"ככל שנדבר על הכאב הגדול של הנשים בעולם החרדי, כך דברים ישתנו"

בסופו של המחזה "מניין נשים", רגע אחרי ההשתחוויה, מאיה מעוז, השחקנית הראשית, הטילה פצצה בפני הקהל: ההצגה מבוססת על סיפור אמיתי. הקהל נאנח כולו, אנחה שגברה כשמעוז חשפה שרחל, האישה שעליה מבוססת דמות הגיבורה, נפטרה לפני חודשים ספורים.

המחזה, פרי עטה של הסופרת נעמי רגן, 74, מגולל את סיפורה של אישה בשם חנה קשמן, חרדית הנשואה לעילוי בתורה ונצר למשפחה מיוחסת. קשמן בוחרת לעזוב את בעלה, שהתעלל בה נפשית ומינית, ועקב כך היא מנותקת באכזריות מ־12 ילדיה.

בפתחו של המחזה, מצוידת בפסק דין מבית המשפט, היא דורשת מבנות משפחתה ומחברותיה לאפשר לה לראות את ילדיה - ונתקלת בחומה בצורה. רגע לפני שהיא מגורשת בבושת פנים היא מאתגרת את הנשים שהיו פעם בעלות בריתה ומבקשת מהן להעמידה ל"משפט", שבסופו יכריעו אם היה ראוי ונכון לקחת ממנה את ילדיה ולהשאירם בחזקת האב.

"כל מה שיש בהצגה קרה באמת, זה סיפור אמיתי - חוץ מהמשפט וחוץ מהדברים הטובים. כל מה שרע - קרה", מספרת נעמי רגן.

ועדיין, בסיום המחזה את דווקא נותנת תקווה לטוב.

"כסופרת את לא יכולה שהכל יהיה רע. חייב להיות איזשהו שביב של תקווה. את חייבת להראות איך יכול היה להיות אחרת".

נזהרים ממתיחות

את המחזה "מניין נשים" רגן כתבה כבר לפני שני עשורים, והוא הוצג ב"הבימה" בראשית שנות האלפיים. מאז הוא הסתובב בעולם, במדינות כמו ארצות הברית, קנדה וארגנטינה, ובשנה האחרונה הנהלת הבימה, בשיתוף תיאטרון באר שבע, בחרו להעלותו על הבמות בשנית. והבחירה הזו לא נראית מקרית. אף על פי שנכתב לפני שנים, הנושאים שבהם הוא עוסק נדמים רלוונטיים היום יותר מאי־פעם.

קשיי הנשים בחברה החרדית שזורים בעלילה כחוט השני: החל ממדיניות ההחמרות של רבנים, שמציבים בכל פעם דרישות קיצוניות יותר לגבי מה שהופך אישה ל"צנועה" (באופן שמהדהד את המדיניות המקצינה של הדרת הנשים, שזולגת גם ליישובים חילוניים), דרך ההשתקה וההדחקה של עבירות מין וגילוי עריות, וכלה ביחס החשדני של החרדים למערכת המשפט, הנתפסת כעוינת לחברה החרדית ולאורחותיה.

כך, אף שבמחזה חנה קשמן חוזרת לקהילה החרדית חמושה בפסק דין שמחייב לאפשר לה לראות את ילדיה - הקהילה אינה בוחלת בהתעמרות, עד כדי אלימות פיזית קשה, כדי למנוע את קיום הכרעת בית המשפט. למעשה, אם יש משהו שאנחנו מבינים הוא שלמדינה יש מערכת המשפט שלה, ולחרדים - מערכת המשפט שלהם, ואין בהכרח קורלציה בין השתיים. נדמה שככה זה, לפחות על פי המחזה: החוקים הם אחרים והחרדים לא רואים את עצמם כפופים לחוק של המדינה. הם אפילו מזלזלים בו.

"לחרדים יש הלכה, אבל מה ההלכה אומרת על כל העבירות שעשה בעלה של חנה?" שואלת רגן. "מה שהכי מעניין בקשר למשפט שהנשים עושות לחנה הוא שכל הזמן הן חושבות שהן אלו ששופטות אותה - בזמן שבעצם הן שופטות את העולם שלהן עצמן".

"זה לא מה שאני כותבת - זה עצם זה שאני כותבת. את צריכה להבין, עד אז כל הדלתות של העולם החרדי היו סגורות, אף אחד לא העז לכתוב סיפור על העולם החרדי"

המצב הפוליטי וענייני המהפכה המשפטית לא פסחו על משפחתה של רגן, ובין ארבעת ילדיה יש חרדים, דתיים־לאומיים וחילונים מוחלטים. "המשפחה שלי היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית", היא מספרת, "וכל אחד אוחז בעמדה אחרת בעניין המהפכה המשפטית".

רגן מספרת שהמצב הפוליטי אולי לא נוכח בשולחן השבת, בין השאר כי כל הנוכחים נזהרים שלא לייצר מתיחות מיותרת, אבל בין השורות ניתן לזהות בקיעים גם באידיליה הזו. כך, היא אמפתית לתסכול הפלג החילוני ומבקרת את התנהלות הקהילה החרדית, אף שחלק מבני משפחתה נמנים עם קהילה זו.

"יש חלק שלא מבצעים את החובות שלהם - לא הולכים לצבא, לא משלמים מסים - מקבלים הנחות בארנונה ובתחבורה הציבורית, וזה מכעיס את האנשים שכן משלמים. האי־צדק זועק לשמיים".

אפשר להבין, הרי החרדים והדתיים הם עדיין מיעוט בישראל, והציבור החילוני עלול להרגיש שהוא סוחב אותם - שהוא מממן חרדים והתנחלויות, ובסוף גם מקבל יריקה בפרצוף. אני גרה בתל אביב, ואני חשה סביבי את הזעם.

"יש לי בת אחת חרדית. הבנים שלה הם בחורי ישיבה. הסברתי להם שהם חייבים לשרת בצבא ולעבוד, והם טוענים שהם בישיבה לזמן מוגבל. הם אומרים: 'אנחנו משקיעים עכשיו בלימוד תורה, אבל בסוף אנחנו נשרת ונפרנס את המשפחות שלנו'. הרי אסור לקחת כסף על לימוד תורה. הרמב"ם עצמו אומר שמי שלוקח כסף על לימוד תורה אין לו חלק בעולם הבא. ומצד שני, אנחנו צריכים לחיות יחד, כי אם חיזבאללה יחליט לזרוק עלינו טילים, הם ייפלו על כולנו. לחרדים אין פטור מההפצצות האלה. כמה חרדים נהרגו בפיגועים? אז את רוצה לשנוא אותם?"

"הייתי אצל החברות מבית הספר, ראיתי מה זו שבת, והבנתי שזה מה שאני רוצה. אהבתי את זה שהאבא הגיע הביתה וניהל את הדברים, האמא בישלה, והילדים היו נקיים ומסודרים. עד שבשלב מסוים פשוט החלטתי לעשות אצלנו שבת. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי מרשם למרק עוף"

מה את חושבת על מה שמתחולל היום בכנסת?

"אני תומכת בארגון בשם 'בת מלך', שמעניק מקלט לנשים חרדיות מוכות, וכשבן גביר לא אישר את חוק האיזוק האלקטרוני לא האמנתי. מה שחשוב לו הוא שהגבר המכה לא יתבייש כשהוא הולך לבית הכנסת. זה שהוא מרביץ לאשתו בשקט לא מפריע לו. מה שמפריע זה שהדבר יהפוך לפומבי - שהגבר ילך לבית הכנסת וכולם יידעו שהוא עבריין".

את מרגישה שכאישה דתייה יש מישהו בכנסת שמייצג אותך?

"האמת, קשה לי למצוא".

"האל נכנס לחיים שלי"

רגן נולדה בברוקלין, ניו יורק, לאב חילוני שנפטר כשהיתה בת 6 ולאם שנולדה למשפחה דתית, אבל הפכה פחות אדוקה בחלוף השנים. לאחר מותו של אביה הידרדר מצבה הכלכלי של המשפחה. רגן ואמה עברו לגור בשכונת עוני, והאם, שחפצה בחינוך איכותי לבתה ולא היתה מרוצה ממערכת החינוך הציבורי, שלחה אותה לבית ספר יהודי־דתי, שאליו רגן קיבלה מלגה בהיותה יתומה מאב. את התקרבותה לדת, שראשיתה בלימודים באותו בית ספר, היא תולה ביסוד המשפחתי והקהילתי.

"הייתי אצל החברות מבית הספר, ראיתי מה זו שבת, ואז אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה. זה היה מאוד מסודר. אהבתי את זה שהאבא היה מגיע הביתה וניהל את הדברים, האמא בישלה וסידרה את השולחן, והילדים היו נקיים ומסודרים. בשלב מסוים פשוט החלטתי לעשות אצלנו שבת. אני זוכרת שאמא שלי היתה בעבודה והתקשרתי אליה, ביקשתי ממנה מתכון למרק עוף, ואז הלכתי, כילדה קטנה, עם עגלת הקניות לקנות את העוף. ביקשתי מאמא שלי לעשות קידוש.

"מה שהכי מעניין בקשר למשפט שהנשים עושות לחנה הוא שכל הזמן הן חושבות שהן אלו ששופטות אותה - בזמן שבעצם הן שופטות את העולם שלהן עצמן"

"באותה תקופה גרנו ליד הים, והייתי הולכת אליו בחורף כשלא היו שם מבקרים. הסתכלתי על המים והסתכלתי על השמיים, וחשבתי על זה שיכולים להיות שם אנשים שמתו. חשבתי על דברים מאוד מסובכים בגיל מאוד צעיר, והאל נכנס לחיים שלי. עד עצם היום הזה אני מרגישה שיש לי קשר לאינסוף. וזה הכל היה מבחירות אישיות שלי. רציתי להיות הכי דתייה שאפשר, ומה הכי דתייה שאפשר להיות? חרדית".

רגן, שחלמה להיות סופרת, המשיכה באותן שנים בלימודי הקודש באוניברסיטה, במקביל לסמינר ללימודי הוראה. אבל כבר אז היתה עדה לצביעות שלעיתים קיימת, לדבריה, באורח החיים החרדי. כך, היא מספרת, שכרה בזמן לימודיה חדר בביתה של משפחה חרדית, שם למדה על אורחות העולם החרדי ונחשפה לפער התהומי שבין הפומבי לפרטי. בין הנראות החיצונית - לבין מה שמתחולל בחדרי־חדרים.

בשלב מסוים בתוך חוזה השכירות, רגן נזכרת, דרש אב המשפחה להעלות את שכר הדירה שלה, וזאת בניגוד לתנאי החוזה. "הסברתי לו שאני מפרנסת את עצמי, ואני לא יכולה לשלם יותר. אז יום אחד הבת שלו הגיעה עם ערימת ניירות וביקשה ממני לערוך ולהקליד אותם".

שתעבדי בעבור השהות שלך שם.

"כן, ולי לא באמת היה זמן, אבל הוא הציג את זה כאילו שזו טובה. זה היה טקסט שנזקק לעריכה מתחילתו ועד סופו, והוא גם לא היה בדיוק באנגלית. לקחתי נשימה עמוקה ועשיתי את זה, ויום לאחר מכן הבת הגיעה עם עוד ערימת ניירות. אמרתי לה שאני מצטערת מאוד, שאני עובדת ואין לי זמן, שעשיתי את זה פעם אחת כטובה. החזרתי לה את הניירות, ויום אחרי זה הם ביקשו ממני לעזוב. מאוד כעסתי. לא אמרתי לעצמי שכל החרדים צבועים, אבל כן הבנתי שאדם יכול להיראות כלפי חוץ מאוד אדוק וחרדי, אבל שהחזות מטעה.

"כשעליתי ארצה עם בעלי (אלכס רגן, ב־1971; מ"א), חשבנו שנהיה חלק מהעולם החרדי בארץ. היתה לי חברה עם שישה ילדים בבני ברק. יום אחד היא באה וביקשה טובה, שאעזור לה לסדר דרכון. שאלתי אותה 'אין לך דרכון?', ואז היא סיפרה לי שבעלה לקח לה את הדרכון, שהוא מרביץ לה, שהוא מרביץ לילדים, שהיא רוצה לחזור לאמא שלה לניו יורק, אבל לא רוצה שבעלה יידע. עזרתי לה. היא קיבלה דרכון ועזבה. האיש הזה היה אדם חרדי. איפה התורה בכל זה? פעם שאלתי את רחל, האישה שעליה כתבתי את ההצגה, איך את מסבירה את זה שאנשים מהעולם החרדי עשו לך את הדברים הללו? והיא ענתה לי במילה אחת: 'תחפושות'".

"אמרו שאני משקרת"

רגן, שפרסמה עד כה 12 ספרים, רובם מתאפיינים בעיסוק רדיקלי ובנבירה עמוקה בנבכי החברה החרדית, עוררה לא מעט ביקורת, בעיקר מתוך החברה שבה צמחה. כשאני שואלת אם חוותה סנקציות על כך שכיבסה את הכביסה המלוכלכת של החברה החרדית לעיני כולם, היא זעה בחוסר נוחות.

"בתוך העולם הדתי והחרדי יש כאלה ששופטים את העולם שלהם. הם חלק מהעולם הזה, אבל לא אוהבים את מה שקורה שם. זה משפט שהם עושים לעצמם, וכמו במחזה הם הולכים נגד הדת. זה קורה כי הם מבינים שהחברה לא בסדר, והם כבר לא יכולים להיות חלק מזה"

"את הספר הראשון שכתבתי, 'בת יפתח', ביססתי על שכנה שלי שהיתה אישה חרדית מוכה. בעלה פשוט דחף אותה להתאבד. אחרי שמתה אמרו בסביבה שלנו שהיתה משוגעת, אבל אני הכרתי אותה - היא לא היתה משוגעת, היא היתה נורמלית לגמרי. אבל היה לה בעל שהציג את עצמו כגדול בתורה, ובעצם היה בעל מכה וסוטה מין. הוא היה עושה דברים לילדה הקטנה שלהם. ההורים שלה לא נתנו לה להתגרש. היא נכנסה להיריון נוסף, ולדעתי היא חשבה לעצמה שאין לה יכולת להגן על התינוק, והדרך היחידה שהיא מצאה כדי להגן עליו היא התאבדות.

"חשבתי שאולי הסביבה של העולם הדתי פשוט לא מודעת למה שקורה. כתבתי את הספר ולא חשבתי שאני עושה משהו רדיקלי. חשבתי שיבינו את הסיפור האמיתי ויתמכו בי, שיקשרו לי כתרים ויודו לי. זו היתה התמימות שלי, כי בפועל טענו שאני משקרת. שאלה עלילות שווא. בספר השני שלי, 'ואל אישך תשוקתך', כתבתי את דמות הבעל המושלם, ועל זה הם כעסו פי שניים. ואז הבנתי".

מה?

"הבנתי שזה לא מה שאני כותבת - זה עצם זה שאני כותבת. את צריכה להבין, עד אז כל הדלתות של העולם החרדי היו סגורות, אף אחד לא העז לכתוב סיפור על העולם החרדי".
באחד מהשיאים השליליים של הקריירה שלה רגן נתבעה על גניבה ספרותית על ידי שלוש סופרות חרדיות. אף על פי שבית המשפט קבע שהיא אשמה בחלק מהמקרים והיא נדרשה לשלם פיצויים, כשאני שואלת אותה על כך היא מבטלת את התביעות הללו כניסיונות השתקה.

