12 בדצמבר 2006
"למה הוא לא עצם את העיניים?"
ד"ר ויינברג אחז בידו זוג מלקחיים עדינים והוציא בזה אחר זה רסיסי זכוכית מתוך גלגל העין של ניסיון ההתאבדות ששכב על שולחן הניתוחים ביחידת טיפול נמרץ. את הרסיסים הוא הניח בקערית אלומיניום קטנה, וטיפות הדם שהיו על רסיסי הזכוכית יצרו תבניות מעגליות כשבאו במגע עם חומר חיטוי מבוסס אלכוהול שהיה בקערית. כרופא עיניים הוא כבר ראה קורבנות של תאונות דרכים שהמשקפיים שלהם התנפצו לתוך העיניים, אבל תמיד הזכוכיות ננעצו בעפעפיים, שנסגרו ברפלקס כדי להגן על גלגל העין. פה העיניים נשארו פקוחות לרווחה.
אולי הוא היה מסומם.
"אין לי מושג. אף פעם לא ראיתי כזה דבר." אחות חדר הניתוח שעמדה לידו הגישה לו פינצטה קטנה. בחדר הניתוח עמלו כמה רופאים במקביל על תיקון ניסיון ההתאבדות חסר השם. על גופו לא נמצאו שום מסמכים, והפנים שלו היו מרוסקות לגמרי. לצד רופא העיניים ניסה פלסטיקאי לאחות את עצמות הלחָיַים.
"איך הוא הצליח לעשות את זה לעצמו?"
"קפץ מול אוטובוס באבן גבירול. מזל שלו שהייתה ניידת של מד"א בסביבה. אחרת הוא כבר היה למטה במקרר."
"אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה מזל. יכול להיות שכבר היה עדיף לו להתפגר," הוסיף אורתופד מהצד השני, בעודו מנקה שאריות חוטי ג'ינס קרוע ליד שני שברים פתוחים בירכיו של ניסיון ההתאבדות.
"יש לנו עוד שעות לעבוד עליו. צריך להזמין פסיכולוג שיהיה פה כשהוא מתעורר. תרשום גם בפרוטוקול. אני לא רוצה שברגע שהוא מתעורר הוא ירוץ לחלון הקרוב ויקפוץ. כל העבודה שלי תלך פארש."
"הדבר האחרון שהוא יוכל לעשות בחודשים הקרובים זה לרוץ או לקפוץ."
"אם בכלל הוא יתעורר."
ד"ר ויינברג עדכן את הפרוטוקול והמשיך להוציא רסיסים. "בכל מקרה, פסיכולוג זה דבר טוב. אחרי שהוא יתעורר. נחזיק אותו בהרדמה שבועיים לפחות. אין טעם להעיר אותו, עם כאבים כאלה." מבלי לשים לב הוא המהם את מילות השיר "עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן" מהקלטת ההיא שהבן שלו כל כך אוהב.
"את יודעת מה ההגדרה של חרדה?" הוא שאל את האחות שלצידו.
כריכת הספר
4 באוקטובר 2016
היא התעוררה והתמתחה תוך כדי שחרור אנחה קולנית. זה אחד מהימים האלה, שפשוט בא לך להישאר במיטה ולא ללכת לשום מקום. תחושה משונה של דז'ה וו אפפה אותה, כאילו ממש לא מזמן כבר הייתה בסיטואציה הזו. כמו מין דגדוג מרגיז בעורף של המוח, משהו שאי אפשר להסביר. מין זיכרון חמקמק שככל שאת הוגה בו יותר כך הוא מסתתר עמוק יותר בתוך הראש שלך.
היא יצאה מהמיטה בחוסר רצון. היום יום רביעי, ואין מצב להפסיד עוד הרצאה של פסיכולוגיה קוגניטיבית. זאת אומרת, אם היא רוצה להשלים אי פעם את התואר הזה.
מקלחת זריזה העירה אותה סופית ואחרי כמה ביסים מסיר פתיתים שנמצא במקרר כבר כמה ימים וכוס קפה חזק היא כבר הייתה ישובה במכונית הפיאט המקרטעת שלה ונסעה לכיוון הקמפוס בהר הצופים. הדרך עברה ללא פקקים מיוחדים, דבר נדיר בירושלים, והיא הגיעה קצת יותר משעה לפני תחילת ההרצאה. הזדמנות מצוינת להציץ ברשימת הניסויים, אולי תרוויח כמה שקלים.
על לוח המודעות בכניסה למחלקה תלויה רשימת הניסויים שנדרשים להם נבדקים, ותמורת שעה מזמנך את זוכה בכמה עשרות שקלים וגם בחוויה של השתתפות בכל מיני ניסויים, רובם מתחום הפסיכולוגיה הארגונית. לפני שבועיים היא השתתפה בניסוי שבו לא רק הרוויחה שלושים שקלים על עצם ההשתתפות בניסוי אלא גם חמישים שקלים נוספים כתגמול על התנהגויות מסוימות במהלך הניסוי עצמו. עם קצת מזל היא תמצא משהו מעניין ורווחי גם היום.
הפעם היו ברשימה רק שני ניסויים פעילים. על אחד מהם היה רשום בעט אדום בכתב יד "היום (רביעי) אין צורך במתנדבים נוספים", כך שרק ניסוי אחד היה רלוונטי. הכותרת שלו הייתה: "המחלקה לפיזיקה בשיתוף עם הפקולטה למדעי המחשב – ניסוי במקטע של קוד המקור של היקום". מוזר. בדרך כלל הגיקים של גבעת רם לא מגיעים לעשות ניסויים בהר הצופים. וגם הכותרת של הניסוי נשמעה משונה. אבל היה רשום שם גם "חמישים שקלים בעבור השתתפות של כחמש-עשרה דקות בניסוי".
היא ניגשה למשרד שאליו הפנתה אותה המודעה ודפקה על הדלת.
"מי זה?"
"בקשר למתנדבים לניסוי."
"כנסי בבקשה."
היא נכנסה לחדר. ישב שם בחור ג'ינג'י צעיר וחייכן.
"היי, אני מיכאל. ראית את המודעה שלנו?"
"כן, מה זה בדיוק? קוד מקור של היקום נשמע קצת מוזר."
מיכאל חייך. "כן... זה נשמע קצת מוזר אבל זה בדיוק זה. את מכירה את ?CERN"
"לא."
"אז CERN זה מכון המחקר הבינלאומי בז'נווה, שם יש את מאיץ החלקיקים הכי גדול בעולם. הצוות שלנו עובד איתם, ויש לנו גישה למאגר התוצאות הממוחשב של כל ההתנגשויות שנערכות במאיץ החלקיקים. אנחנו מריצים מודלים מתמטיים לא על המסה או הכיוון של החלקיקים אלא על הנגזרות שלהם. בהתחלה חשבנו שלא יֵצא מזה כלום, אבל פתאום הבנו שאנחנו מקבלים מקטעים של קוד בינארי - שפת מכונה שנכתבה לא על ידי בני אדם - והיא בעצם המנוע שמאחורי כל מערך החוקים הפיזיקליים שאנחנו מכירים."
"מה?"
"כן, גם אנחנו לא האמנו לזה בהתחלה, אבל התחלנו לשחק עם זה וכבר גילינו כל מיני דברים מעניינים. עכשיו אנחנו מריצים בדיקה על מקטע קוד שלדעתנו אחראי על הממד של הזמן. אנחנו בעצם די דומים לחוקרי מוח – לא מבינים איך זה פועל אבל מנסים לגעת ולראות מה התוצאה."
"אז על מה הניסוי?"
"אנחנו ננסה לשלוח אותך שעתיים וחצי אחורה בזמן."
"אתה צוחק עליי."
"לא. וזה גם לא כזה מסובך. לא צריך מכונת זמן או כל מיני שטויות כאלה שרואים בסרטים, מכיוון שאנחנו נוגעים ישירות בקוד המקור. כל מה שנעשה זה שאני אומר לך סדרה של מאה עשרים ושמונה מספרים בקבוצות של שמונה ואת תחזרי אחריי. את הקבוצה האחרונה אני לא אומר בקול רם אלא רק אראה לך אותה רשומה על פתקית, אבל את תגידי אותה בקול רם. זה הכול. "
"טוב."
"יופי. אז נתחיל. אפס, אפס, אחד, אפס, אחד, אפס, אחד, אחד."
היא חזרה על המספרים בקבוצות של שמונה, פעם אחר פעם, ולבסוף הקריאה את שמונה הספרות האחרונות מהפתק שנתן לה מיכאל.
