השני לתקופת שירותו בשייטת, והחלק השלישי חוזר אל המשפחה בשנותיה הבוגרות.

ליניק חוזר אל דמויות ההורים שהופיעו גם ב"דרוש לחשן", הספר שזיכה אותו בפרס ספיר. האב שפעיל במפלגה הקומוניסטית בבחירות המקומיות, האם ששולחת להוריה בגרמניה את תמונות ילדיה המחופשים לדמויות מהאגדות, האח שנפל. ליניק מניח את הסיפורים זה לצד זה, כמו פריימים בפילם. כל טקסט מציג רגע קפוא בזמן, והסיפור הגדול נבנה במרווחים שבין תמונה לתמונה.

בשנת 2016 ליניק כתב רשימה על ספרו של המשורר מרדכי גלילי, המגולל את יחסיו עם אמו שהתאבדה. אל הרשימה הזו ליניק הכניס פרט ביוגרפי קטן, שהוטמן גם בסיפור החותם את "מפליגים". הוא מספר שם על הלידה הרביעית של אמו, שבה התעקשה בפני הרופאים שיש לה עוד ילד בבטן. הרופאים לא האמינו לה, אך לאחר 14 שעות יצא הילד הנוסף - תאום שנולד בתאריך שונה מזה של אחיו.

בזמנו ליניק כינה את ספרו של גלילי, שהיו בו גוונים דוקומנטריים, "הקולאז' של כל הקולאז'ים". כעת, את אותו המעשה הספרותי שליניק מצא בכתביו של גלילי - הוא מקיים בספרו שלו.

ליניק מביט בתמונות חייו ומבקש לראות את הקולות. לשמוע את מה שנותר סתום בקרקעית המציאות המוכרת. "אתה מדבר כדי לגרש את הסיוט", הוא כותב, "שומע את עצמך מבפנים, כלוא בתוך הבטן שלך. כשעור-תוף מצולק נרעד מגל אקוסטי, הצלקת יודעת טוב מאוד לדרבן את המוח לשחזר את הרעש שגרם לה".

לפרקים, הקריאה בשברי הסיפורים בספר נדמית אקראית. סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, ללא קו מארגן ברור. מי שיחפשו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף לא ימצאו אותו כאן. זהו סיפור חיים מפורק עם חללים גדולים בין תמונה לתמונה. אילו היה מישהו אחר מרכיב מבנה ספרותי כזה, ייתכן שהיה מדובר בפספוס. אך השפה העוצמתית של ליניק, והמבט החודר פנימה, מייצרים חוויה ספרותית עשירה.

אין כאן סיפור גדול, אלא רק חלקי חיים מפורקים, התבוננות בתמונה קפואה שהמחבר מפרק ומרכיב מחדש. רגעים עדינים ונוגעים ללב שעולים מתוך איש קשוח ושביר, שמדבר אל עצמו כדי לשמוע את מה שנאמר בין השתיקות. יש התחלה, אך אין סוף, רק רצף בלתי נגמר של זיכרונות שבמקרה הזה התממשו בכתב. אין התרה, אין סיום גדול - רק משך של חיים.

חגי ליניק, מפליגים, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד