אשכול נבו מציג: פניה למכנה המשותף הרחב ביותר

"אבל אני חייבת להודות שקשה לי עם סיפורים קצרים. עד שאת נכנסת לסיפור, עד שאת נטמעת בו והוא נטמע בך, בום, נוחת עלייך הסוף, בדרך כלל פתוח עד אימה, ואת מושלכת החוצה ללבן של הדף, צונחת בו בלי מצנח".

אלה מילים שאשכול נבו, לשונו בלחיו, כלשון הביטוי האנגלי, שם בפיה של אחת מהדמויות בספר הסיפורים הקצרים, 20 במספר, שקובצו יחדיו בספרו החדש, "לב רעב".

אין זה משפט החושף את תת־המודע של הסופר, כי אחד הדברים הבולטים בכתיבתו של נבו בכלל, ובספר זה בפרט, הוא המודעות הטוטלית שלו לכל מילה ולכל משפט שהוא כותב. נבו הוא סופר מיומן מאוד, שולט בכתיבתו באופן מלא ושלם, והוא אינו מאפשר לנו, הקוראים, הצצות אקראיות, בלתי נשלטות, לליבו הרעב.

הכל מתוכנן ומלוטש. כמעט שכתבתי מתוכנת, שכן התחושה שליוותה אותי לעיתים, לאורך הקריאה בספר, היתה של קריאת תוצר של אלגוריתם ספרותי משוכלל. זה לא אלגוריתם הניתן לשכפול, אלא כזה שמבטא את יכולתו הייחודית של אשכול נבו. הוא ניתן לחיקוי, אבל צריך להיות חקיין משובח במיוחד כדי להתקרב אליו, ובכל מקרה - החקיין יגיע למקום השני בלבד.

בסיפוריו מקפיד נבו ללכת סביב האמצע. הוא מעז להתרחק מהאמצע כשהוא כותב על זוג שמנסה להתפרנס מפורנו ביתי, או על יחסים של גבר ואישה זקנים, או על אלימות במשפחה - כשדווקא האישה היא התוקפנית והאלימה. אבל אלה גיחות קצרות וזהירות, שחוזרות פעם אחר פעם אל מרכז הכובד הנמצא, ובכן - במרכז.

הקהל מהמרכז הישראלי זוכה לקרוא סיפורים רהוטים, רוויי געגוע, כתובים בעברית טובה. הספרות הישראלית זקוקה לכתיבה כזו ולקוראים הרבים האלה

נבו מספר את סיפורו של המרכז. גברים ונשים בני 50-40, הגיל שבו אנשים שואלים את עצמם שאלות על משמעות החיים, על תשוקה מינית, על הבחירות שעשו בחייהם, על חברויות עבר, על אינטימיות וקרבה. נשים וגברים בורגניים, רהוטים, שמהלך חייהם הביאם אל מרכז הארץ, לפעמים גם לחו"ל, מתמודדים עם בעיות בריאות של עצמם ו/או של אהוביהם, עם אתגרים כלכליים, עם ילדים ועם הורים, ובכלל - עם החיים.

מה שעוטף את סיפוריו של נבו הוא כמיהה עמוקה, מתוקה־מרירה ומושכת לב. כמיהה לחברויות נעורים, לעוררות ולתחושת המסוגלות של מי שרק מתחיל את חייו הבוגרים. לתשוקות שאינן מוכרעות על ידי עייפות הקיום (ילדים, פרנסה, קריירה).

"אתה מבין? להסיע שלושה ילדים לחוגים ולשכב עם יובל פעם בשבוע ולנסוע איתו לשתי חופשות זוגיות בשנה, אחת ביום ההולדת שלו, אחת בשלי, וללכת לארוחות משפחתיות אצל המשפחה שלו פעם בשבועיים, ולהעמיד פנים שאני אוהבת את האוכל, וללכת לימי הורים, וללוות את הטיול של הצופים, ולתכנן חופשות משפחתיות לפסח ולקיץ, ולעבוד על החשבונות, ולעמוד בפקקים ולשלם המסים".

נעמה, אייל, אסף, דלית, אדווה, שגיא, אורן, שירי, יונתן, שקמה. אלה שמות הדמויות בסיפוריו. שמות כל־ישראליים, הולמים את הדור שעליו כותב נבו והולמים את המכנה המשותף הרחב שאליו הוא שואף. אגב שמות, נבו חושף אותם כלהטוטן. לא מייד, אלא במהלך הסיפור, כבדרך אגב. אתה שם לב למיומנות שלו, גם בעניין קטן זה, ומניד קלות בראשך, במחווה של הערכה.

