בגיל 23 אנני ארנו הסטודנטית מחכה בשקיקה לאותו כתם וסת שיציל אותה. אבל הוא לא מגיע. כך, בצרפת של 1963, כשהפלות אינן נחשבות חוקיות, יוצאת ארנו למסע של גאולה. האוטוביוגרפיה, פרי עטה של זוכת פרס הנובל לספרות לשנת 2022, נכתבה שנים לאחר אותו "אירוע" עצמו. בכתיבתה האישית והישירה, ללא כל התנצלות, מצליחה ארנו לתאר באופן מדויק את כל אותם רגעים של אישה צעירה, בודדה וחסרת אונים.
היא איננה מתחבטת לרגע בשאלה של מדוע היא לא מעוניינת בעובר שגדל ברחמה, אלא איך היא תסיים את ההיריון, מהר ככל שניתן, ותמשיך הלאה בחייה. הבחירה ידועה מראש. הספר, שיצא לאור בשנת 2000 ותורגם לעברית בשנת 2008, זוכה כעת להדפסה מחודשת, ונראה שעל אף השנים שעברו, רלוונטי מתמיד.
בסצנת הפתיחה לוקחת אותנו הכותבת אל חדר ההמתנה לרופא, בשעה שהיא מחכה לעניין גורלי אחר, תוצאות בדיקת איידס. רומן קצר עם בחור איטלקי הביא אותה למקום הזה. ממש כשם שרומן קצר ואחר גרם לה להרות. תשובתו השלילית של הרופא גורמת לארנו לצאת בהקלה גדולה מהבניין, כשהיא תוהה בינה לבין עצמה מה יעלה בגורלן של הדמויות שעדיין ממתינות לתשובה. סיטואציה זו מביאה את ארנו להיזכר באותו "אירוע", באותה פעם קודמת בה הצליחה להינצל בזכות אותה הפלה שעברה בשנת 1963 בהיותה סטודנטית לספרות ברואן.
חלקו הראשון של הספר עוסק בייאוש ובחיפוש אחר פתרון או גאולה שתציל אותה. ארנו מתארת: "מסע הרפאים, תעודת הבגרות והתואר הראשון בספרות לא הצליחו למנוע את גזרת הגורל שמעבירה העוני בירושה, עוני שבחורה בהריון, בדיוק כמו דמות השיכור היו הסמלים שלו", היא חוזרת אל שורשיה הפשוטים, הכפריים, שלמרות היותה הראשונה מהמשפחה שהצליחה לפרוץ את גבולות הספר היא לא הצליחה לברוח מגורלה הביולוגי, להרות. "מה שגדל בתוכי היה באופן מסוים הכישלון חברתי".
כשהבחילות של השבועות הראשונים עוברות והבטן מתחילה להתעגל, הזמן אוזל. בסוף שבוע אחד, אחרי שלא הצליחה למצוא כיוון לרופא שיסכים לבצע בה הפלה לא חוקית, היא נשכבת על המיטה ואוחזת במסרגה, נחושה בדעתה לבצע את הפעולה לבד, אך "משתפנת". ארנו מצליחה לבסוף לאתר את גברת פ.ר, שנמצאת ברחוב צידי, בדירת שני חדרים ובעלות של 400 פרנק שהושאלו מחברה שכבר "עברה" את זה היא מוצאת את מה שחיפשה.
ההפלה, כמו כל פעולה כירורגית שאינה חוקית, כמעט הורגת את ארנו וגורמת לה להתאשפז בשל איבוד דם. אחר כך, לבד, בבית הוריה, היא מביטה על עצמה ומרגישה אישה אחרת. החיים, לפני ואחרי "האירוע" לעולם לא יהיו אותו הדבר.
למרות ש"האירוע" התרחש לפני 50 שנה, הוא צריך להוות זיכרון עד לכל אותן נשים שנאלצו לחפש אחר פיתרון לא חוקי. התמה האוניברסלית, הנשית, הביולוגית של האישה, שאחרי הכל, כמה שלא תיזהר, אינה מסוגלת לברוח מהטבע שלה, מצריכה מאיתנו להביט באומץ רב על נשים. הסיפור האוטוביוגרפי של ארנו, בתקופה בה חוזרים לאסור על הפלות במדינות מסוימת בארה"ב ובזמן שנשים וצעירות נאלצות לעמוד מול "ועדות" ולשקר בפה מלא רק כדי לעבור את אותה "גאולה" – נראה כמסמך רלוונטי מתמיד. אותה פעולה, חוקית או לא חוקית, אותה מיטבה ארנו לתאר, לנצח תישאר מקועקעת בנו ותהווה זיכרון לכך, שבסופו של דבר, גוף אנחנו.
אנני ארנו/ האירוע; תרגום מצרפתית: נורה בונה, הוצאת רסלינג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו