מאיר שלו הגיע למעמד איקוני בתרבות הישראלית בזכות הרומנים הפופולרים שלו והנוכחות הפובליציסטית הדעתנית והשנונה. אבל את הקריירה הספרותית שלו הוא התחיל דווקא כסופר ילדים בשנת 1982, כמה שנים לפני שפרץ עם "רומן רוסי" בשנת 1988, וסך כל ספרי הילדים שהוציא בקריירה הספרותית הפורייה שלו עולה על 20 - יותר ממספר הרומנים וספרי העיון שהוציא גם יחד.
זה לא רק עניין של כמויות ושל תאריכים. אם ספרי המבוגרים שלו בוקרו לא פעם על הנטייה המוגזמת שלהם לפאנצ'ים ולמשחקי מילים שנונים, בספרי הילדים אותה וירטואוזיות מילולית היא דווקא כוח-על יחיד במינו. בניגוד להרבה ספרי ילדים שנכתבים היום - ונקראים כמו מערכי שיעור פדגוגיים שכורעים תחת משא המסרים שלהם יותר מאשר כמו מילים שמלהיבות את הלבבות - מאיר שלו לא שכח שהעיקר בספרי ילדים הוא לשחק. והמשחק – בעיקר עם המוזיקה של הטקסט – הוא מה שמניע הרבה מסיפורי הילדים שלו.
דוגמה מובהקת למשחק מוזיקלי כזה הוא "רוני ונומי והדב יעקב" (2004), שרצוף בשעשועי מצלול, ב"טעויות" שילדים קטנים בדרך כלל עושים והמצאות מילים. לאמא בספר יש "מילים כמותן לא שָמִיתָ": "קָקִיתי קקאו", "הִזְנַבְתי ארנב" ו"תראו ילדות, הירֵחַ יוֹרֵחַ", והיא קוראת: "קום קומקום! קַמְקֵם כאן מים", בזמן שאבא "קופֶה לה קפה" ו"מַחְמִיד לה: 'את כה חמודה'", "נומי סופלת חלב ורוני מצה מיץ כי מיץ אף פעם לא מַחְליב אבל חלב מחמיץ". זה לא רק מצחיק את הילדים, שמזהים את הטעויות ושמחים על הרישיון להפר את חוקי העברית, אלא גם פותח בפניהם עולם של המצאות משלהם.
כמו שהוא משחק במילים ובמצלול, הוא משחק גם בסיפור. אחד הספרים הפופולריים ביותר שלו, "הכִּנָה נֶחָמָה", הוא למעשה סיפור נונסנס על הרפתקאותיה של כינה אחת בשם נחמה, שבוקעת מביצתה על ראשו של ילד ומשם היא משקיפה על העולם כולו. היא מחליטה שהיא חייבת לטייל, לראות עולם, וזה מה שהיא עושה בהמשך הספר: היא עוברת בין ראשים, ומגיעה אפילו לטלוויזיה, כשהיא מתיישבת על ראשו של מראיין ומעבירה מבין שיערותיו תוכנית ראיונות משלה לחברותיה הכינים שצופות בה מהבית.
גם כאשר אפשר לקרוא מאחורי הדברים מסר סמוי, הוא לא העיקר, ובדרך כלל הוא גם לא עקבי. ב"כינה נחמה" למשל אפשר למצוא מסר כזה כשהכינה מקוננת: "אני לא רוצה שישנאו אותי כל כך... ואני לא רוצה שיקראו לי טפילה". הכין הזקן עונה לה: "בעולם הזה כולם טפילים", וכינה נוספת מוסיפה: "וכולם מעבירים מחלות".
קשה לילד ששומע את הסיפור לא להזדהות עם הכינה החמודה ורודפת הפרסום, וההזדהות הזאת יכולה להניע אותו לגלות מעט אמפתיה ליצורים הקטנים שמתנחלים בראשו ומותקפים בשורה של תכשירים איומים, כמו שהיא יכולה גם להניע אותו לפקפק במניעי ההורים לסווג אנשים, לא רק כינים, כ"טפילים" או כ"מעבירי מחלות". אבל המשמעויות האלה הן אף פעם לא מפורשות מדי. הן מקננות בשוליים של הספר, בזמן שהסיפור טבול עד צוואר במשחקים שטותיים בהרבה.
עוד דוגמה בולטת היא "אבא עושה בושות", גם הוא אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר בישראל, שאפשר לקרוא אותו במשקפיים הוריים כסיפור בעל תודעה מגדרית מתקדמת, על אבא שמביך את הבן שלו על אי-עמידה בסטנדרטים גבריים. בעוד האמא היא אשת קריירה מתוקתקת, האבא הוא מין נעבעך שלא יודע כדורגל, שר ברחובות, מפחד בסרטים ולא מתעורר בזמן כדי להביא את אפריים לגן. אבל אז, כשמתקיימת בגן תחרות של אפיית עוגות, האבא מתייצב לצד כל האימהות עם העוגה שהכין, עוגת הפתעות מרהיבה שגונבת את ההצגה, וגורמת לילד להתבייש קצת פחות באבא שלו (למרות שהמומחיות שהוא גילה היא נשית בעליל: אפייה). אלא שכל הממד המגדרי הזה של הספר לא רק שהוא לא ממש קוהרנטי, הוא גם בא בתוך סיפור הרבה יותר מענג, מבחינת הילדים, שעוסק בהוצאת קיטור על מבוגרים.
אי אפשר לכתוב על ספרי הילדים של מאיר שלו בלי לכתוב על שיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם המאייר יוסי אבולעפיה. אמנם, שלו עבד לפעמים עם מאיירים אחרים כמו מישל קישקה (לאחרונה בספר "השן שהתנדנד לה הילד") ועמנואל לוצאטי (למשל בעיבוד לסיפורי המקרא, "מבול, נחש ושתי תיבות"). אבל העבודה עם אבולעפיה לא רק נמשכה על פני כמעט ארבעה עשורים, אלא היא העניקה לספריו הרבה מהקסם שלהם באמצעות הדיאלוג החכם בין המלים לאיורים, שנקראים בתור קו סיפורי עצמאי, קול-שכנגד לסיפור שבמלים.
אם להזכיר כמה מהבולטים בספרים שאלבולעפיה אייר: "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (1982), "גומות החן של זוהר" (1987), "הדודה מיכל" (2000), "הטרקטור בארגז החול" (1995), "הגשם של סבא אהרן" (2007), "הצלחת שמתחת" (2008) וסדרת ספרי "קרמר החתול". היחסים המשוחררים בין האיור של אבולעפיה והמלים של שלו ממשיכים את אותה משחקיות מופלאה שמאפיינת את ספרי הילדים שלו, וזה בוודאי חלק מההסבר לכך שהם כה אהובים בספרות הילדים המקומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו