ספרי המשך הם תופעה רווחת למדי בעולם הספרות בכלל ובתחום ספרות הילדים והנוער בפרט. עם זאת, נדיר למדי לחזות ביציאתו לאור של ספר המשך עשור לאחר צאת הספר הראשון לאור, כמו במקרה של "ילד עיר 2 – גונבי האופניים" של שהם סמיט, שרואה אור עשור לאחר "ילד עיר", שניהם בהוצאת כנרת זמורה דביר.
למרות פער הזמן המשמעותי בין יציאתם של השניים, המעבר ביניהם זורם, טבעי ומיידי, כאילו נכתבו יחד. "גונבי האופניים", שאויר אף הוא על ידי מיכל בוננו, ממשיך בתיאור קורותיו של עמוס בן ה-12, ילד על סף הפיכה לנער, שגר בעיר גדולה יחד עם הוריו ושתי אחיותיו. 13 סיפורים קטנים המתרחשים במציאות אורבנית – גניבת אופניים, אכזבה מציון נמוך, קשרים חדשים וישנים, התנהלויות חברתיות, צל תחילתה של התאהבות ראשונה וניצני מרד התבגרות ראשוניים. הם חלק מעולמו הרגשי של עמוס, שמעורר הזדהות גם בספר זה.
בדומה לספריה הקודמים, גם שני ספרים אלה מניחים על השולחן סוגיות רגישות, אמיצות ושנויות במחלוקת שמזמינות חשיבה ושיחות משפחתיות וכיתתיות. סמיט מיטיבה בתיאור ילד ריאליסטי מאוד, שממעט לשתף ברגשות, מתבייש ותוהה בסוגיות ערכיות ומוסריות. דמויות ההורים בספרים הן דמויות אמינות ואמיתיות שיכולות גם לטעות, להתרגז או לפדח, וההצגה המציאותית הזו ראויה להערכה מיוחדת, משום שלמרות שהסופרת ביססה אותן על חייה הפרטיים, היא עמדה בפיתוי ולא הפכה את עצמה לדמות של אם מושלמת ויודעת כל.
הריאליזם מתבטא גם בתיאור סוגים שונים של אלימות באופן שמצליח להיות גם ישיר וגלוי וגם בטוח ולא מאיים. אלימות פיזית של מנהל בית ספר כלפי ילד מתוארת באופן מצמרר שגרם לי להתכווץ, אך סמיט הרחיקה במכוון את הסיטואציה לכדי זיכרון ילדות של סבא מילדותו בארץ רחוקה.
כך גם באחד הסיפורים סב וסבתא הופכים בעצמם לקורבנות אלימות מצד זר בסופר, אבל הדבר נמנע ברגע האחרון בזכות תושייתו של הסב. גם התרחיש הקשה הזה מוצג לעמוס ולקוראים כסיפור המסופר בדיעבד, ולא כאירוע מפחיד בזמן אמת.
גם תיאור טקס ה"זובור" שהחברים של עמוס עושים לכבוד יום הולדתו מתאר סיטואציה אלימה, אבל סמיט מיטיבה להציג את מורכבות הסיטואציה באמצעות הפער הגדול בין היחס של ההורים, שסולדים מהטקס ונחרדים ממנו, לבין עמוס עצמו שרואה באירוע אקט חיובי של תשומת לב חברתית, אבל בסתר ליבו לא לגמרי שלם עם ההתרחשות.
עמוס מתמודד בספר עם סוגיות מוסריות כבדות משקל, כמו למשל בסיפור הנושא, שבו גונבים לו את האופניים שוב ושוב, והוא הולך עם אביו לקנות אופניים גנובים שמוכרים פליטים אפריקאים בתחנה המרכזית - סיטואציה שמוצגת כאן במלוא מורכבותה, לפיה אין "טובים" ו"רעים" מוחלטים.
אם אלימות היא חלק מצער בחיים, אחד הפרקים בספר מיטיב בתיאור ההתעסקות גם במה שמלוכלך ולא פוטוגני – פתיחת סתימה בביוב למשל, כפי שעמוס מבצע בהשראת אימו. סמיט כמו רומזת לנו שגם מאלה מורכבים החיים, שלרוב מצטיירים כנטולי פילטרים נוצצים.
החיבור לחיים האמיתיים עולה ביתר שאת גם משני הפרקים המלבבים שחותמים את הספר, "שיחה מדומיינת עם קוראות וקוראי הספר", טקסט שבו סמיט מנסה להעביר אל הכתב מעט מניסיונה הרב בשיחות עם ילדים ומסבירה את המתח בין אמת ובדיה, בין אמת ביוגרפית לאמת סיפורית, ו"כמה מילים מעמוס" שבו ינאי כץ, בנה האמיתי של הסופרת, מספר מעט על תחושותיו לנוכח פרסום הסיפורים המבוססים על דברים שקרו לו בילדותו. שני הטקסטים הללו מספקים חומר מעניין על הדיאלוג בין אמת ובדיון ומאפשרים לקוראים הצעירים הצצה אל מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה.
יש לציין לטובה את האיורים במכחול עדין של מיכל בוננו. איורי השחור-לבן לאורך הסיפורים הולמים את הספר בהיותם ריאליסטיים מחד ומאופקים מאידך. בכך הם מצליחים להשאיר את מרכז הבמה למילים.
שהם סמיט / "ילד עיר 2 - גונבי האופניים"; איורים: מיכל בוננו, כנרת, 2022
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו