לרגל מלאת 75 שנה למדינה, ביקשנו ממבקרי הספרות של ישראל היום לגבש רשימה של 75 ספרים זכורים ונשכחים, משפיעים ונידחים, אהובים ושנואים, שהספרות הישראלית לא היתה מכירה את עצמה בלעדיהם.
שם ספר: שואה שלנו
מחבר: אמיר גוּטפרוינד
שנת הוצאה: 2000
הוצאה: כנרת זמורה דביר
מספר עמודים: 439
בשכונה בדיונית בקריות, שרוב תושביה ניצולי שואה, מתרוצצים שני ילדים - אפי ואמיר, אוספים שברי סיפורים על חיים שלא ניתן להבינם ועל מה שלפניהם.
ספרים ריגשו אותי גם בעבר. אפלפלד היה מצמרר, פרימו לוי הביא את הקרביים של השואה וממש פוצץ אותן, אבל "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד ז"ל היה עבורי הכל - מצחיק ועצוב, מעודד ומייאש, סכריני וחובט, הווה ועבר, מציאות ודמיון. ויותר מכך, מצאתי את עצמי בוכה, צוחק, כואב, בקשת של רגשות שעפו להן החוצה. לבכות מספר, אם בכלל זה אומר משהו על הספר או עליי.
ב"שואה שלנו" זיהיתי את עצמי, את משפחתי ואת חיי כבן הדור השלישי לניצולי שואה. ובכיתי על ישראליות שונה בה גדלתי, ימים של צניעות ושל חברות כנה ובלי חשבון, בתים פתוחים, התרגשות ילדותית מעץ שננטע, מדרך חדשה או צורר שמובס כשדמותו עולה באש במדורת ל"ג בעמר.
גוטפרוינד פיענח עבורי את גן השואה הישראלי יהודי - היוצא למסע בין אינספור מחנות וגטאות, שנתנו לו לתאר את חוויית השואה לסוגיה - את הצדיקים ואת הצוררים, את השורדים בזכות המזל ואת השורדים בזכות כישוריהם, את המאמינים ואת מאבדי האמונה. התמונה מורכבת, בלתי ניתנת לפיענוח וכך גם סוף הספר.
ותמיד לא מצאתי לעצמי את המילים אחרי "שואה שלנו". רק רציתי לצאת לחופשה, כי לא ניתן לקרוא ספר נוסף לאחר מכן למשך תקופה. תהליך עיכול שהופיע מחדש גם בפעם החמישית והשישית. "שואה שלנו" הוא גם "שואה שלי" ושל עוד רבים. ואם חיפשתם פעם "ספר חובה" – הוא מונח לפניכם.