"השופטת לא קראה את הספר שלי, אלא תמצית. אני כתבתי ספר של מאות עמודים, והתובעת כתבה סיפור קצר של שבעה עמודים. לדעתי, אם לא הייתי כותבת על העולם החרדי לא הייתי מגיעה לבית המשפט. היו הרבה אנשים שרצו שאשלם על מה שעשיתי, והראיה לכך היא שביקשו שיורידו את הספר שלי מהמדפים. הם בכלל לא רצו כל כך את הכסף, רק שיורידו את הספרים מהמדפים".

את חושבת שחל שינוי בחברה החרדית מאז התקופה שבה התחלת לכתוב?

"כן, כיום יש יותר פתיחות לרעיון שלאישה מגיע שהילדים יהיו אצלה אפילו בגירושים. לאט־לאט, כמו מים ששוחקים אבן. אני חושבת שככל שנדבר על זה, על הכאב הגדול של הנשים בעולם החרדי, כך דברים ישתנו.

"זה מעניין גם בהקשר של מה שקורה במדינה עכשיו, כי בתוך העולם הדתי והחרדי יש כאלה ששופטים את העולם שלהם. הם חלק מהעולם הזה, אבל לא אוהבים את מה שקורה בו. זה משפט שהם עושים לעצמם. כמו במחזה, הם הולכים נגד הדת. וזה קורה כי הם מבינים שהם חלק מהחברה הזו, אבל החברה לא בסדר, והם כבר לא יכולים להיות חלק מכך".

"אישה חרדית בטלוויזיה"

את שמה המלא של רחל, האישה שסיפורה שימש השראה ל"מניין נשים", היא מסרבת להסגיר כדי לגונן על ילדיה. השם "חנה" שהוענק לה במחזה נדמה כמהדהד את חנה המקראית, שלמען קידוש השם נאלצה לראות את ילדיה נרצחים מול עיניה. גם ב"מניין נשים" קידוש השם מהווה עילה להקרבה אימהית בלתי נתפסת, כשחנה נדרשת על ידי החברה החרדית האדוקה לשאת חיים של התעמרות והתעללות מבעלה כדי לא להיות מנותקת מילדיה.

לסיפורה של רחל נחשפה רגן בטלוויזיה, כשצפתה בראיון עם אישה חרדית שמשמרות הצניעות החרדיות שברו את רגלה - מפני שסייעה לרחל לברוח מבעלה המתעלל.

"זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אישה חרדית בטלוויזיה", רגן מספרת. לאחר שצפתה בראיון והתרשמה מהסיפור, ביקשה ליצור קשר עם רחל עצמה. בתחילה רצתה להפוך את סיפורה לספר, אבל לאחר מכן החליטה לעבד אותו למחזה.

רחל מתה לא מזמן. איך זה קרה?

"היא היתה חולה באסתמה, ומפני שלא היה לה מקום לגור בו אחרי שעזבה את בעלה, היא גרה בחנות שבה עבדה. זו היתה חנות חנוקה בלי חלונות, והמצב שלה הלך והחמיר. היא מתה צעירה יחסית, בתחילת שנות ה־60. הילדים שלה לא באו לראות אותה לפני שמתה, למרות שידעו על מצבה. אבל להלוויה הם כן הגיעו. הסיתו אותם נגדה, שטפו להם את המוח. האב מיוחס, ובגלל זה כל המשפחה תמכה בו. אם היו תומכים באמא - לא היה להם שידוך, לא פרנסה, אין כניסה לישיבות הכי טובות. לא משנה שהוא היה נואף ומתעלל ואדם רע".

איך היא הגיבה כשראתה את ההצגה?

"היא אמרה לי: 'זה כמו ניתוח בלי הרדמה'".