מלאכת הכתיבה, הסביר סטנלי פיש, היא על אחריותו של הקורא בלבד. כתיבתו תלויה בפרשנות, ובעיקר ברוח הזמן שבו הספר יוצא לאור. ובכן, זו ה"קריאה" שלי לספרו המרתק של יאיר שטרן, בנו של מייסד לח"י אברהם יאיר שטרן, שרואה אור בימים שבהם סוערת הארץ.
לראייתי זהו ספר המבהיר מדוע בני "המשפחה הלוחמת" הפכו בבגרותם לאמונים על אתיקה ליברלית, שאין לה מקום כיום בתנועת השלטון, וככל הנראה גם לא בתקשורת הפופולרית. מדוע הפכו מרבית ילדיהם של לוחמי וחללי אצ"ל ולח"י, מי ששילמו במשך שנים מחיר עצום עת לא זכו בהוקרה על קורבן הוריהם בעצמאות הישראלית, לממלכתיים, לראשונים שמתייצבים כנגד צבירת יתר של עוצמה שלטונית, למסתייגים ממניפולציות תקשורתיות, למוחים נגד השחרת קבוצות ולמתקוממים נגד התעמרות ביורוקרטית בקהילות מוחלשות, גם אם הן יריבות פוליטיות. בחזקת "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך". זה לטעמי סיפור העל ה"תופר" את שני החלקים של הספר.
חלקו הראשון של הספר יכול לשמש חיבור עצמאי ולייסד את מדף ספרי "הדור השני של לוחמי המחתרת". הקורא נחשף בו לחיים חסרי אמפתיה על הקרבה ואובדן. שטרן ואמו חיו חיי עוני ואבטלה מאונס. מבחינת הממסד היתה רוני שטרן "אשת טרוריסט". "כשהגיעה בעקבות מודעת דרושים למועדון ויצו ברמת גן, המנהלת אמרה שאי אפשר לתת את העבודה הזאת לאשתו של שטרן כי היא עלולה להשחית את הנוער". כל ימיה חיה בספק שמא המביטים בה מדמים אות קין על מצחה: "מפנים לה עורף, מדירים אותה, מרכלים עליה ומסתכלים עליה כעל מצורעת. איך הם לא יודעים ולא מבינים איזה מנהיג גדול אבד לאומה?"
מה לקח שטרן הבן ממציאות כואבת זו לחיי בגרותו? האם נצמד לקהילת הימין הרוויזיוניסטי? פיתח אנטגוניזם לממסד הישראלי? התעטף בשיח קורבני? ההפך. הוא - וככל הנראה עמיתיו ל"קהילת טראומה" זו - הפכו ל"קהילה אתית" ייחודית. ושטרן עצמו מתפקד כאחרונת הדמויות הממורמרות, מי שמסרב "לשבת בחושך". הוא מתפקד כסוכן של גלובליזציה, נהנה להפגין את אהבתו לחיים הטובים, לאהבת האדם ללא גבולות (לרבות יחסי רעות עם רבים מאנשי השמאל המובהקים), ובעיקר כמי שהפך עיתונאי האמון על "דוקטרינת ההגינות" האמריקנית. גם כשיישומה חתר תחת מעמד ממשלות ליכוד.
ביטוי לכל אלה מצוי בחלק השני של הספר, שהוא חיבור עצמאי לתקשורת ישראלית. ומי שמחפש בו את הדנ"א הערכי של שטרן, ימצא אותו בפרק "מחשבות על עיתונות". מסתתרת בו פסקה שבה מוזכר אחד הספרים שהשפיעו עליו בצעירותו, והוא מפתח להבנתו של הסופר. בתחילת שנות ה־70 קרא שטרן את ספרו של גיי טלייס "The Kingdom and the Power". שווה להתעכב על מקומו של טלייס ועל האתוס שהוא העלה על נס בספר זה, וכן על הסיבה שהוא כה מרכזי בחייו המקצועיים של שטרן העיתונאי. טלייס הוא בן דמותו של שטרן, מי שהגיע ל"ניו יורק טיימס" לאחר שירותו הצבאי והחל את דרכו בו ככתב ספורט. רק לאחר מכן התקדם בסולם הדרגות עד שהפך לעיתונאי חוקר.
הספר מתחקה אחר הפרקטיקה הארגונית־אתית של ה"ניו יורק טיימס". זו שבזכותה החדשות, החשיפות, ולמעשה "האמת", הן הדובדבן שבקצפת המיוצרת בו יום־יום מחדש. כותרת הספר היא התזה שלו. השם "הממלכה" מתייחס לחדר החדשות של העיתון, שאותו מכתיר טלייס כעידית שבמפעל. כל עובד שם מבין שהוא מגיע לעבודה כדי לייצר "אמת" ולהביא לקורא מידע חדשותי. סטודנטים לתקשורת בכל פקולטה בעולם משננים שוב ושוב את המוטיב של העיתון שאותו הם לומדים מספר זה: "All the News That's Fit to Print".
אל מול הקשיים, הפוליטיזציה, הוועדים, הסיאוב, ניסה יאיר שטרן להנהיג סטנדרטים עיתונאיים שהבהירו כי האמת העיתונאית תהיה המרכז גם במקום הבלתי אפשרי שנקרא רשות השידור: ישיבות יומיות של מערכת החדשות שבהן השתתף אף כמנהל טלוויזיה, התעקשות לבדיקת כל ידיעה חדשותית טרם שידורה כמה פעמים, ובעיקר הקפדה על איזון. המגמה החלה עוד כשהיה מנהל מחלקת החדשות ותחת שלטון הליכוד, מפלגה שלכאורה היו מי שחשבו שיעניק לראשיה קצת חסד בסיקור. זה לא קרה.
שטרן מעיד כיצד תחתיו תפקדה מערכת החדשות בעת מבצע של"ג ב"חופש עיתונאי מוחלט (תוך קבלת) גיבוי לכל הפרסומים", לרבות בסיקור אירועי סברה ושתילה. הערוץ התחרה בנורמות השידור של הטלוויזיות הזרות והעביר לקהל הישראלי שידורים מדויקים ונוקבים על ביצועי צה"ל בלבנון, מה שהוביל להפגנות האלפים, שתבעו בסופו של דבר את חקירת המאורעות - וההמשך ידוע.
את נורמות הסיקור של האינתיפאדה הראשונה כבר ניסח בעצמו והקפיד עליהן באופן מוחלט. היה זה הוא שהתעקש שישודרו התמונות הבלעדיות של חיילי צה"ל מיישמים את הוראת יצחק רבין לשבור רגליים וידיים - למרות המשמעות המקומית והבינלאומית של הדבר.
ספרו של שטרן הוא ספר שכתב מי שהיה בעצמו קורבן של פוסט־אמת. מי שכל קהילתו הפוליטית חוותה התעללות בשל פוליטיזציה של עובדות. מי שהממסד הפך את אביו - גיבור לאומי - לטרוריסט מודר. ודווקא משום כך הפך בעצמו ללוחם של עובדות. לא מקרי הדבר כי רבים מבני קהילתו מסומנים כיום על ידי רכיבים במפלגת השלטון כמי ש"שכחו מהיכן באו". מעניין - דווקא הם, שהפכו לסוכני קוד אתי ממלכתי, ליברלי, למשמרי שיח האמת, מי שמסתייגים מהערצת מנהיג יחיד והעצמת כוחו (בן־גוריון בעבר ואחרים בהווה), חשים אי־יכולת להשתייך לאותה מפלגה מאותה סיבה בדיוק. זאת משום שהם זוכרים מהיכן באו ואינם יכולים לקחת חלק בפעולות שבעבר נוצלו כנגד הוריהם.
ספרו של יאיר שטרן מעיד כי חוויית הקורבניות עשויה להוביל למורשות שונות ולציוויים שונים. במובן זה, זהו ספר על הסוציולוגיה של האמת ומורשתם של קורבנות הפוסט־אמת הראשונים בישראל.
"יאיר בן יאיר", יאיר שטרן, ידיעות ספרים, 190 עמ'
פרופ' אודי לבל הוא מרצה בביה"ס לתקשורת ובמרכז בס"א,
אונ' בר־אילן
