צחוק בצד: השחקנית והסטנדאפיסטית יעל לבנטל מככבת במחזה חדש

בסצנה מרשימה בסוף ההצגה "הרטיטי את ליבי" של חנוך לוין, שבה היא מגלמת אישה נשברת, נדרשת יעל לבנטל לפרוץ בבכי מר. הקומיקאית, שבימי שגרה נחשבת לכוהנת של צחוק, עומדת במשימה בכבוד, וניכר שהדמעות לא זולגות אצלה מעצמן, אלא מגיעות ממעמקי הנפש.

"הבמאית של ההצגה שאלה אותי בחזרות אם בכי בא לי בקלות. עניתי לה שאני מרגישה ששנים אחרי שאיבדתי את הוריי, ובמקביל נולדו לי עוד ילדים, נפתח לי שק הדמעות בצורה כזאת שאני יכולה לבכות מכל דבר - וכל הזמן.

"יש משהו בחיבור של ילדים שנולדים והורים שמתים שגורם לי להסתובב בעולם חשופה, כאילו הלב שלי מונח מחוץ לגוף וכל דבר נוגע בו. אני באמת מאמינה שהומור וכאב מגיעים מאותו מקום, וכך גם צחוק ובכי".

את מביאה את זה אל הבמה בצורה מרשימה.

"יש עוד סצנה בהצגה שבה אני צוחקת ובוכה גם יחד - וזה כל כך מתחבר לי".

לא משעמם לראיין מצחיקה מקצועית שיודעת גם לבכות. ואכן, שלוש דקות אחרי תחילת הראיון לבנטל יוצאת בהכרזה קומית תורנית: "יש לי כותרת בשבילך - יעל לבנטל יוצאת מהארון".

וואו.

"הרי היום חייבים למכור משהו לתקשורת, אז אני יוצאת מהארון - כמלכת אנגליה".

אפשר להאמין עלייך. ראיתי אותך שותה תה עם חלב בבוקר.

"נו, וזה לא כבר מצמצם את המרחק ביני לבינה?"

צחוק בצד, את מרגישה חיבור לאישה מזדקנת?

"יש אצלי תמיד גישה של לנסות לחיות את החיים מהזווית של גיל 80. כשיש לי החלטה שקשה לקבל, אני חושבת איך אתייחס אליה כשאהיה בת 80. למשל, אם יקר לי עכשיו לקנות כרטיס טיסה, אבל אני רוצה בכל זאת לטוס לחו"ל - מה אגיד לעצמי על זה בגיל 80? שהיה עדיף לי לחסוך את 700 הדולר האלה, או לטוס ולחזור עם זיכרון לחיים? ואני עונה לעצמי שברור שעדיף לטוס.

"הרבה פעמים אני גם מרגישה, בגלל שלילדים שלי אין סבא וסבתא מהצד שלי, שאני אוהבת אותם כפול: גם כאמא, אבל גם כסבתא. כלומר, אהבה סלחנית יותר של המבוגרים".

"כל אישה הוטרדה"

כפי שהבנתם מבדיחת היציאה מהארון, לבנטל (51) מבינה היטב את כללי המשחק עם התקשורת. כמי שחוותה לפני שני עשורים על בשרה הטרדה מינית, יש לה דעות נחרצות על כללי השיח שהתקבעו בשנים האחרונות סביב הנושא.

"היום, כמעט בכל ראיון שמתפרסם, הכותרת בסופו של דבר תהיה 'ההטרדה המינית שעברתי'. לטעמי, זה הגיע לרמה שמוזילה את העניין, כי אנשים כבר לא מתייחסים לדבר הזה ברצינות. נראה שכל מי שמתראיין או מתראיינת היום, וגם כל עיתון שמחפש לעורר עניין, שמים בכותרת 'הטרדה מינית'.

"אז אני אומרת עכשיו לכולם: כל אישה בעולם הוטרדה מינית בשלב זה או אחר של חייה. בכל כתבה שאתם קוראים - הביאו בחשבון שהמרואיינת הוטרדה איפשהו בעברה, גם אם זה לא עולה לכותרת. כל אישה הוטרדה, ככה או ככה - או בצורה הכי חריפה שיש או בצורה הכי מינורית".

למרבה הצער, את מכירה את החוויה הקשה מעצמך.