היא התעוררה והתמתחה תוך כדי שחרור אנחה קולנית. זה אחד מהימים האלה, שפשוט בא לך להישאר במיטה ולא ללכת לשום מקום. תחושה משונה של דז'ה וו אפפה אותה, כאילו ממש לא מזמן כבר הייתה בסיטואציה הזו. כמו מין דגדוג מרגיז בעורף של המוח, משהו שאי אפשר להסביר. מין זיכרון חמקמק שככל שאת הוגה בו יותר כך הוא מסתתר עמוק יותר בתוך הראש שלך.
היא יצאה מהמיטה בחוסר רצון. היום יום רביעי, ואין מצב להפסיד עוד הרצאה של פסיכולוגיה קוגניטיבית. זאת אומרת, אם היא רוצה להשלים אי פעם את התואר הזה.
# צלצול חזק #
מקלחת זריזה העירה אותה סופית ואחרי כמה ביסים מסיר פתיתים שנמצא במקרר כבר כמה ימים וכוס קפה חזק היא כבר הייתה ישובה במכונית הפיאט המקרטעת שלה ונסעה לכיוון הקמפוס בהר הצופים.
# צלצול חזק #
הדרך עברה ללא פקקים מיוחדים, דבר נדיר בירושלים, והיא הגיעה קצת יותר משעה לפני תחילת ההרצאה. הזדמנות מצוינת להציץ ברשימת הניסויים, אולי תרוויח כמה שקלים.
#צלצול חזק #
כרמית התעוררה. לוח השעם ועליו רשימת הניסויים עדיין היה לנגד עיניה והתחיל לדהות בהדרגה. היא זכרה כל פרט בחלום הזה, וגם את העובדה שחלמה אותו בלוּפּ כמה עשרות פעמים במהלך כל הלילה. היא הציצה על השעון שליד המיטה וראתה בספרות ירוקות זוהרות שהשעה כבר אחת-עשרה ועשרים בבוקר. חמוד, גיא. ארגן את הילדים לגן ולבית הספר ונתן לה להמשיך לישון.
זהו זה. ההתמרות האלה הורגות אותה. היא ישנה שש-עשרה שעות ועדיין הרגישה עייפה כאילו הייתה ערה כל הלילה. אולי התאבכות תדרים מהאוזניות של המטרות ואולי הפילטר הכתום במשקפי השמש עושה רק עבודה חלקית, בכל אופן היא יודעת בבירור שתוכן מההתמרות זולג גם אל המוח שלה. השפה היפנית זלגה משני המטופלים האחרונים שעשתה להם התמרה עבור ממשלת סין, מכון CERN כנראה זלג מהטיפולים שעשתה לסוכן ההוא בז'נווה לפני עשר שנים, וההתמרות התאגידיות שביצעה באירופה במהלך השנים האחרונות - הכול מתערבב ועושה לה סלט במוח.
היא כיבתה את השעון המצלצל. כנראה גיא כיוון אותו כדי שלא תישן כל היום. זה כבר קרה לה יותר מפעם אחת. באותה השנייה היא החליטה להפסיק. מעכשיו היא תמכור ספרים וזהו. את המעבדה היא תפרק, ובמקומה תוכל להגדיל את המחסן של חנות הספרים. את העכברים היא תשחרר בהייד פארק, שיוכלו להתחרות על המזון עם הסנאים.
היא התקלחה מתחת לזרם חזק של מים חמים והרגישה תחושה של שלמות מוחלטת עם ההחלטה שקיבלה זה עתה. אחר כך התלבשה ויצאה לעבר תחנת הרכבת התחתית.
שעת הלחץ הדחוסה של הבוקר כבר עברה, והנסיעה בתחתית הייתה רגועה. בתחנת האמרסמית' נפתחו דלתות הרכבת, ומהקרונות הגיחו הנוסעים אל הרציפים. כרמית מיהרה אל המדרגות הנעות ועלתה בצעדים מהירים בצד שמאל, עוקפת את מי שעמדו על המדרגות בצד ימין. היא יצאה היישר לתוך מרכז הקניות שהוא חלק מהתחנה ופנתה לעבר חנות ספרים קטנה הצמודה למזללת נודלס.
"בוקר טוב, מר צ'ונג!" היא בירכה את הבעלים של חנות הנודלס, שעסק בהכנת המזון לארוחת הצוהריים ששעתה קרבה. עוד מעט יתחילו שוכני המשרדים שבסביבה לחוש רעב.
"כבר לא כל כך בוקר, ג'ניפר. שוב שכחת לכוון שעון? תגידי, קיבלת כבר את החדש של ג'יי קיי רולינג? הבן שלי אמר לי לשאול אותך."
"לא יודעת, אולי. יש לי פה ערימה של חבילות שהגיעו אתמול בערב בדיוק לפני שיצאתי הביתה, ואני צריכה לפתוח עכשיו את הכול ולמיין. לא היה לי כוח להתעסק עם זה אתמול. אם הגיע, אני אגיד לך."
"תודה, חמודה, שיהיה לך יום נעים. בואי אליי בצוהריים, נאכל יחד."
כרמית פתחה את דלת החנות הקטנה ונטרלה את מערכת האזעקה. היא הורידה את התיק מגבה והניחה אותו על הדלפק ולאחר מכן הדליקה את האור ואת החימום בחנות. "ברררר. ממש קפוא כאן," אמרה לעצמה.
היא ניגשה למטבחון בחלק האחורי של החנות, החליפה את המים בקומקום חשמלי לבן, הפעילה אותו ובינתיים ניגשה לערימת קופסות קרטון שהונחה קרוב לדלת החנות. היא פתחה את החבילות וסידרה את הספרים. חלקם הוצבו במדפים וחלקם במחסן, כל אחד מהם נסרק על ידי קורא ברקוד כדי לעדכן את המלאי במחשב. לאחר שרוקנה קופסה של הספר "לפני השינה" היא פתחה עוד חבילת קרטון חומה. היו בה שורות של בקבוקי זכוכית קטנים שעליהם הודבקו תוויות לבנות, ועליהן הודפס בכתב מיניאטורי:
Halorhodopsin (NpHR)
Enhanced halorhodopsin (eNpHR2.0)
Enhanced halorhodopsin (eNpHR3.0)
Archaerhodopsin (Arch)
Leptosphaeria maculans fungal opsins (Mac)
Enhanced bacteriorhodopsin (eBR)
כרמית הוציאה את הבקבוקים ותיעדה את תכולתם במחברת שהוציאה מאחת המגירות שמתחת לקופה. מאותה המגירה הוציאה גם עט אדום ורשמה על כל אחד מהבקבוקים את התאריך של היום. לאחר מכן ניגשה אל דלת החנות, נעלה אותה מבפנים והצמידה אל החלון שלט: "יצאתי לסידורים, אחזור בעוד עשר דקות", וניגשה שוב למטבחון בחלק האחורי של החנות. הפעם היא הוציאה צרור מפתחות מהכיס ופתחה שני מנעולים של דלת ברזל כבדה, אשר חרקה קלות על ציריה ונפתחה פנימה לתוך חדר חשוך.
כרמית השאירה את הדלת פתוחה, אספה את הבקבוקים שהשאירה קודם על הדלפק בחנות וסידרה את כולם על מדף שהיה משולט "Optogenetics - Silencers" ומתחת למדף הזה היה מדף נוסף עם השלט "Optogenetics - Neural Exciters" ועליו עוד שורות של בקבוקי זכוכית קטנים.
היא לקחה את תיק הגב שלה מהדלפק, נכנסה אל החדר החשוך וסגרה את הדלת. לרגע השתררה חשיכה מוחלטת, ואז היא לחצה על מתג והחדר הואר באור חלש של מנורות לד כחולות. נוסף על מדפי הבקבוקים החדר היה עמוס לעייפה במדפים עם חומרים שונים, ציוד רפואי וכלובים קטנים. כרמית עטתה על ידיה זוג כפפות גומי לבנות חד-פעמיות, ניגשה אל אחד המדפים, לקחה ממנו כמה מזרקים וחיברה לכל מזרק מחט סטרילית. היא לקחה ממדף ה- "Exciters"מספר בקבוקים ושאבה מכל אחד מהם כמות מדודה של נוזל, מזרק נפרד לכל בקבוק. לאחר שערבבה את תכולת המזרקים במבחנה ושאבה ממנה לתוך עוד מזרק היא פנתה אל אחד הכלובים, לקחה אותו מהמדף והניחה אותו על השולחן שמולה. בכלוב היו ארבעה עכברים לבנים. בזה אחר זה היא לקחה את ארבעתם, הזריקה מעט חומר לכל אחד מהם והחזירה אותם לכלוב. העכברים קיבלו את הטיפול באדישות והמשיכו לכרסם