אז מה בעצם הקשר בין אלכימיה וקבלה? בהרצאה שנשא, גרשם שלום ניסה לאתר את הדמיון

אי־אז, סביב שנת 1913, חלם הפסיכיאטר קרל יונג כי הוא משוטט בבית ילדותו ולפתע מגלה דלת נסתרת, המובילה לספרייה שבה אלפי ספרים עתיקים. יונג ניסה לעיין באחדים מהם וראה שהם כתובים בשפה לא מובנת ומכילים שורה של סמלים מסתוריים - שמאוחר יותר זיהה כסמלים אלכימיים. בקצה הספרייה הוא גילה גרם מדרגות שמוביל מטה - אל מערה שקירותיה מכוסים בציורים פרהיסטוריים. הוא המשיך לרדת עוד, אל מעמקי האדמה, עד שלבסוף מצא עצמו במערת קבורה שבה שוכבים שני שלדים.

יונג, שבאותם ימים עדיין היה תלמידו הנאמן של פרויד, היה משוכנע שבחלומו מסתתרת משמעות עמוקה. אולם הפרשנות שקיבל ממורהו - שראה בחלום בעיקר ביטוי של דחפים מיניים מודחקים, ובזוג השלדים סמל להוריו של יונג - לא השביעה את רצונו, ויונג היה משוכנע שיש כאן משהו מעבר.

מכאן הוא החליט לצאת לדרך חדשה, בפרשנות החלומות כמו גם בהבנת הנפש האנושית, מה שהוביל לפיתוח "פסיכולוגיית המעמקים" שלו, שלפיה החלומות - וכך גם המיתוסים, אגדות העם והדתות השונות (המהווים כולם, לשיטתו, מעין חלומות קולקטיביים של התרבות האנושית) - מכילים לעיתים לא רק יצרים מודחקים, אלא גם חוכמה עמוקה. עמוקה עד כדי כך שלא ניתן לבטא אותה במילים, אלא רק באמצעות סמלים ואגדות.

הדנ"א הקולקטיבי

כל הדתות - וכך גם כל תורות הסוד למיניהן, כך יונג טען - מכילות את אותה אמת אוניברסלית. אמת שמעוגנת בבסיס הנפש שלנו, ששורשיה הולכים אחורה - עד לעידנים הפרהיסטוריים ולשחר המין האנושי. ביטוי לתפיסה הזו - היו מחקריו של יונג בתחום מערכת הסמלים האלכימית.

האלכימיה - אותו מדע קדום שהיה נפוץ בימי הביניים ושהניח תשתית לכימיה המודרנית - עסק, בין השאר, בהפיכתו של חומר אחד לאחר וביצירת חומרים יש מאין. אלכימאים, לפי הדעה המקובלת, עסקו בניסיונות להפוך מתכות פשוטות לזהב.

אצל האלכימאים קיימת תמיד היררכיה ברורה בין המתכות, ובראשן הזהב - שנתפס כיעד שממתין בסוף הדרך. אצל המקובלים, לעומת זאת, הספירות מתוארות כמבטאות כוחות אלוהיים שונים ומנוגדים, שלכל אחד מהם מקום ותפקיד משלו

לעומת הדעה הרווחת, יונג טען שהאלכימיה לא עוסקת רק, ואפילו לא בעיקר, בניסיון להפוך מתכת אחת לאחרת - אלא בחקר תהליכים נפשיים ובהתפתחות האישיות. "המלאכה הגדולה", כפי שכינו האלכימאים את עבודתם, היא בראש וראשונה - כך לפי יונג - תהליך שבאמצעותו האלכימאי מטהר את נפשו שלו והופך אותה ל"זהב".

את התפיסה הזו הוא העלה לדיון בחוג "ארנוס" (Eranos), שעם חבריו נמנתה קבוצת מלומדים שהגיעו מעולמות שונים במדעי הרוח והדתות. מלבד יונג עצמו היו בחוג, בתקופות שונות, גם הפילוסוף מרטין בובר, חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה, חוקר המיתולוגיות ג'וזף קמפבל ורבים אחרים, שנפגשו בכל שנה בעיירה אסקונה שבשווייץ כדי לחלוק ולהחליף ידע.

בין החברים באותה קבוצה היה גם גרשם שלום - מי שנחשב לאבי חקר הקבלה המודרני. הספר "אלכימיה וקבלה" הוא תוצר של אחד המפגשים הללו, והוא מבוסס על הרצאה שנשא בפני חברי החוג ב־1977.

באותה הרצאה, שלום תהה בקול מהו, למעשה, הקשר שבין אלכימיה לקבלה. מהו היחס בין מלאכת האלכימאים לבין תיקון השכינה שבו עסקו המקובלים. אם לתמצת את דבריו של שלום, אפשר לומר שכמו במערכון של חבורת לול על התוכנית "מה חדש במדע?", כך גם כאן - אין חדש במדע, ואין באמת קשר בין אלכימיה לקבלה.

אבל כדי להבין למה השאלה הזו נשאלה מלכתחילה, יש ללכת אחורה בזמן, עד לראשית העת החדשה. היו אומנם, אומר שלום, מקובלים שעסקו גם באלכימיה. המקובל רבי חיים ויטאל, למשל, שהיה תלמידו של האר"י, היה אחד הבולטים שבהם, ואף הותיר אחריו כתב יד ובו מרשמים אלכימיים רבים.

עם זאת, שלום מבהיר בהרצאה שנשא, מדובר בשתי מערכות סמלים שקיים ביניהן ניגוד מהותי. מלבד העובדה שהאלכימאים היו ברובם המוחלט נוצרים, וראו בכל דבר סמל למותו ולתחייתו של ישו ולשילוש הקדוש, היה גם עניין נוסף - הגישה העומדת בבסיס שתי התורות שונה.

אצל האלכימאים, כך על פי שלום, קיימת תמיד היררכיה ברורה בין המתכות, ובראשן הזהב - שנתפס כיעד הסופי שממתין בסוף הדרך. אצל המקובלים, לעומת זאת, הספירות השונות מתוארות כמבטאות כוחות אלוהיים שונים ומנוגדים, שלכל אחד מהם מקום ותפקיד משלו. ספירת גבורה, שאותה הוא נותן כדוגמה, מזוהה עם כוחות הדין, ומיוצגת לעיתים באמצעות צבע הזהב. ספירת החסד, שבמובן מסוים קודמת לגבורה, מיוצגת באמצעות הכסף.

ואם זה המצב, כך הוא תוהה, מה המקור לזיהוי הנפוץ שבין האלכימיה לקבלה? שלום קושר זאת לעבודתו של היינריך קורנליוס אגריפה, אלכימאי, רופא ומכשף בן המאה ה־16, שניסה לאחד בין כל תורות הסוד ובכללן הקבלה - שעליה לא ידע הרבה, אולם ראה בה בעיקר סוג של מאגיה. המלומדים שכתבו על הנושא לאחר מכן, אומר שלום, הושפעו מאגריפה וראו בו בר־סמכא בתחום תורת הסוד. משום כך, הניחו כמובן מאליו שהקבלה והאלכימיה הן וריאציות שונות של אותה תורה עצמה.

זהו, בקווים כלליים, הסיפור שאותו מגולל שלום במסתו "אלכימיה וקבלה". מי שציפה למצוא כאן, לאור הכותרת המפוצצת, תובנות עמוקות על אלכימיה, על קבלה, על נפש האדם ועל החיפוש האוניברסלי אחר משמעות - עשוי להתאכזב. לאורך רוב רובו של החיבור קטן הממדים הזה, שלום סוקר בפני קוראיו־מאזיניו, באופן מלאה לעיתים, את כל האזכורים של מושגים אלכימיים בכתבי המקובלים מאז המאה ה־12 ואילך, וכן אזכורים (שגויים על פי רוב) של רעיונות ומושגים קבליים אצל האלכימאים.

ובאמת, בקריאה ראשונה הספר עלול להיראות כמו חיבור אקדמי מייגע למדי, שעשוי לעניין רק היסטוריונים ועכברי ספריות. אולם זהו רושם מתעתע. שכן מבעד לכל אותם ניתוחים מלומדים והערות ביבליוגרפיות הממלאים את דפי "אלכימיה וקבלה", מבצבצים מדי פעם גם סיפורים אחרים, מעניינים יותר.
למשל, הסיפור על הספר "אש מצרף" ששלום מזכיר כבדרך אגב - ספר מסתורי שכתוב בעברית ומכיל בתוכו את כל סודות האלכימיה, שכל המלומדים מצטטים ממנו אולם איש מעולם לא זכה לראותו; הסיפור על "אחוות הצלב והוורד" או "מסדר רוזנקרויץ" - אגודת סתרים חשאית ורבת עוצמה, שספק התקיימה וספק לא התקיימה באירופה של המאות ה־17 וה־18; או סיפורו הטרגי של הרב יהודה אריה ממודינה - תלמיד חכם ומהמר כפייתי, שהתעניין במיסטיקה, התנגד נחרצות לקבלה, ואשר בנו האהוב - שעסק באלכימיה ולפי השמועה גם גילה את סוד ייצור הזהב - מת בגיל צעיר עקב חשיפה לחומרים רעילים.

בין לבין מצטייר בין הדפים גם סיפור נוסף, טרגי לא פחות: הסיפור על חבורת מלומדים קשישים ועטורי תהילה, המתקבצים בשווייץ, באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ומדברים על מיסטיקה, על תורות סוד ועל מיתולוגיה. מתאמצים בכוח להחיות מסורת אינטלקטואלית גוועת ועולם תרבותי שכבר חדל מלהתקיים. וכן הסיפור על הפרופסור הירושלמי, שנאלץ לגלות מאותה אירופה ישנה ולנטוש את אותו עולם תרבותי, שבמין הנאה זדונית מפריך את כל התיאוריות חובקות העולם של יונג וחסידיו, ומטביע את הדיון כולו בהררים של דקדוקים פילולוגיים ושל ניתוחים למדניים. כמו רוצה לומר להם שדווקא העיסוק הלמדני הזה, אפור ומייגע ואקדמי ככל שיהיה, הוא המלאכה הגדולה האמיתית שבאמצעותה המלומד מטהר את נפשו.

אלכימיה וקבלה, גרשם שלום, בלימה