נאמנים למקור: לכבוד שבוע הספר - ספרים ישראלים שחייבים לקרוא

מה קורה כשיום אחד העצים מתחילים לכבוש מאחזים מממלכת האדם? איך שלושה פליטים נוחתים בתוך מארג האינטרסים הישראלי? ומה אומרים הרהיטים בבית שבו יושבים שבעה על ילדה שעדיין חיה? על שאלות אלה ואחרות תוכלו לקבל תשובות בספרי המקור שסקרנו לרגל שבוע הספר.

תמר וייס גבאי, "החזאית", לוקוס,91 עמודים

הספר שזיכה את תמר וייס גבאי בפרס ברנר מתאר עולם דיסטופי עתידי־עכשווי, שבו האקלים הוא הפחד הגדול של האנשים, שרוצים לא רוצים לדעת על האסון הקרב. העיירה הנידחת נתונה לשיטפונות הרסניים, והתושבים נושאים עיניים לחזאית, שתפקידה הוא להשלות את התושבים כי נותרה להם מידה של השפעה על הטבע. הם רואים בה בוקרת, שרותמת אליה את מזג האוויר המשתולל, אבל בפועל היא מתפתלת בניסוחים זהירים ("סיכוי לטפטוף") שיסתירו את חוסר האונים שלה.

בכתיבה מפוכחת וחדה, עתירת סמלים וקונוטציות ועם זאת ארצית מאוד, וייס גבאי מעצבת את ממדיו הספרותיים של האנושי החדש, זה שכבר יודע שהטבע, שהובס על ידיו, עתיד להביא עליו גם את תבוסתו שלו.

זו כתיבה רלוונטית לא רק בנושא שלה, ובאופן החכם שבו וייס גבאי מתמודדת איתו - דרך שלל עצימות העיניים שלנו לנוכח משבר היחסים בין האדם לטבע - אלא גם בטמפרמנט שלה, שנשמר מפני נסיקות פואטיות של גאווה אנושית, ומכוון את כוח ההסתכלות שלו אל מה שבגבולות האדמה וקרוב יותר אל הארץ. קרן דותן

יוסי וקסמן, "ואלוהים הרג את הכלה", קתרזיס, 330 עמודים

הספר "ואלוהים הרג את הכלה" נקרא על משקל "ואלוהים ברא את האישה". אבל במקום לברוא את העזר כנגדו של הגבר, או את בריז'יט בארדו (כמו בסרטו של רוז'ה ואדים), אלוהים מתערב בחתונות ומשבש אותן. אלה הם סיפוריהן של שלוש נשים משלושה דורות - שחלקן מתו מזמן, אך כולן חזקות, ורבליות וסוערות - שמנהלות יחסים סבוכים עם גברים, נשים, המוות והחתונה, בציר מרכזי שהן נמשכות אליו ובורחות ממנו.

פרידה־נעימה שניאורסון היא לסבית אוביסית (140 ק"ג) ששופכת מילים בלי מעצורים, כולה עודפות של דיבור ושל גוף ותשוקה; סבתה, נעימה־קרוליין שניאורסון, מתה כבר לפני שנים, אבל בתקופה שבה נלחמה בסרטן היא נלחמה במקביל למען אהבתה חסרת העתיד; והשלישית היא שושנה־רוזה לוי, הסבתא־רבתא של פרידה, ציירת שברחה למיסיון הנוצרים משידוך לא רצוי.

כל הסיפורים קשורים לחתונה, וכל הדמויות (גם הגברים) נושאות שמות פרטיים כפולים, גרוטסקיים, כמין מחווה הפוכה לשמות המשפחה הממוקפים של נשים, שסוחבות את שמות האב והבעל בזנבות תרנגוליים של שיוך לגברים. על העטיפה האחורית כתוב: "הדורות מתחלפים, האתגרים משתנים, אבל הפטריארכיה היא אותה הפטריארכיה". קרן דותן

אורלי קסטל־בלום, "ביוֹטוֹפּ", הספריה החדשה, 233 עמודים

באינטונציה המזוהה איתה, שמטמינה בכל משפט איזו תמיהה אם יכול להיות שאכן עד כדי כך, אורלי קסטל־בלום ניגשת לתחום הנדל"ן, תחום של תמיהה בלתי פוסקת.

הגיבור, ז'וז׳ף שימל, מתגורר בדירה תל־אביבית שמנקזת אליה כמה מהקטבים הקשים לעיכול של המציאות הישראלית: זו דירה רועשת ומפויחת בלב הג'ונגל העירוני.

לצידה מגדלים ספק־ריקים, שרבים מתושביהם רוכשים בהם דירות להשקעה בלבד, ולרגליה חסרי הבית והנרקומנים שמתקבצים בפתח מרפאת אדלסון הסמוכה (המספקת להם את תחליף הסם מתאדון).

ז'ורז' שימל מעדיף להסתגר בדירתו, אבל כלבו מאלץ אותו לצאת לטיולים בשכונה, והוא יוצא אליהם כאל מסעות חקר קצרים במרחבי האכזריות והעליבות של מרכז העיר. אין לו תשוקה לפענח "מבפנים" את חייהם של דרי הרחוב או את העוולות - אלה ממילא זועקים לשמיים. מספיק לדבוק במבט המשתומם, ששומר מהמציאות מרחק מתמיד של שאלה: איך זה שהתרגלנו?. קרן דותן

ראומה זוהר חיות, "חשיפה ארוכה", לוקוס, 100 עמודים

ספר הביכורים הקרוב והחשוף של המשוררת ראומה זוהר חיות נפתח בהודעה כי סבה שגידל אותה נפטר. "אַתְּ כְּבָר בַּת עֶשֶר. סַבָּא שֶלָך מֵת. אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר אִתָּךְ עַל מָוֶת." מכאן נזרקת הילדה שהיתה למשוררת למסע בלתי נגמר, בין בני משפחה שאיש מהם לא מצליח לספק לה את מה שילדה קטנה זקוקה לו.

אחרי ביקור אצל אמה, שאינה נוכחת תדיר בחייה, מדברת הילדה עם הדובי שלה בנסיעה ואומרת לו: "סִפַּרְתִּי לְדֻבִּי סִפּוּר: / הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה שֶׁרָצְתָה לַחֲזֹר הַבַּיְתָה / מֵאִמָּא."

האם הרחוקה, היחסים עם בן הזוג של אמה ועם אביה, שאותו היא פוגשת אחת לכמה שנים, כולם איבר בנפש שנקרעה ושמחפשת את מקום החיבור. כמו הקולאז'ים מעשה ידיה של המחברת, שמלווים את שירי הספר - כך גם האנשים בחייה נגזרו והודבקו מחדש.

זהו ספר חשוף ונוגע, שמכניס אל המקומות הכי אישיים ופגועים ומצייר מסע חיים של מאבקים שלא נגמר, אלא שהושהה לרגע, ונחשף בחשיפה ארוכה. אלעד נבו

חיים וייס, "ספרים מחוקים", אפרסמון, 128 עמודים

בממואר ממזרי, חוקר הספרות חיים וייס חוזר אל שנות נעוריו כנער דתי בירושלים של שנות ה־80. זהו ממואר ממזרי משום שווייס פורס בו שורת זיכרונות חיים, נמרצים ומהורהרים, המונחים כולם על תשתית קדומה של שכחה ובדיה.

מי שמעיד על עצמו כי זיכרונו בוגד בו, וכי זיכרונותיו הם "מקוטעים, חלקיים ושרויים רוב הזמן בערפל סמיך", כותב שורת סיפורים שכל רגע בהם נמצא במקום הנכון. כך נפרסים לרווחה העיר הירושלמית, הסביבה הציונית־דתית, חיי הנערים הפוחזים, ולבסוף - הגאולה שמצא המחבר בקרבה של הספרות. זו מופיעה כסממן מוחק, מצנזר, כשם הספר, כשהנער הסקרן מקבל את התפקיד של מחיקת שורות פרועות בספרי ספריית הישיבה התיכונית - תפקיד שקיבל כי גם ככה הוא חשוף לתכנים אלה ואין חשש שיתקלקל - הרי את המקולקל כבר לא ניתן לקלקל.

אלה סיפורי חניכה יפים וקטנים, על נער שמגשש את דרכו בסבך של דעות ותשוקות ומבקש למצוא את המקום שבו תנוח נפשו, ובהם נבחנים מושכלות היסוד שעליהם חונך ושאותם לבסוף עזב. אלעד נבו

בנימין לאו, "שיבת ציון - כיונים אל ארובותיהם", ידיעות ספרים, 357 עמודים

אחרי שכתב על הנביאים הקלאסיים ישעיהו, ירמיהו ואחרים, הרב בנימין לאו צולל אל עולמם של חוזי האומה שפחות זוכים לעיסוק עיוני מסודר - מבשרי הקמת בית שני. חלקם מנביאי תרי־עשר המורכבים והמסתוריים, כמו חגי, יואל, מלאכי וזכריה, לצד עזרא ונחמיה ואחרים.

הרב לאו מלקט פיסות מידע מפוזרות, ומצליח לשרטט מסע שעוברת האומה הישראלית לאחר חורבן בית ראשון. בעזרת ספרות מחקרית, ממצאים ארכיאולוגיים ופרשני המקרא, נרקם לו סיפורם של מגורשי ירושלים, גולי בבל ושבי ציון, על שלל המורכבויות שגנוזות בו.

הרב לאו מבקש לצייר תמונה שהתהוותה לפני כ־3,000 שנה ולמצוא את הדהודיה בזמננו, לנסות להבין את הקשר בין הגולים והבונים של ימים עברו לאלו שבימינו, והוא עושה זאת בעבודה דקדקנית ויצירתית. אלעד נבו

דרור בורשטיין, "בדרך", הספריה החדשה, 187 עמודים

שלוש נובלות קשורות ולא קשורות מרכיבות את "בדרך", מהספרים היפים שייצא לכם לקרוא.

"האחים" מלווה שני אחים בווינה של 1907, שאחד מהם ניגש לראיון קבלה לאקדמיה לאמנויות והשני מחכה לו בגלגל ענק. אף ששמו לא מוזכר, ברור שמדובר בהיטלר ושהסיפור מתחקה אחר רבדים באישיותו, חלקם רחוקים וחלקם נוגעים בדמותו ההיסטורית ובחורבן שזרע.

ב"אפלפלד בנתניה" אנו פוגשים את הסופר אהרון אפלפלד בנסיעה לשיעור ריקודי עם לשורדי שואה בנתניה. הדרך מירושלים ובחזרה מספקת לא פחות עומק ספרותי מהאירועים בכיתה, והזיכרונות המוחשיים, המתפוררים וההזויים מספקים סבך עלילתי דרמטי.

הסבך הזה מתבטא גם בטבע המשתלט על המציאות ב"משיח", הנובלה השלישית. מלאך מבקר בנתניה ומשבש את סדרי הטבע: עצים פורצים מהאדמה, ממלאים את העולם ומכריחים את הגיבורים לנוע, פיזית ומחשבתית, למקומות בלתי פתורים. הכתיבה חכמה ועדינה להפתיע.  דפנה לוי

עופרה עופר אורן, "מה קרה להגר באילת?", כנרת־זמורה־דביר, 363 עמודים

הרומן החדש של עופרה עופר אורן "מה קרה להגר באילת?" מורכב מ־336 סונטות המספרות על הגר, ילדה שגדלה בבית אלים, שאביה מתעלל בה מינית ושאמה מתנכרת לה ומתעקשת לעצום עיניים. הסיפור קשה ומכאיב, אך ככל שהוא מתקדם ניכר שעופר אורן מאמינה בכוחה של האהבה ובכוחם של האנשים להציל אלה את אלה.

עלילת הספר מוגשת בפורמט מהפנט - שורות חרוזות במבנה קשיח ובלתי מתפשר, שהווירטואוזיות שלהן מקשה להרפות מהספר גם במקומות שבהם נדרשת שאיפה עמוקה של אוויר כדי להמשיך בקריאה.

עם זאת, החריזה המדויקת נדחקת הצידה אחרי כמה עמודים ומאפשרת להשתקע בסיפור: הפגיעה שעברה הגר משתחזרת שוב ושוב בחייה, במצבים שונים ועם גברים שונים, עד שנדמה שהיא הופכת לסוג של נורמליות. היא בונה חיים חדשים במקום אחר, עם בן זוג שגם הוא נמלט מעברו, ואגב כך תוהה כיצד ואם בכלל יכול העבר להימחק או להיות מתוקן, אם ניתן לסלוח, ואיך אפשר למנוע מהאסון לעבור לדור הבא. דפנה לוי

מעין בן הגיא, המופקרים, עם עובד, 353 עמודים

השנה היא 1949, ואל המדינה שקמה זה עתה נוהרים המוני פליטים שניצלו מהבעירה באירופה. שלושה מהם - אנדרה, ויגו ופיבי - נפגשים בדרכם מאיטליה לישראל, וכשהם מגיעים, עוד בטרם הספיקו לעכל את המציאות החדשה, הם מועלים למשאית, וכמו בסיפורים רבים מוצאים את עצמם במרחב זר ונטוש שבו הם אמורים להקים יישוב חדש.

המשולש הרומנטי, החזון האידיאולוגי, העבר המעלה עשן וטראומת העקירה וההגירה אינם חומרי גלם חדשים, אבל מעין בן הגיא משכילה לעשות בהם שימוש מקורי ומפוכח מאוד. התמימות והרומנטיקה המאפיינות את חלומותיהם של גיבורי "המופקרים" נסדקות כבר בהתחלה, כשכוחות פוליטיים גלויים וסמויים מחלחלים אל חייהם, והם מוצאים את עצמם מטולטלים בין אירועים שנועדו לשרת אינטרסים לא נהירים להם, שמכתיבים את מעמדם ואת מקומם בחברה ושגובים מהם מחיר כבד. למרות הביקורתיות החריפה, בן הגיא שומרת בספר על אנושיות שלא נופלת לפלקטיות. דפנה לוי

עודד וולקשטיין, "מכרסם", פרדס, 113 עמודים

אקדמאי כושל שעובד כממלא מקום בחנות צעצועים מוטרד על ידי שיחות טלפון ומצוי תחת מעקב של צל מסתורי; פגישה עם ידיד מהעבר מציפה באדם זיכרונות על בית אחד, שייתכן כי מעולם לא עזב אותו; אדם מגלה שאחת משיניו שייכת למישהו אחר; ומגיפה מסתורית הופכת אנשים לאבן. אלה הם חלק מהסיפורים ב"מכרסם", ספרו עוכר השלווה של עודד וולקשטיין.

וולקשטיין הוא מהיוצרים הבודדים בישראל שכותבים בז'אנר האימה. הוא עושה זאת מתוך מודעות עמוקה למסורת הז'אנר, התמות והכללים שלו - עד כדי כך שניתן להגדיר את כתיבתו כמעט כ"מטא־אימה". כוחם של הסיפורים נעוץ בעיקר באופן שבו הם מסופרים, בגודש ובעודפות הכתיבה, שכביכול מפרקת את החיים לגורמים ומפיחה ביומיום רוח של איום, בהלה ובלבול.

נדמה שנעשה כאן ניסיון ליצור סוג חדש של עברית, עשירה וסמיכה, שתמלא את תפקיד הטירות והנופים מלאי ההוד של הספרות הגותית - והספר עומד במשימה בהצלחה לא מבוטלת. איל חיות-מן

מאיה וקסלר, "חנינה", כנרת־זמורה־דביר, 544 עמודים

שירה ביטון, קונדיטורית ואשת משפחה, נכלאת ל־15 שנה על פשע חמור שבוצע כדי להגן על משפחתה. בשנות ה־30 המאוחרות לחייה, לפתע היא נאלצת לנווט את דרכה בין אסירות אגרסיביות, תנאים ירודים וסוהרות שחוקות.

בינתיים בעלה אייל מגדל לבד את שתי בנותיהם, ונאלץ להתמודד עם חובות, בדידות, אשמה מודחקת ועבריינים שמבקשים נקמה.

"חנינה", רומן הביכורים של מאיה וקסלר, הוא רומן סוחף, שמציג את ההתמודדות של דמויות אמינות ומורכבות עם מצב בלתי אפשרי. לצד הקושי, זה גם ספר מלא בחמלה שמציג את דמויותיו במלוא אנושיותן, ועומד על החשיבות שבמעגלי תמיכה ובמחילה, עצמית והדדית.

"חנינה" הוא אחד מהספרים הראשונים בעברית שעוסקים בסביבה המודחקת של הכלא, ובייחוד כלא נשים - שניכר כי בעיצובו הושקע תחקיר משמעותי.

לצד העלילה המותחת, וקסלר מנהלת דיון בשאלה של לקיחת החוק לידיים, שמחייב את הקוראים להתמודד עם סוגיות מוסריות כבדות משקל ולבחון מחדש את הנחות המוצא שלהם. איל חיות-מן

שרה שילה, "משפט אהבה", ספריית פועלים, 253 עמודים

בני זוג יושבים שבעה על בתם בעודה בחיים, מבקשים להתגבר על אובדן שהם אחראים לו. הכאב, כך נדמה, נטל מהם את שמותיהם ואת זהותם האישית, ועתה הם מנסים לשחזר ולהבין את מהלך האירועים ואיפה טעו. במקום שבו קולם של בני האדם נאלם, רשות הדיבור ניתנת לרהיטי הבית, שמתמודדים בדרכם עם ההתפרקות המטאפורית של הבית עצמו.

"משפט אהבה", ספרה השני של שרה שילה - שראה אור יותר מ־15 שנה לאחר ספרה הראשון, "שום גמדים לא יבואו" - הוא יצירה מורכבת ופורצת דרך. זה לא טקסט שמתמסר בקלות לקוראיו, אבל הוא בורא פואטיקה מקורית שמערבת בין הריאליסטי לפנטסטי. דרכה מצליחה שילה ליצור דיון מעמיק בשאלות של זהות ומה שמכונן אותה. גם ההורים וגם החפצים משקפים את התפיסה של זהות כדבר יציב שלא ניתן לשינוי, ואלה גם אלה חושפים את האבסורד שבתפיסה כזו, ואת החורבן שהיא עלולה להביא על אלה שזהות מלאכותית נכפית עליהם בניגוד לרצונם. איל חיות-מן