ועכשיו, תלמידים, נדון בסטורי של עגנון: לימודי הספרות בתיכונים על פרשת דרכים

במשך כמעט ארבעה עשורים, ובמקביל להוראת ספרות במוסדות לימוד גבוהים כמו אוניברסיטת בן־גוריון והאקדמית תל אביב־יפו - המשורר רוני סומק לימד גם בתיכון עירוני יא' בתל אביב, שהיה אז מוסד שהתנקזו אליו תלמידים מרקע קשה, ובהם כאלה ש"ישבו בכיתה עם אזיקים אלקטרוניים", כמו שהוא מתאר.

"רציתי להגיע למקום שלא יודעים לאיית בו את המילה ספרות, ללמד שם ספרות וקולנוע ולהוכיח לעצמי שאני יכול להכניס את הא"ב של הספרות, ובעיקר של השירה, לליבו של כל אחד", הוא אומר. "מאוד אהבתי את השיר 'לבדי' של ביאליק, שמדבר על ההתלבטות - אם להישאר בבית המדרש או לחבור לתנועת ההשכלה. יום אחד נכנסתי לכיתה בלי לומר לתלמידים על מה אני מלמד, והשמעתי להם את השיר 'בדד' של זהר ארגוב. משם דיברנו על בדידות, והקראתי את 'לבדי'. אמרתי שהגיבור בשיר מתאר את בדידותו, ופתאום זה עבד מצוין. בסוף השיעור הזכרתי להם שהשיר נכתב לפני יותר מ־100 שנים, ב־1903 בשביל הפרוטוקול".

רוני סומק: "אם התלמיד יידע את השיר, זה לא משנה איך הוא הגיע אליו. מורה שינסה ללמד את השיר דרך ההקשר ההיסטורי שלו - סופו לגרום לתלמידים להירדם. גם האמירה הזו, 'בואו ננתח את השיר' - מורים צריכים לזכור שלפני כל ניתוח עושים הרדמה"

ועדיין, אף ששמח על כך שהצליח להנגיש את ביאליק לבני הנוער, הוא נותר אמביוולנטי - אם היה נכון מלכתחילה ללמד את ביאליק דרך ארגוב. "שאלתי את עצמי אם במה שעשיתי התחנפתי לתלמידים, או לחלופין - אם במקום להגיע אליהם באוטוסטרדה הגעתי בדרך עפר".

באותה תקופה סומק היה העוזר האקדמי של הסופר יזהר סמילנסקי ושאל לדעתו. "את יודעת מה יזהר ענה לי? 'מי זה זהר ארגוב?'" צוחק סומק. "אבל אחרי ששמע את השיר, הוא חיזק אותי באופן מוחלט. הוא אמר לי שזה נפלא, ושכל דרך שבה אני יכול להגיע לתלמידים היא לגיטימית. הרי בסוף אם התלמיד יידע את השיר - זה לא משנה איך הוא הגיע אליו. מורה שינסה ללמד את השיר דרך ההקשר ההיסטורי שלו - סופו לגרום לתלמידים להירדם. גם האמירה הזו, 'בואו ננתח את השיר' - מורים צריכים לזכור שלפני כל ניתוח עושים הרדמה. איך אפשר לקחת תלמידים שבדיוק חזרו משיעור ספורט ולומר 'בואו נדבר על ההתלבטות של משורר שחי בשנת 1903'?"

פרופ' ורד טוהר: "לימודי הספרות נפגעים מרוח התקופה, שמקדשת כסף והייטק וצבא וביטחון. המורים לספרות עובדים נגד הזרם, כי כשהתלמיד מגיע הביתה ההורים אומרים לו שילך לעשות כסף, במקום לומר שספרות הוא המקצוע החשוב ביותר - כי הוא נותן כלים לחשיבה"

לסומק יש עוד עשרות אנקדוטות מהתקופה שבה לימד בתיכון, ומכולן עולה מסקנה אחת: כדי להביא תלמידים לאהוב ספרות צריך לעבוד קשה. "מורה לספרות הוא כמו יחידת קומנדו", הוא מסביר. "קומנדו זו היחידה הכי טובה בצבא, אבל אין לה מטוסים, אין לה טנקים והיא צריכה לנצח. בהקבלה, אותו מורה צריך לגרום לתלמידים, בעיקר כמו אלה שלימדתי - שאין אצלם בבית מדף של ספרי שירה - להתחבר לספרות ולגלות עולם חדש".

עגלון? זה מי שסוחב עגלות?

אבל חזון לחוד ומציאות לחוד. במהלך החודש האחרון שוחחנו עם גורמים רבים במערכת החינוך, ובהם מורים ומורות, אנשי משרד החינוך, אנשי אקדמיה, תלמידים ואנשי ספרות. מהשיחות עלתה תמונה עגומה: לימודי הספרות של היום לא מעוררים השראה גדולה בתלמידים הצעירים, ורבים ממורי הספרות מלמדים בעיקר את התכנים שהם עצמם מכירים - בדיוק כפי שהם מכירים אותם.

הסיבות לכך רבות: שמרנות המערכת, שכר המורים, צפיפות הכיתות, בחינת הבגרות. אבל בשורה התחתונה, מקצוע הספרות נדחק לקרן זווית, במקום מאוד נמוך בשרשרת המזון החינוכית. עד כדי כך שבלא מעט בתי ספר ביטלו את מגמת הספרות מטעמי חוסר ביקוש.

"לימודי הספרות נפגעים מרוח התקופה - שמקדשת כסף והייטק וצבא וביטחון", אומרת פרופ' ורד טוהר, ראשת המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן. "המורים לספרות עובדים נגד הזרם, כי כשהתלמיד מגיע הביתה - ההורים אומרים לו שילך לעשות כסף, במקום לומר שספרות הוא המקצוע החשוב ביותר, כי הוא נותן כלים לחשיבה".

ונכון, מדובר בצרה של כל מקצועות מדעי הרוח שנמצאים בעשורים האחרונים במאבק הישרדות ומנסים להצדיק את המשך קיומם. אבל נראה שמבין כל המקצועות, הספרות היא שסופגת את מרב האש. "הספרות פחות מתאימה ל'תעשייה' של בחינות הבגרות - להבדיל, למשל, מאזרחות או מהיסטוריה", אומר אודי גור, מורה לספרות זה 13 שנה, שמלמד בבית הספר הניסויי תפן בכפר ורדים. "כשעשו סקר בקרב תלמידים, 45% אמרו שהם היו רוצים שלימודי הספרות יתבטלו - הרבה מעל המקצועות האחרים. 30% הגדירו את הספרות כמקצוע המשעמם ביותר - גם כאן, הרבה מעל כל שאר המקצועות. הם מבינים כנראה בחוש שלא ככה אמורים ללמוד ספרות".

זה עשרות שנים שרונית (שם בדוי) מלמדת ספרות בתיכון במרכז הארץ. הקושי הזה הוא סיפור חייה. "חומר הלימוד מיושן", היא אומרת. "אנחנו מלמדים טקסטים מתחילת המאה - של עגנון, צ'כוב, ביאליק, שופמן. השפה ארכאית, והתלמידים לא מתחברים לזה. וזו לא רק השפה. בטקסטים הללו יש מקצועות שכבר לא קיימים, כמו עגלון. אחד התלמידים שלי חשב שעגלון הוא מי שמחלק עגלות בסופר. כשאני מספרת להם את 'סיפור פשוט' של עגנון זה משעמם אותם".

אבל בתוכנית הלימודים יש גם יצירות עכשוויות: אשכול נבו, אתגר קרת, דורית רביניאן.

"צריך להבין שהמטרה שלי היא לא לנסות לגרום לתלמידים לקרוא ספרים, אלא לפתוח להם צוהר, לאפשר להם להבין מורכבויות דרך היצירות, שיתחברו לדילמות שהם מצויים בהן. ונכון, יש יצירות שמספקות מצע לעוף איתו, כמו 'צפירה' של אתגר קרת, שמציף דילמות ערכיות, או 'קאטרינה' של אהרן אפלפלד. אז כאן יש לי עם מה לעבוד, אבל עם עגנון וביאליק - אין".

אודי גור, מורה לספרות: "כשעשו סקר בקרב תלמידים, 45% אמרו שהם היו רוצים שלימודי הספרות יבוטלו – הרבה מעל המקצועות האחרים. 30% הגדירו את הספרות כמקצוע המשעמם ביותר – גם כאן, הרבה מעל כל שאר המקצועות. הם מבינים כנראה בחוש שלא ככה אמורים ללמוד ספרות"

גם רונית, למרות הדברים, לא חושבת שהפתרון הוא בדחיקתו של הקאנון מתוכנית הלימודים. בטח כשלצד התכנים הללו תוכנית הלימודים של משרד החינוך כוללת סופרים פעילים, כמו אורלי קסטל־בלום ויוסי סוכרי, לצד עמוס עוז, יהושע קנז ואהרן מגד.

"אני רואה בתוכנית הלימודים הרבה יצירות שפגשתי כשאני הייתי תלמידה", אומרת פרופ' טוהר, "וזה בסדר גמור, כי כך, למעשה, אנחנו מכניסים את התלמידים לאיזשהו מכנה משותף רחב. אם אני למדתי את 'אנטיגונה', וילדיי ונכדיי ילמדו אותה יצירה - יהיה לנו בסיס משותף, לא רק בינינו ובין עצמנו אלא גם כזה שמכניס אותנו פנימה אל העולם המערבי. לכן חשוב שהתלמידים יכירו את המינגוויי לצד 'בדמי ימיה' של עגנון, ואת היצירות של ביאליק ודבורה ברון; את ריטה קוגן ועדי קיסר לצד טנסי וויליאמס, אלבר קאמי ופוקנר".

"הבעיה היא לא בחומר אלא בשיטת ההוראה", טוענת עינת שדה, מורה לספרות שמלמדת באחד מבתי הספר התיכוניים בנגב. "בסוף יש בגרות, ולכן אתה, כמורה, תכין את התלמידים לבגרות, וזה בכלל לא חשוב מהו החומר הנלמד".

אבל את זה אפשר לומר על עוד הרבה מקצועות.

"נכון, אבל בספרות זה מאוד קיצוני, כי זה אמור להיות ההפך. הרי יש מה ללמוד - התלמידים צריכים להבין מה זאת מטאפורה, מהו דימוי, רבדים בתוך טקסטים. אבל מה שבאמת מעניין בלימודי ספרות הוא החיבור, ההבעה והפרשנות האישית, ולא חשוב איך נהפוך זאת - צורת הבחינות הקלאסית הורגת את זה. ואחרי שכבר נכנסנו לביטול של הבגרות לספרות (ביוזמת שרת החינוך הקודמת, יפעת שאשא ביטון; ה"מ) - החזירו את הבגרות בתוכנית הנוכחית (ביוזמת שר החינוך הנוכחי יואב קיש; ה"מ).

רונית (שם בדוי), מורה לספרות: "אנחנו מלמדים טקסטים מתחילת המאה של עגנון, צ'כוב, ביאליק, שופמן. השפה ארכאית, והתלמידים לא מתחברים לזה. וזו לא רק השפה. בטקסטים הללו יש מקצועות שכבר לא קיימים, כמו עגלון. אחד התלמידים שלי חשב שעגלון הוא מי שמחלק עגלות בסופר"

"העניין הוא שמקצוע הספרות ממוקם הכי נמוך בשרשרת המזון כי התלמידים, ולפעמים גם המורים, לא מצליחים למצוא סיבה למה צריך ללמוד ספרות כמקצוע: "תנ"ך מחבר למקורות, את המתמטיקה צריכים לחיים, אבל ספרות - כביכול אין שום סיבה ללמוד".

אז למה באמת? למה לא לבטל את הלימודים וזהו?

"כי ספרות היא המקצוע היחיד בתוכנית הלימודים שנותן את המקום להתבטא, ומאפשר לתלמידים להביא את עצמם".

גם על פי פרופ' יגאל שוורץ, מהמחלקה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון וראש מכון "הקשרים" לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אחת השאלות החוזרות מצד התלמידים היא "מה יוצא לי מזה?". מבחינתו, אין בכלל שאלה. "רטוריקה, התמודדות עם טקסטים. התלמידים לומדים איך מבע מילולי בנוי - מה שיכול לעזור בניהול שיחות, התקבלות לתפקיד, בקריאה אינטליגנטית של טקסט".

"האתוס הקפיטליסטי החזירי רוצה לייצר אזרחים שעושים כסף, ובשביל צבירת הון לא צריך ללמוד ספרות", אומר גם הסופר והמוזיקאי פרופ' שמעון אדף, מהמחלקה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון. "בעיניי זו תפיסה שחרדה מהזדהות עם האחר. באמצעות הספרות אנחנו מכירים את האחר ולומדים דרך ההיכרות איתו על עצמנו - ואז גם מוצאים את עצמנו בנעליהם של בני אדם שהחיים שלנו לא מביאים אותנו במגע איתם. הספרות מאלצת אותנו להתמודד איתם ועם שאלות מוסריות שעולות מהמפגש הזה, ומחדדת את הרגישות שלנו למצבים של עמימות".

אדף מציע למחזר רעיון מהעבר, שלפיו משרד החינוך יעסיק אמנים כמורים. "כל היוצרים שאני מכיר שעברו להוראה", כך אדף, "הם מורים מהמעלה הראשונה, כי הם חיים את האמנות, ניזונים ממנה. אמנות מבחינתם היא לב הקיום. וזה לא משנה אם הם ילמדו את היצירות שעליהן נבחנים בבגרות או יצירות שהם אוהבים. אם יוצרים עניין - התלמידים יגיעו גם ל'אנטיגונה', ל'המלט', לעגנון ולזלדה בכוחות עצמם. צריך להדליק את האש הזו. אי אפשר לבקש מכל המורים להיות מעוררי השראה, אבל סופרים ומשוררים כמורים יהיו בהכרח מעוררי השראה".

באופן מפתיע, מי שמסכימים לגמרי עם אדף הם התלמידים עצמם. "ספרות תמיד היה המקצוע האהוב עלי, אבל גם כשאת אוהבת משהו ממש - אם מנגישים לך אותו בצורה טיפשית את לא תיהני", מספרת שני (שם בדוי), בת 17, תלמידת כיתה י"ב. "באיזשהו שלב פשוט נשרתי ועברתי לתיכון אחר. בתיכון הישן כל מה שעשינו היה ללמוד עובדות ולעשות מבחנים, לא היה בזה שום משמעות או עומק, זה היה רובוטי לגמרי, וספרות זה משהו של דעות, דיונים, רגשות. עכשיו, בבית הספר החדש, אנחנו לומדים שירים, סיפורים קצרים, מחזות, וכותבים בעצמנו. ובעיקר, המורה שלי עכשיו ממש אוהבת את זה. היא שואלת אותנו מה חשבנו על הסיפור, מה המשמעות, מה המסע של הדמויות. כל מיני דברים שאין בשיח של תיכונים רגילים".

גם רביד, 17, אומר דברים דומים: "בבית הספר הקודם שלי לא הבנתי כלום, ואז עברתי לאנקורי ויש לי מורה שהוא סופר בעצמו. אז במקום ללמוד עמוס עוז ודברים כאלה אנחנו לומדים את 'מישהו לרוץ איתו' של גרוסמן ושירים קצרים מעכשיו, ומנהלים על זה דיונים. המורה החדש ממש מתעניין אם התחברנו לדברים, למה התחברנו, ואז אנחנו גולשים בשיחות שלנו לדברים שמעבר".

הסטורי של פוקנר

"חייבים לשנות את בחינות הבגרות בספרות. הבחינות הקיימות איומות", אומרת ד"ר מיכל ארבל מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולשעבר מורה לספרות בתיכון ליד"ה בירושלים, וחברה בוועדה להוראת הספרות של משרד החינוך. "במקום שהתלמידים ישננו סיכומי פרשנויות, צריך לתת להם רק כמה אנסינים קצרים - קטע מסיפור או שיר שלא נלמדו, והם יתבקשו לתת את הפרשנות שלהם לגביו".

ואיך זה יפתור את בעיית אופן ההוראה?

"תלמידים צריכים להכיר מושגים בסיסיים בספרות, כדי שיהיו להם כלים מחשבתיים, אבל הבחינה צריכה להתבסס על טקסט שהתלמידים מגיבים אליו, ולא על שינון של סיכומים. שיטת הלימוד זה עשרות שנים מבוססת על כך שהמורים, ברוב המקרים ולמרבה הצער, מכתיבים פרשנות ליצירות הנלמדות, ופעמים רבות ניתנים סיכומי תוכן של יצירות - במקום שהתלמידים יקראו את היצירות עצמן. מדובר באקטים אנטי־חינוכיים. התוצאה היא שיש ירידה בהבנת הנקרא וביכולת הכתיבה. ואני רואה את זה נמשך - גם אצל הסטודנטים באוניברסיטה".

ד"ר לימור ראובך: "יש קונפליקט בין הצורך להנחיל את אושיות התרבות ובין היכולת של הצעירים להכיל את היצירות. את ההנאה האסתטית של הקריאה, שאנחנו מקבלים מקריאת ספר של 250 עמודים, התלמידים מקבלים באמצעות מילים בודדות בסטוריז"

גם גור מסכים שהבגרות בספרות משליכה על אופן ההוראה. "לנסות ללמד ספרות כך שיהיה מעניין זו משימה קשה, ולא כי יש את שירת ימי הביניים. מתמטיקה, למשל, זה מקצוע שמאוד מתאים לבגרות - הניקוד ברור, הכללים ברורים. לעומת זאת, כשמנסים להתאים את תחום הספרות לבגרות ומדברים על המסר של היצירה, 'הרגת' את הספרות. אין דרך יותר אפקטיבית להרוג את הספרות מאשר לומר שיש מסר. כבר היה סופר שאמר: 'אם אני רוצה להעביר מסר, אני אכתוב מברק'. הרי אין מסר אובייקטיבי שנכון לכולם, שאפשר לכתוב עליו סיכום באינטרנט. פרשנות היא דבר סובייקטיבי, והמשמעות של היצירה היא המפגש של הקורא איתה.

"שיטת הבגרויות, לעומת זאת, מרדדת את היצירה למסר ומסכמת את הטקסט באופן הכי טכני, ובלימודי ספרות יש כל כך הרבה מקום לביטוי אישי. קחי, למשל, את 'אנטיגונה', יצירה שעוסקת בסירוב לציית. זה הרי כל כך רלוונטי לחיים של התלמידים, וכל כך סובייקטיבי - וכשמרדדים את זה למסר אחיד, זה לא כיף ולא מעניין".

אז מה הפתרון?

"לתת מקום לפרשנות האישית של התלמידים. אצלנו בבית הספר בנינו תוכנית שמבוססת על עבודות חקר. אז אמנם התלמידים למדו פחות יצירות ואנחנו עבדנו יותר קשה - אבל זה הוציא מהתלמידים דברים נהדרים. מעט בתי ספר בוחרים בזה, כי זה דורש מהמורים יותר עבודה ויותר מאמץ".

לדעת ד"ר לימור ראובך, מרצה ומדריכה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, שריכזה בעברה מגמת ספרות, אפשר להסתפק בלימוד חלק מהיצירה, כדי שתהפוך "ידידותית" יותר לתלמידים. "יש קונפליקט מובנה בין הצורך הערכי־חברתי־תרבותי להנחיל לדור הבא את אושיות התרבות ובין היכולת של הצעירים להכיל את היצירות. את ההנאה האסתטית של הקריאה, שאנחנו מקבלים מקריאת ספר של 250 עמודים, התלמידים מקבלים באמצעות מילים בודדות בסטוריז. שתי הצורות נמצאות תחת הכותרת 'פעולת קריאה', רק שתהום פעורה ביניהן. וכאן המורים נמצאים במלכוד: מצד אחד הם רוצים להנגיש את היצירה על כל מורכבויותיה, ומצד שני אין ל'קהל' שלהם יכולת להכיל את זה.

"אז יש מורים שמנסים לגשר על הפער בדרכים יצירתיות: סרטים, שיחות על נושאים שקרובים לעולמם של התלמידים, וכו'. אבל לא כל המורים יכולים להפגין את היצירתיות הזו, ולכן בסופו של דבר צריכה להיות תוכנית מובנית ומסודרת, שתגשר על הפערים".

"הסטורי של אווה", אומרת ראובך, הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו ניתן לגשר על הפער. "לקחו טקסט ספרותי שהוא יומן ("יומנה של אנה פרנק" שכתבה אווה היימן, שנרצחה באושוויץ; ה"מ), שמעטים קראו - זיקקו ממנו את המהות, והעבירו אותו לפלטפורמה של סטורי באינסטגרם. זה הגיע לכ־100 מיליון צפיות ברחבי העולם, ובעקבות זאת עלה גם הביקוש לספר המקורי".

אז מה את אומרת בעצם?

"שאם רוצים להישאר נאמנים לאושיות הספרות לא חייבים לדרוש מהתלמיד לקרוא 'מכריכה לכריכה'. אפשר להחליט, עם כל הצער שבדבר, שמלמדים פרק מסוים ביצירה, אבל זה דורש תוכנית מסודרת שתהיה זמינה לכל המורים. המודל של לקחת פרק כלשהו, סצנה כלשהי, ודרכם לעבור על מרכיבי היצירה כולה - יכול ליצור את הגשר בין הקריאה של המורה לזו של התלמיד. התלמידים לא יכולים לקרוא יצירה כמו שאנחנו קוראים, וחייבים להבין את זה. כי בעידן הטיקטוק - הם רגילים לפרש טקסט בכמה מילים".

"הבעיה היא שהמורים דבקים, שלא באשמתם, בדרכים המסורתיות של לימוד, כי מערכת החינוך נוטה להיות שמרנית", אומר פרופ' שוורץ. "אני לא מכיר עוד מערכת כמו זו בישראל שבה יש כל כך הרבה תיאוריות מהפכניות - לעומת הפרקטיקה השמרנית של המערכת. מורים צריכים להיות מהפכניים ולתת לתלמידים לרוץ עם המחשבות שלהם, לתת חופש ליצירתיות. בפועל, הם מעדיפים ללמד את מה שהם רגילים. 'התפסן בשדה השיפון', למשל, זו יצירה שלימדו בבתי הספר בשנות ה־70, והיא נלמדת עד היום. חייבים לשנות את הדאטה, כי כשאתה כמורה מלמד משהו חדש - אתה לומד בעצמך".

במילים אחרות, נדרש כאן רענון.

"צריך לדאוג לרענון של המערכת, כן, ולצאת החוצה מהמוסד. הרי לספרות יש המון צבעים. אפשר לדבר על בתי קפה ספרותיים, על רכילות ספרותית. שהתלמידים יבינו מה זה גיבורי תרבות, שיוציאו עיתון תרבות, שיכתבו שירים, פרשנות. שיעשו דיבייט על 'אנטיגונה' - אחד יגן על אנטיגונה והשני יתקוף אותה. יש כל כך הרבה דרכים ללמד ספרות - דרך נגינה, משחק, חידות היגיון, סימולציות. כשאני לימדתי בגימנסיה העברית בירושלים, ניתחתי עם התלמידים פרסומות. השורה התחתונה היא שצריך לתת לתלמידים לחשוב".

ריה"ל מדריד

בתיכון מו"ר במכבים־רעות מגמת הספרות נחשבת דווקא לאחת הפופולריות. זה קורה, כך על פי גאולה אטלין, רכזת הספרות בבית הספר, כי מאפשרים לתלמידים להציג את הפרשנות שלהם ליצירות באמצעים מגוונים, כמו קליפים, ולא פעם הדיון בשיעור יעסוק בשירים שבני הנוער מביאים לכיתה מעולמם - תוך יישום כלי ניתוח ספרותיים.

אטלין לא רואה קושי מיוחד בחיבור התלמידים גם ליצירות הקלאסיות, אף שחלקן נכתבו לפני מאות ואלפי שנים בשפה שרחוקה מעולמם, דוגמת עגנון. "'האדונית והרוכל', למשל, זו יצירה מנצחת, אחת היצירות שהתלמידים הכי אוהבים", היא אומרת.

"אני קוראת איתם את הטקסט, והם במתח, הולכים איתי לקראת הפואנטה, ותוך כדי פענוח הסודות הם נחשפים לשפה העשירה, לכלי ניתוח ספרותיים, ובעיקר למסרים העמוקים על יחסי נשים־גברים, אהבה שתלויה בדבר, הסכנה בביטול עצמי בתוך קשר. דרך היצירות אנחנו מגיעים לשיח רגשי בגובה העיניים על הקונפליקטים שלהם, הפחדים, תהליך ההתבגרות, יחסים עם ההורים, וכל אותם נושאים שמטרידים אותם כבני נוער".

"ספרות זה מקצוע שבו ההבחנה של התלמיד יכולה להיות משהו שלא חשבת עליו", אומר סומק. "יום אחד כתבתי על הלוח בכיתה 'ריה"ל', רבי יהודה הלוי. ואז אחד התלמידים הצביע ואמר שהוא בחיים לא ישכח את השם כי זה מזכיר לו את ריאל מדריד. באחת היצירות של עגנון יש דמות של פסיכיאטר בשם לנגזם, וראיתי שהתלמידים ידעו שהמשמעות של המילה בגרמנית היא 'לאט'. מתברר ששלושה ימים לפני זה מאמן אחת מקבוצות הכדורסל של ברלין צעק לשחקנים שלו 'לנגזם, לנגזם'".

גם אטלין הכניסה את היומיום לכיתה. כך, לאחר פרשת האונס הקבוצתי באילת, צוות המורים החליט ללמד את התלמידים את הסיפור "הניה" של שופמן, שנכתב במחצית הראשונה של המאה ה־20, ומתאר את חייה הטרגיים של נערה שבגיל 16 נופלת לתוך עולם הזנות. "זה יצר שיחות ודיונים סוערים על ניצול נשים, פגיעה בנשים, החפצה", מספרת אטלין. "זה סיפור על ניצול ועל אדישות חברתית. הוא הוביל את התלמידים למודעות, ואני מאמינה שגם למעורבות - שעשויה אולי למנוע את המקרה הבא".

המסקנה של סומק, כמורה, היא לאתגר את עצמו בכל פעם מחדש: בסדנה לשירה הוא ביקש מהתלמידים לבחור שיר שהם מצטערים שלא הם כתבו אותו; את "סיפור פשוט" של עגנון הוא לימד כטלנובלה; הוא נתן בונוסים לתלמידים שידעו לצטט שיר בעל פה, ועם פריחת הרשתות החברתיות, כשתלמידים ביקשו ממנו לכתוב עבורם סטטוסים לרשתות החברתיות, סיפק להם משפטים מתוך שירים ("למשל, נתתי למישהי: 'אם לאהוב אותך זו טעות, אני לא רוצה להיות צודקת'").

"יש שני סוגי מורים", הוא מסכם את פילוסופיית ההוראה שלו על רגל אחת: "הראשון ייכנס לכיתה, יגלה שהתלמידים לא יודעים מי זה קפקא, יחזור לחדר המורים ויאמר: 'איזה ביזיון'. והשני, שיגיד: 'איזו זכות יש לי להכיר לתלמידים את קפקא'.

"תלמידים לא קוראים - זו עובדה, ומורה שמגיע לכיתה ואומר לתלמידים 'תקראו', נכנס לשדה מוקשים. לכן בכל יצירה, אם זה שיר של עשר שורות ואם ספר של 200 עמודים - ביימתי סיטואציות, השמעתי מוזיקה מתאימה. אז כיום אני אמנם כבר לא מלמד בבתי ספר, אבל מופיע בבתי הספר שבהם לומדים שירים שלי, ואני יכול להגיד שהשמועות על מות הספרות היו מוקדמות מדי. מבחינתי מספיק שיהיו כמה תלמידים שייקחו דברים מהשיעור ויוסיפו ליומן הפרטי שלהם - וזה ניצחון".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה, בהתייחס להוראת הספרות: "לאור האתגרים בהוראת הספרות, למורים ניתנת האפשרות להמיר את מסלול הבגרות הרגיל בקורס מתוקשב, המשלב למידה פרונטלית עם למידה עצמאית בעזרת מחשב. השילוב בין בחינה חיצונית, המהווה כ־50% מחומר הלימוד, לבין הערכה פנימית בית־ספרית יאפשר מצד אחד פיקוח, שהוא חיוני להבטחת הוראה מיטבית, ומצד אחר חופש יצירתי בדרכי בחינת ידע התלמידים והערכתם".

בעניין סגירת מגמות ספרות בבתי ספר נמסר: "בהתאם לנתוני המשרד נשמרת יציבות במספר המגמות, כך שאם מגמה נסגרת במקום אחד - היא נפתחת בבית ספר אחר".