גם במילים הוא מלהטט, כשהוא עושה בעברית כרצונו. "שנים אחר כך ראיתי סרט עם ג'ורג' קלוני שבו הוא מגלה, אחרי שאשתו מתה בתאונה, שהיה לה רומן, ויוצא למסע עם הבת שלו כדי לגלות מי היה הגבר שרימן את אשתו..."; או: "הייתי חייבת להסתובב וללכת כל עוד שליטתי בי"; או: "כששנינו עירומים כביום היטרפנו"; או: "ובעצם בפגישה ההיא במסעדה בחיפה הם התחילו לרקום בפעם הראשונה תוכניות לעתיד המשותף שלהם. לתכלס את זה לצעדים קונקרטיים"; או: "אור נכנס מהחלון, הזהיב את הקצוות של השיער שלה והדביש את העיניים החומות שלה"; או: "האחריות היא קודם כל שלי, הוא אמר. נסגור על תשעים אחוז שלך, עשרה אחוז שלי? ניסיתי להקליל. הוא לא הוקלל", וכך הלאה. לפעמים זה עובד, לפעמים פחות.

גיחות נפיצות

צביעות וגזענות סמויה מרימות לרגע את ראשן, אבל זו צביעות של אישה לבנה ביוהנסבורג, ושל בן זוגה הישראלי החלש והסתגלן. הדי המציאות הישראלית חודרים רק להרף עין בסיפור על אישה שרואה אהוב לשעבר באחת מהפגנות המחאה הנוכחית. יש גם אזכור בודד ללונג־קוביד, ומשפט אחד על המצב הקיומי של ישראל ("בכל קבוצה של חברים יש אחד שמשלם את המחיר של לחיות בארץ הפסיכית הזו"), ומחשבות חולפות על בית המשוגעים (זה לא דימוי, זה בית חולים אמיתי למתמודדי נפש) שהקימה ישראל על חורבות הכפר דיר יאסין. העולם כן חודר למחוזות הכמיהה והגעגוע, אבל ברמיזות בלבד, מיומנות מאוד.

בשניים מסיפוריו נוגע נבו בנושא נפיץ - יוקר המחיה וההתמודדות הכלכלית, שהופכת להידרדרות של אנשי מעמד הביניים. באחד מהם, חוסר האונים הכלכלי בא לידי ביטוי באימפוטנטיות; בסיפור אחר הוא מוביל בני זוג למעשה נואש - כניסה לעולם פורנו החובבנים, ששכרו בצידו.

האתגר הכלכלי, השחיקה הנפשית הכרוכה בו ותהליך ההידחקות המשפיל לשוליים החברתיים הם נושא שממעטים לעסוק בו בספרות העברית העכשווית, והגיחות של נבו לאזור זה מקוריות ונועזות. אך הסוף של הסיפורים, כפי שהתלוננה בסיפור אחר אחת הדמויות, פתוח עד אימה. בסיפורים אלה טמון פוטנציאל להרחבה ולהעמקה. שני הסיפורים חפים מהמתוק־מריר העוטף את הסיפורים האחרים. אין בהם נחמה, אין נוסטלגיה ואין געגוע טמיר. חומרים קשים.

כשנבו כותב על סקס הוא עושה זאת באופן שאינו מביך, וזה כבר הישג גדול כשמדובר בספרות העברית. לסקס מקום מרכזי בסיפוריו, אבל בדרך כלל הוא מרומז. "ולמרות שהכל בוער, כלום לא בוער, והגוף שלה מתחת לבגדים עדין ופגיע ומושך וגם מוכר מאוד, דומה לגוף של אח שלה, וכשאני חודר אליה היא אומרת לי, אל תעצום עיניים, תסתכל עלי, ואני מסתכל עליה, על החום־בהיר־זורח הזה ובלי להוריד אחד מהשני את העיניים, אנחנו ממשיכים לנוע, להתלטף, להיאנח, להתלחש, שם, היא מבקשת, כן, בדיוק שם, ומבקשת, יותר חזק, ושואלת אם זה טוב לי, ואם ככה, ואם אפשר, ואומרת, איך אני רוצה אותך, מה זה מה זה מה זה, איך אני רוצה אותך -".

"לב רעב" הגיע מייד לצמרת רשימות רבי־המכר. זה אומר שקהל קוראים גדול מחכה לספריו של נבו וקונה אותם מייד עם צאתם לאור. זה הישג גדול. יתרה מכך, הוא סותר את הטענה השגורה של הוצאות לאור בישראל, שלפיה סיפורים קצרים אינם כלכליים.

מאז ומעולם נכתבו סיפורים קצרים שהמונים קראו בשקיקה. מיהו קהל קוראים זה? אני בוודאי לא יודע, אבל עולה בי המחשבה שאולי הוא דומה לדמויות שעליהן הוא כותב. כך זוכה קהל גדול מהמרכז הישראלי לקרוא סיפורים רהוטים, רוויי געגוע, כתובים בעברית טובה. הספרות הישראלית זקוקה לכתיבה כזו ולקוראים הרבים האלה. בלעדיהם ייוותרו רק שוליים.

לב רעב, אשכול נבו, כנרת זמורה דביר