מהאוכל שכרמית פיזרה להם על רצפת הכלוב. כרמית הושיטה את ידה אל הקיר. צבע התאורה של הלדים בחדר השתנה מכחול לאדום, ובאותה השנייה העכברים הסתערו זה על זה בחמת זעם מטורפת, בפקעת לבנה של פרווה ולסתות נושכות. כרמית החליפה במהירות את צבע התאורה לירוק, והעכברים הרפו מייד זה מזה וברחו בבהלה, כל אחד נדחק לאחת מפינות הכלוב ברעד בלתי נשלט. שוב שינוי צבע, הפעם לצהוב, וארבעת העכברים נרדמו מייד, כל אחד בפינה שלו. כרמית החזירה את האור הכחול והעכברים חזרו למרכז הכלוב, רחרחו זה את זה לרגע והמשיכו לכרסם מהאוכל כאילו לא קרה כלום בדקות האחרונות. כרמית ליטפה אותם באצבע. "סליחה, חמודים, שיהיה לכם בתיאבון. עוד מעט זה ייגמר. שבועיים-שלושה ואתם עוברים דירה למקום עם הרבה דשא ואור שמש." היא הרכיבה משקפי מגן כתומים, לקחה את האייפון שלה והפעילה אפליקציה שהחלה להציג ספירה לאחור. כרמית כיוונה את מסך האייפון אל הכלוב והפנתה את ראשה הצידה. מסך האייפון פלט סדרה מהירה של צבעים לכיוון העכברים, ולאחר כמה שניות השחיר. כרמית סובבה את ראשה בחזרה אל הכלוב. ארבעת העכברים קפאו במקומם למשך כמה שניות ולאחר מכן צעדו יחד בשורה לעבר אחד מקירות הכלוב, הקישו באותה השנייה על קיר הכלוב ברגלם הקדמית הימנית, קפאו שוב לשנייה או שתיים וחזרו לאכול.
"מצוין," אמרה כרמית לעצמה ורוקנה את תכולת המבחנה לתוך בקבוקון סטרילי. היא הכניסה אותו לאחד הכיסים שבתיק הגב שלה עם עוד שני מזרקים סטריליים סגורים באריזות. היא הסירה את המשקפיים והחזירה אותם למקום ופיזרה אוכל בשאר הכלובים בחדר. ונטה קטנה הייתה מחוברת לטיימר ופעלה באופן אוטומטי לפי זמן הפתיחה של מזללת הנודלס של מר צ'ונג. ריח הנודלס מאפיל על כל ריחות המעבדה שלה, וזו הסיבה שפתחה פה בדיוק את חנות הספרים.
כרמית לקחה את תיק הגב, יצאה מהחדר ונעלה אותו שוב בשני המפתחות. היא הניחה את התיק על הרצפה מאחורי הדלפק, ניגשה לדלת החנות, הורידה את השלט ופתחה אותה מחדש. שתי נערות שחיכו בחוץ נכנסו פנימה ושאלו אותה אם יש לה עותק של "מחפשים את אלסקה". היא מצאה את הספר, ואחת הנערות שילמה וקנתה אותו. אחר כך יצאו שתיהן מהחנות, כל אחת מהן בוהה במסך הטלפון הנייד שלה. כרמית נזכרה בקומקום, שכבר הספיק להתקרר קצת. היא הרתיחה שוב את המים והכינה לעצמה כוס ארל-גריי.
בשעות שלפני הפסקת הצוהריים של המשרדים מסביב כמעט שלא נכנס איש לחנות. כרמית סיימה למיין את אריזות הספרים ולסדר עוד קופסה של בקבוקונים עם התווית"Fear Conditioning" . היא קראה את המיילים שלה ושלחה כמה הזמנות לספרים שכמעט אזלו מהמלאי.
בתיבת המייל חיכתה לה גם הודעה מהלקוח הסיני שלה עם שם, כתובת ביפן וקובץ התמרה מוצפן. היא תצטרך להגיע לאוסקה בעוד שבועיים ולחפש שם את טאקאשי הושימארו. לפעמים ידיעת השפה היפנית יכולה להיות יתרון, היא חשבה וחייכה לעצמה.
כרמית יצאה לרגע מהחנות וניגשה אל מר צ'ונג, שהקפיץ ירקות בווק.
"הספר שהבן שלך רצה הגיע. אני שומרת לך עותק".
הוראות אחרונות מאת ניר חצרוני ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו