"ימית היא כמו איבר בגוף שלי, אבל אני כבר לא בוכה מול התמונה שלה"

באחד הרגעים מכמירי הלב ב"טסקה", ספרה של אילנה רודשבסקי, נוחתת בישראל משפחת עולים קטנה - אב, אם, ילדה ותינוקת. אחרי שנים רבות של חלומות על עלייה, החבר ברז'נייב פתח לרגע סדק צר במסך הברזל, והם מיהרו לעזוב את כל מה ומי שהכירו ולהשאיר את בריה"מ הרחק מאחור, לטובת חלום שכולו זוהר שמש וריח ים. "ניצחנו את השיטה", אומר אז אבי המשפחה, שעדיין לא יודע מה מצפה להם בבית החדש - או ליתר דיוק, בשנים הארוכות מאוד של חיפושים אחר בית, במובנו החמקמק ביותר של המושג.

רגעים כאלה - חמימים וצורבים - יש בשפע ב"טסקה", רומן הביכורים של רודשבסקי, המתאר את קורותיה של אותה משפחה קטנה, בעיקר מבעד לעיניה של אלקה, בתם הבכורה של בני הזוג סופי ומקס, אגב הטלטלות שמטלטלת אותם המציאות הישראלית.

המונח "טַסְקָה" (שבראיון עימה רודשבסקי אומרת שבעצם יש להגות אותו "טוסקה", אבל כך היא זוכרת מהבית, והיא - ועל כך נספר מייד - אינה דוברת רוסית) מתורגם רשמית ככמיהה, כיסופים ואולי ערגה או געגועים, אך מתברר כי במקור הרוסי הוא טעון עצב וחוסר אונים, שקשה לדחוס לתוך מילה בודדה אחת בעברית.

"רוב האנשים בימית קיבלו את העובדה שזה מה שצריך לעשות כדי שיהיה שלום, אבל בפנים משהו נשבר. לפחות אצל אבא שלי זה היה שבר עמוק. היה לו קשה לעבור הרס כזה בגיל לא צעיר"

כל הרגשות הללו מרחפים בעדינות רבה מעל ובתוך הסיפור המורכב שמספרת רודשבסקי - סיפור על חזון ציוני של בנייה והגשמה, על האופטימיות שמעניקה האידיאולוגיה, על התפכחות בלית ברירה וגם על קליטה וחיים חדשים - המבוסס ברובו על סיפור משפחתה שלה.

רודשבסקי, בת 57, היא אדריכלית, מומחית לתכנון עירוני ומרצה בבצלאל, נשואה ואם לשניים ומתגוררת בירושלים. עוד לפני "טסקה" זכה הסיפור הקצר פרי עטה, "קפה", במקום הראשון בתחרות סיפורים של "מקור ראשון" וסיפורהּ "דוד שלי, סמסון" זיכה אותה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". היא נולדה בליטא, וכשהוריה החליטו לעזוב ולעלות ארצה אילנה הקטנה היתה בגן חובה. היא לא ידעה אז שהיא, והם, חלק מגל עלייה גדול ומשמעותי ששינה במידה רבה את פני החברה הישראלית - העלייה הרוסית של שנות ה־70 - וגם לא ששנות ילדותה ונעוריה, שעברו עליה בעיר ההולכת ומוקמת "ימית", יוחתמו גם הן בחותמת היסטורית מקומית בלתי נשכחת.

האנשים שנותרו מאחור

"טסקה" נפתח במותה, המפתיע, של אם המשפחה, בתקריות כמעט אבסורדיות המתרחשות סביב האשפוז, ההלוויה והשבעה, ונודד אחורה, אל זיכרונות משנות הנעורים הנלהבות של סופי ומקס, הנפגשים ומקימים בית תחת המשטר הסובייטי, אך מחפשים חזון אחר להתמסר לו. הם מוצאים אותו, כמובן, בציונות, או כפי שרודשבסקי כותבת: "בניגוד לחלוצים מכרזת התעמולה הסובייטית, סופי ומקס לא הניפו אגרופים באוויר ולא נשאו מגל וחרמש, אלא תינוקת, ילדה ומזוודות. אבל בדיוק כמו בכרזה, שמש נפערה מולם והסתירה את הפיצול שהגיע אחרי פרשת הדרכים ואת השנים שיבואו ואת כל מה שעתיד לקרות".

את פרשת הדרכים, שבה ניצב כל מי שמחליט להגר, רודשבסקי מתארת כ"סדק שנפער ומתארך... כמו רכבת בגרבי ניילון, שלא לומר קריעה". הסדק הזה אמור היה להפריד בין העולים, היוצאים אל יעד המבטיח טובות, לבין כל מה שאירע קודם לכן, להשכיח את המיליונים שמתו במלחמות, בגולאגים וביערות, "מנצחים ומפסידים ששרטטו את המפה של העולם שוב ושוב כמו מודדים שיכורים", כדי שאפשר יהיה לראות שוב את כדור הארץ מלמעלה, כחול ויפה.

העדינות, כאמור, בולטת מאוד בכתיבתה של רודשבסקי, גם כשהיא כותבת על נושאים קשים: החל בקשיי הקליטה, בשפה, בניכוּר, בניסיונות להיטמע שלא תמיד צולחים ובגעגוע לאנשים הקרובים שנותרו מאחור, וכלה במפח הנפש עם פינוי ימית והריסת המקום שחשבו שיהיה להם בית, ובכאבים שאצל חלק מהמפונים באו לידי ביטוי בדיכאון, בפזרנות, בניתוק או באלכוהוליזם. "אבל הכוונה היתה טובה, לא?" שואלת הילדה אלקה את אמה, בשיחה על הרעיונות ההומניסטיים שעמדו מאחורי הברית הסובייטית, ונדמה שגם בהמשך הדרך רודשבסקי ממשיכה ומתעקשת לראות בכל מקום אותה כוונה טובה.

"יש רק 'ימית' אחת"

למעבר לימית, שהיה מימושו של החלום החלוצי של אבי המשפחה - המנסה עוד קודם לשכנע את רעייתו להצטרף למיני יישובים שונים, ואפילו (לחרדתה הרבה שמולידה סירוב נחרץ) לקיבוץ - וכמובן לפינוי העיר, עם חתימת חוזה השלום עם מצרים, מוקדש חלק ניכר מן הספר. הוריה של רודשבסקי היו חלק מ"הגרעין הרוסי", שירד לפתחת רפיח כשהעיר ימית היתה בשלבי הקמה ראשונים, והתגורר כשנתיים במגורים זמניים עד המעבר לדירות, במבנים הטרומיים של העיר.

בניגוד לאינספור כתבות שהתפרסמו בעיתונות במלאות עשור, 20, 30 ועתה 40 שנה לפינוי ימית, אצל רודשבסקי העיר אינה זוכה להילה של קדושה, ואף שמצוקת העזיבה הכפויה, השבר הרגשי והאידיאולוגי, אובדן של בית נוסף ותחושת הנטישה על ידי המדינה נוכחים ב"טסקה", נדמה שהיא מפוכחת יותר. הוריה חתמו על הסכם הפיצויים ועזבו את המקום הרבה לפני הפינוי, ולא לקחו חלק בהתבצרות ובהתנגדות, והיא, כנערה, כעסה והתאכזבה, בעיקר משום שבימית נותרו חברותיה הקרובות ואורח החיים המשוחרר ששום עיר אחרת בארץ לא הציעה לה אז.

את מספרת הרבה על ימית, ועוד קודם לכן על המגורים בחיפה, ואת נמנעת מלנקוב בשמות הערים בישראל. זו תמיד "העיר הצפונית" או "העיר שבקצה המדינה". למה?
"אני חושבת שרציתי שהסיפור לא יהיה אחד לאחד הסיפור האישי שלי. לא כתבתי אוטוביוגרפיה ולא ממואר, אלא רומן, והיה לי חשוב להפוך את הדברים לקצת יותר כלליים, לדבר על דברים יותר עקרוניים ופחות אישיים. ברור שהיתה רק 'ימית' אחת בעולם, אבל אם הייתי קוראת לעיר בשמה היא היתה הופכת למקום ספציפי מדי".

אבל הסיפור מבוסס על החוויות האישיות שלך.
"לא רק. אלה החוויות שלי, מעורבות בחוויות ובאירועים שקרו לעוד בנות ובנים של העלייה שלנו, וגם של בני העולים שהגיעו מבריה"מ לשעבר בשנות ה־90. הספר מבוסס על יסודות ביוגרפיים, אבל אחת הסיבות לכתיבה שלו היתה הבלבול הגדול שמאפיין ילדים שמטלטלים אותם ממקום למקום. העבר שלהם נהיה איזו מין תערובת של הבזקים - כך שהייתי צריכה להמציא לא מעט, להמציא בדיעבד, או יותר נכון לסגור ולהשלים סיפורים בעזרת הדמיון. קראתי לא מעט סיפורי עלייה בקבוצת הפייסבוק 'רוסיות חסרות חוש הומור וחבריהן', למשל, ובמהלכם הבנתי יותר טוב מי אני, על מה אני כותבת. הבנתי גם שבהשוואה לעליות אחרות, העלייה שלנו היתה קלה ונוחה הרבה יותר".
קלה? את מתארת עזיבה של יחסים קרובים מלאי חום והבנה, שיחות אינטלקטואליות, דירה חמימה, אפילו טעמים כמו פטריות בשמנת ושמיר שלא היה אפשר למצוא בארץ באותם ימים, לטובת מאבקים יומיומיים מאוד לא פשוטים כדי להיקלט בסביבה החדשה.

"ובכל זאת, לנו היה מזל שהגענו בתקופה שבה המדינה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות ונתנה לנו המון. קראתי מחקר שאומר ש־40 אחוז מהעולים אז נאלצו לעבוד במקצועות יוקרתיים פחות מהמקצועות המקוריים שלהם - במקום ברפואה במקצוע פרה־רפואי, למשל. ועדיין אני חושבת שהיה לנו מזל, ואצל רבים הקליטה היתה מאוד מוצלחת. כמעט לכל משפחה הגיעו קרובים בעלייה של שנות ה־90 - וזה היה שמח, כי אלה היו אגפים במשפחה שחסרו לנו, ששמענו עליהם כל הזמן - אבל אז יכולנו לראות עד כמה העלייה הזו שונה. בשלב ההוא למדינה נגמר הכסף, והעולים שהגיעו שנים אחרינו קיבלו ממנה הרבה פחות והתמודדו עם קשיים הרבה יותר גדולים".

לכם, העולים של שנות ה־70, קראו "וילה־וולוו", ואחר כך למפוני ימית קראו "מכשול לשלום" ו"סחטנים", כאילו החברה הישראלית הוותיקה יותר אימצה אתכם בשמחה ורצתה לתת, אבל גם כעסה וקינאה.
"נכון, ועדיין אני חושבת שבחישוב כולל העלייה שלנו היתה מאוד אהודה, רצויה, שהגענו בזמן נורא טוב. הפיצויים על הפינוי היו, כמובן, שמחה הרבה יותר קטנה, ולא נגעו רק לאנשי הגרעין הרוסי של ימית. כשהקימו את ימית היתה תמיכה גדולה מאוד בחלוצים שבאו להתיישב שם, ופתאום, אחרי הביקור של סאדאת בארץ הדברים השתנו, והקול הדומיננטי היה הקול שקרא להם ללכת. חלק מהאנשים שביטאו את העמדה הזו בוודאי חשבו עוד קודם שלא צריך ללכת לגור בשטחים, אבל בימים ההם אנשים כמו מקס וסופי לא שמעו את הקול הזה. הם היו שבויים בחלום שבו יש מקום יפהפה כזה, שעומד ריק ועמד ריק כל השנים ורק חיכה להם. זה כמובן לא היה נכון, כי התגוררו שם בדואים שפונו מהאזור, ובמציאות הרי אין מקומות שלא שייכים לאף אחד... אבל העובדה שהם באו להיות חלוצים ואחרי שנים של עשייה משמעותית המדינה אמרה להם לעזוב, היתה קשה מאוד לכולם, והכסף שהם קיבלו תמורת הבתים שם לא פיצה על זה".

הכסף, לפחות בסיפור, גם נעלם מהר מאוד.
"זה היה שילוב של העובדה שהם גדלו במדינה קומוניסטית ולא ידעו הרבה על כסף ושל האינפלציה המטורפת שהיתה אז בארץ, שבגללה סכומים שנראו גדולים לא היו שווים הרבה. אבל השבר הגדול לא היה כלכלי, אלא אידיאולוגי ורגשי, כמובן".

הוויתור על ימית ואחר כך ההרס של כל מה שנבנה בה היו הרגעים שבהם מי שהיגרו ארצה, נדדו, חיפשו בית וחשבו שמצאו בית - הרימו ידיים, התייאשו?
"כך אני חושבת בדיעבד. אני לא בטוחה שהוריי ועולים אחרים שהיו שם ראו את זה כך. מבחינתם זה היה רצף של אירועים, חלקם מצוינים, חלקם פחות טובים. אני לא חושבת שהפינוי היה הקו הפוליטי שאבא שלי היה נוקט, אבל הוא השלים עם זה לגמרי. רוב האנשים בימית קיבלו את העובדה שזה מה שצריך לעשות כדי שיהיה שלום, אבל בפנים משהו נשבר. לפחות אצל אבא שלי זה היה שבר עמוק. הוא איש שהגיע לכאן מסיבות אידיאולוגיות, והיה לו קשה לעבור הרס כזה בגיל לא צעיר".

בספר מקס מתעקש להתגייס לצבא, למרות גילו ובעיות הבריאות שלו.
"ככה בדיוק היה אבא שלי. הוא נלחם על הזכות לשרת בצה"ל כי מבחינתו זה היה חלק מהעסקה של לעלות ארצה. כמו מקס, הוא היה הרפתקן ואולי גם תמים, ובמובן זה אמא שלי היתה יותר שפויה, אבל לא יכלה לעמוד מול הכוח שלו. בליטא היו באותה עת תאים של אקטיביסטים שתכננו לעשות דברים משמעותיים, להקים, ליישב, לא לעלות סתם ככה".

כשאת אומרת אידיאולוגיה את מתכוונת לציונות, נכון?
"הציונות, בוודאי. אצל אבא שלי זה היה חזק מאוד ומובן מאליו. סבא שלי היה אסיר ציון, כך שלא היתה שאלה, היה ברור שצריך להילחם על הזכות לעלות לישראל. אצל אמא שלי זה לא היה מוטמע מילדות, והיא פשוט באה עם אבא שלי אף שגם היא היתה מאוד נלהבת. קשה לדעת אם זו היתה הסיבה היחידה, אבל הציונות היתה בהחלט עזה. בתקופה שלפני העלייה שלהם היתה התעוררות עולמית שקראה להוציא את היהודים מבריה"מ, 'שלח את עמי'. מכל העולם התגייסו כדי להפעיל לחץ על בריה"מ לשחרר את היהודים ופתאום, לזמן קצר, זה התאפשר. מייד אחר כך שוב נסגרו השערים ואיש לא יכול היה לעלות".

בספר את מספרת על שני מאורעות טראומטיים שעוברת אלקה, הילדה. בשני המקרים היא מחכה שאמא שלה תשים לב, שהמבוגרים ישאלו אותה, והם לא שואלים. זה קשור ללהט האידיאולוגי?
"כן, ואני לא אומרת את זה בכעס. אנשים שאידיאולוגיה מלהיטה אותם פחות שמים לב ליום־יום, ומטבע הדברים ילדים הם במצב פחות בטוח בסיטואציות כאלה. כשהמשפחה מהגרת, ההורים עסוקים בהתבססות, בבניית העולם שלהם, ואידיאולוגיה במקרה כזה היא קצת כמו סם. גם אני מסוגלת לתפוס את עצמי במצבים כאלה - נסחפת אחרי משהו אידיאולוגי וצריכה לוודא שאני ממשיכה לדאוג לעניינים השגרתיים".

הצבע של החול

רודשבסקי מלמדת בבצלאל קורס בנושא הגירה ונדודים. "אני ילדה של מהגרים נודדים, אבל מעבר לזה אני חושבת שכולנו כאלה. הרי גם כשאת עוברת מקיבוץ לירושלים את מהגרת. סיטואציות קטנות מאוד הופכות אותך למהגרת שצריכה לבנות את עולמה מחדש בעל כורחה".

לפי הסיפור שאת מספרת, הרצון להשתלב הוקרן בעיקר אל הילדים. לא דיברו איתם רוסית כדי שיגדלו להיות מקומיים לגמרי.
"אנשים לא מאמינים לי, אבל כך זה היה. ההורים שלי ובני הדור שלהם הביאו ארצה המון ספרים, אלה היו אנשים שקראו בלי סוף. אבל את הספרים ברוסית הם לא הציגו בסלון, אלא בחדר השינה ובמקומות מוסתרים. בסלון היו ספרי טיולים שאבא שלי קיבל בצבא, מדריכים צבאיים. גם זה שונה מאוד מהעלייה של שנות ה־90, שמאוד מתגאה בתרבות שלה ולא חשה שום צורך להסתיר את הרוסית".

את תוהה בספר מה היה קורה לו את, בן זוגך וילדייך הייתם מהגרים מכאן, נניח לארה"ב. מה זה היה אומר על הדרך שעברו הורייך. אבל נשארת כאן.
"אני מרגישה מאוד מחוברת לכאן, מאוד בבית".

ואיך את מרגישה כשאת רואה את הצילום האווירי של ימית, זה שתלוי אצל כל כך הרבה אנשים שפונו מהעיר?
"ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים, שהשריר הזה כאילו ננעל כבר. עברו הרבה שנים וזה הולך ומתרחק ממני, אם כי מדי פעם זה עולה שוב, כשאני נתקלת בצבע של החול או במשהו בעבודה כאדריכלית שמזכיר לי את העיר. ימית היא כמו איבר בגוף שלי, חלק נוכח שלא ייעלם לעולם, אבל אני כבר לא בוכה מול התמונה שלה".

למרות שאי אפשר לחזור לבקר?
"כשהמשפחה שלי עזבה את ליטא, גם לא היה אפשר לחזור לבקר. עברו המון שנים עד שהמקום נפתח. יש בחיים שלנו לא מעט מקומות של חלונות עמומים שנסגרו במגירה, ואי אפשר לראות אותם עוד".

את תוהה בספר איזה עתיד יכול היה להיות לעיר הזו, עיר של בתים טרומיים באמצע הדיונות. את חושבת שהיא היתה עלולה להפוך לעיירת מצוקה?
"זאת אפשרות, כי הרבה מקומות שחלמו עליהם דברים מופלאים לא הגשימו את התקוות שתלו בהם, אבל אין כל דרך לדעת או אפילו לדמיין אז אולי לא כדאי שאני אומר דברים כאלה, כדי שלא יעלו אותי על המוקד", היא מסיימת בחיוך.