דנה אלעזר הלוי: "לא קל להיות סופרת ילדים בישראל"

לא קל להיות סופרת ילדים בישראל. אתם בטח חושבים מייד: בעיות פרנסה, התמעטות הקוראים בעידן המסכים, מחסור בהכרה. אתם צודקים, אבל אלה בעיות חוץ־ספרותיות, ולכן מקומן אולי בטור אחר.

לא קל להיות סופרת ילדים בישראל, מפני שכל הדברים שהיינו רוצים שיהיו חלק מתהליך הכתיבה - ההפלגה על כנפי הדמיון, החופש לכתוב כאוות נפשנו, חדוות היצירה - כל אלה נתונים אצל סופרי ילדים בתוך סד מעיק ומחניק. הסד הזה נקרא בפי אחדים "פוליטיקת הזהויות", ואפשר לנסח אותו בשאלה אחת פשוטה: איך נוכל לכתוב ספרי ילדים ישראליים בלי לדרוך על המוקשים החברתיים־פוליטיים הרבים שרובצים לפתחנו?

מוטב שהסופרים עצמם יצנזרו את עצמם (אם אפשר להגדיר זאת צנזורה), ושלא יעשו זאת אחרים

סוגיות כמו שוויון מגדרי, משפחות הטרו־נורמטיביות לעומת אחרות, המתח שבין מזרחים לאשכנזים או בין דתיים לחילונים - מטרידות את כל סופרי הילדים, או לפחות צריכות להטריד אותם (וכבר עכשיו אני נוזפת בעצמי על שלא כתבתי "סופרות וסופרים", סופרים/ות, סופר.ות.ים, או כל גרסה אופנתית אחרת).

לסופרים שכותבים למבוגרים שמורה הזכות לכתוב ככל העולה על רוחם. מי שלא מוצא חן בעיניו - שלא יקרא. אבל עלינו, סופרי הילדים, מוטלת מידה של אחריות כלפי הקוראים שלנו. איזו חברה אנחנו רוצים להציג לפניהם? אילו מסרים, גלויים או חבויים, אנחנו רוצים להעביר בספרינו? ועד כמה זה בא על חשבון האותנטיות של הכתיבה שלנו?

קל יותר להדגים מאשר להסביר. סדרת הספרים הראשונה שפרסמתי, "שליחות חשאית", היא של מותחני ריגול. ילדים ישראלים שפועלים מטעם המוסד - פואטיקה של הטובים נגד הרעים, ניחוח של חסמב"ה בתיבול ג'יימס בונד. איך אפשר לטעות?

רק כשהגיעה ההצלחה של הספר הראשון הבנתי עד כמה אפשר לטעות, לפחות בעיני אחדים. לצד שבחים ופרסים ומכירות - קיבלתי גם לא מעט תלונות. "הספר מיליטריסטי מדי", היתה התלונה הראשונה. "למה שילדים יקראו על מלחמה בטרור? לא עדיף שיקראו על קוסמים או על גיבורים מהאולימפוס? ולמה הטרוריסט מוסלמי? האם הספר לא מעודד שנאת מוסלמים/ערבים?".

אבל אז הגיעו עוד תלונות. למה יש בחבורה שלי רק ילדה אחת ושני בנים? ולמה שניים מהם אשכנזים בעליל, לפי שם המשפחה וצבע העיניים? ולמה אין בספרים שלי ייצוג לעולים חדשים?

מטבע הדברים, אלה שאלות ששאלתי את עצמי עוד בזמן הכתיבה. גם לי אין עניין מיוחד לעודד שנאת מוסלמים, וגם לי יש ילדים שלא הייתי רוצה לחנך למיליטריזם. אבל רציתי לכתוב על המוסד, ורציתי לכתוב ספר ריאליסטי, ודמות הנבל הראשונה שעלתה בעיני רוחי היא של טרוריסט מוסלמי (אגב, פעיל אל־קאעידה, לא שום דבר שקשור לישראל). וממילא תכננתי ששאר הנבלים בסדרה יהיו בני דתות אחרות, ושלא כולם יעסקו בטרור, כך שלא הלקיתי את עצמי יותר מדי בעניין הזה.

אבל אז הגיעו עוד תלונות. למה יש בחבורה שלי רק ילדה אחת ושני בנים? ולמה שניים מהם אשכנזים בעליל, לפי שם המשפחה וצבע העיניים? ולמה אין בספרים שלי ייצוג לעולים חדשים? ולמה גיבורי הסדרה לא מקפידים לאכול אוכל כשר כשהם נוסעים לחו"ל? (אני נשבעת שאמא אחת התלוננה על כך, ומבטיחה לכם שבשום מקום בספרים לא ציינתי שהם אוכלים אוכל שאינו כשר, בין השאר מפני שהשאלה לא עלתה על דעתי).

שמעתי לא רק תלונות בדיעבד, אלא גם שאלות מראש: האם הספרים "נקיים" (כלומר, האם ועד כמה יש בהם קללות או תיאורי מין)? האם הם לא מפחידים מדי? האם יש בהם ייצוג גם לילדים "חריגים"? כמו שאמרתי - לא קל. אז מה עושים? יהיו מי שילעגו לשאלות האלה, אבל בעיניי אין מקום ללעג, וזאת אף שכללית אני די סולדת מתרבות ה"נעלבתי", שמאפיינת לפחות את חלק מדובריה הקולניים של פוליטיקת הזהויות.

הסוגיות האלה חשובות מפני שבין שנרצה ובין שלא, לדברים שאנחנו כותבים יש השפעה על קוראינו, שהם ילדים וילדות נוחים להתרשמות ולהשפעה. גם אם הם עצמם אינם עסוקים בניתוחים סוציולוגיים של הספרים שהם קוראים, ורוב השאלות מהסוג הזה ממילא "עוברות להם מעל הראש", הרי המסרים מועברים אליהם ועוד איך, ולו באופן תת־הכרתי.

התלונה על היעדר ייצוג הולם לבנות נשמעה לי נכונה, ובהמשך הסדרה אכן הוספתי עוד גיבורה, כדי להשוות בין מספר הבנים והבנות בצוות המרגלים הצעירים. מלאכותי? אולי, אבל חשבתי שזה נחוץ. מה שכן, הגיבורה שהוספתי היא ילדה שכל חלומה מסתכם בשאיפה להיות כוכבת אינסטגרם. לא ממש חזון פמיניסטי נעלה, אבל זאת הגיבורה שסקרן אותי לכתוב עליה ולבחון את נפשה.

ובזה טמון מה שהוא העיקר בעיניי. גם אם חשוב שסופרי ילדים ייתנו את דעתם על המסרים שמבצבצים מספריהם, חשוב שהם לא יעשו זאת על חשבון האותנטיות של הכתיבה.

רציתי לכתוב על ילדה שרוצה להיות כוכבת, אז זה מה שכתבתי. בסדרת ספרים אחרת כבר הקפדתי שלכל גיבוריי יהיו שמות משפחה עבריים, כלומר לא מזוהים עדתית, אבל עדיין לא התייחסתי לשאלת המזרחים־אשכנזים, כי היא לא הנושא שרציתי לכתוב עליו. בסדרה שלישית סיכמתי עם המאיירת שלפחות חלק מהגיבורים ייראו שמנמנים, כי לא כל הילדים בעולם רזים וחטובים, אבל לא התייחסתי לכך בטקסט כי זה לא הסיפור שרציתי לספר. האותנטיות של הכתיבה חשובה לא רק למען שמירה על חירותם של הסופרים, אלא בראש ובראשונה מפני שילדים מריחים מרחוק כל זיוף ומטרה דידקטית.

המפתח הוא, אם כן, שמירה על ערכים, אבל לא על חשבון האותנטיות. נשאלת כמובן השאלה על אילו ערכים עלינו לשמור. קודם כתבתי קצת בזלזול על האמא שהתלוננה שהגיבורים שלי לא מקפידים על כשרות, אבל האם יש מקום לזלזול הזה? ואולי שאלת הכשרות חשובה לה בדיוק כמו שחשוב לי שיהיה ייצוג הולם לילדים שמנים? ואולי יש עוד סוגיות שחשובות לאנשים ואני עלולה ליפול בהן? אני מניחה שהתשובה היחידה המתקבלת על הדעת היא שכל סופר וסופרת יכתבו מתוך ועל סמך הערכים שלהם, ובמקביל ישתדלו ככל האפשר להימנע מפגיעה בערכים של אחרים, ובלבד, כאמור, שזה לא יפגע באותנטיות של הכתיבה שלהם.

וכאן עולה עוד נקודה. מוטב שהסופרים עצמם יצנזרו את עצמם (אם אפשר להגדיר זאת צנזורה), ושלא יעשו זאת אחרים. מפתה להטיל את האחריות על כתפי המתווכים, שתופסים מקום נכבד בשדה ספרות הילדים - הספרנים, המורות, ההורים. ספרנית טובה, אפשר לטעון, יכולה וצריכה לסנן את הספרים שלקוחותיה הצעירים שואלים בספרייתה, ואבא טוב אמור להעיף מבט בספר שהבת שלו מבקשת לקרוא ולבדוק אם הספר הולם את ערכי המשפחה.

אבל עדיף בעיני בהרבה שלא נגיע מלכתחילה למצב שבו מבוגרים ישמשו כצנזורים של ספרים שילדים רוצים לקרוא. וכדי שזה יקרה, כדאי שאנו, הסופרים - נגיש לקוראים הצעירים מלכתחילה ספרים ראויים, שלא יהיו רק ספרות יפה, אלא גם כזאת שלא מפנה את הגב לחברה הישראלית.

צנזורה של מתווכים עלולה להעכיר חוויה שאמורה להיות חוויה של חירות מוחלטת - הבחירה מה לקרוא. אם אנחנו רוצים שילדינו יגדלו להיות אנשים קוראים ואוהבי ספרות, עלינו להעניק להם את החירות הזאת, ואנחנו בהחלט יכולים לסמוך עליהם שעם הזמן הם יגבשו לעצמם ערכים וטעם ספרותי משלהם. וזה רק מדגיש עוד יותר את האחריות שמוטלת על כתפינו, סופרי הילדים. וכמובן, גם סופרות הילדים.