"קודם כל, כשחקנית צעירה ברור שמצאתי את עצמי, בעיקר על סטים בטלוויזיה, עומדת על המשמר ועסוקה בלהדוף. במקום להתמקד בעבודה הייתי צריכה למקד את האנרגיה שלי בלחשוב מה אני לובשת, ליד מי אני עוברת כשאני לובשת את זה, ואיך להגיב.

"למזלי, לא חוויתי אף סיטואציה שהגיעה למשהו חמור מאוד, אבל כן היתה לי חוויה אחת, דווקא לא בתיאטרון, שבעקבותיה מרגיזה אותי עד היום טענת ה'למה לא דיברת ולא אמרת משהו'".

תרצי לשתף?

"זה קרה לפני 20 שנה. שיפצנו אז את הדירה, והלכתי עם בעלי לקנות מרצפות בחנות. אחד המוכרים אמר לי שבמחסן יש עוד מרצפות שחסרות בתצוגה, וביקש ממני ללכת אחריו. בעלי נשאר מאחור בחנות, ואני נכנסתי בתמימות לתוך המחסן. העובד נכנס לשם לפניי, וכבר חיכה לי. היה חשוך, ופתאום אני קולטת שהאיש יושב ומחכה לי עירום. מוכן.

"קפאתי במקום, הסתכלתי ולא האמנתי שזה קורה לי. בהיתי קצת לוודא שאני רואה טוב, וכשהבנתי מה אני רואה רצתי משם, בלי להגיד כלום לעובד או לבוס שלו, בעל החנות. רק כשישבנו באוטו סיפרתי לבעלי מה קרה. הוא רצה מייד לחזור לשם ולצרוח על העובד, אבל אני לא רציתי.

"חברה שלי בדיוק התנדבה באותו זמן במוקד לנפגעות תקיפה מינית, והיא היתה במשמרת. התקשרתי אליה ודיברנו, וכשהיא קלטה את סערת הרגשות שלי היא אמרה לי: 'מתוקה, תנתקי ותתקשרי אלי שוב לקו של המוקד, כי את מספרת עכשיו שעברת תקיפה מינית'. כשהיא אמרה את זה פרצתי בבכי, וגם עכשיו אני יכולה לבכות מזה (עיניה מתחילות לדמוע; מ"כ).

"אני דומעת עכשיו לא בגלל הרגע ההוא עצמו, אלא בגלל התחושה הזאת, שתקפו אותך. אני כל כך מזדהה ומבינה נשים שקפאו ושלקח להן זמן לדבר ולהוציא את זה, אחרי שנים. גם לי לקח זמן, ופה לכאורה מדובר בדבר קטן, הרי אף אחד לא אנס אותי. ולחשוב שאני עוד לא רציתי להגיד כלום לבעל החנות, שלא יפטר חלילה את העובד ההוא".

אילו זה היה קורה לך היום, היית מגיבה אחרת?

"אני מקווה שהייתי עושה משהו אחר, צורחת על העובד או זורקת עליו משהו. אבל את לא ערוכה לתחושה הזאת של השיתוק. הכאב שלי עכשיו, כשאני מספרת את זה, הוא לא על עצמי, אלא בא מהדאגה ומהפחד לילדות של כולנו, שאני מקווה שלהן זה לא יקרה.

"כל חיי אני זוכרת את עצמי מסתובבת כאישה שחושבת מה היא לובשת ואם היא חשופה מדי. אולי זה משהו ירושלמי, אבל עד גיל 30 הלכתי לא במודע עם טרנינגים ובגדים גדולים, כי לא היה לי נעים לחשוף את הגוף או ללבוש בגד צמוד. היום הייתי רוצה שכל אישה תרגיש שהיא יכולה ללכת איך שהיא רוצה - ועם איזה בגד שהיא רוצה".

"נו באמת, אני דיווה?"

המחזה "הרטיטי את ליבי" עוסק, כהרגלו של חנוך לוין, באומללות האנושית, בחמלה, בהחמצה ובכמיהה לאהבה. הקומדיה השנונה מגוללת את סיפורו של "השופט" למקה, שמתאהב עד טירוף בלה לה לה לה (בגילומה של לבנטל), מאמין שהיא זמרת מהוללת שמופיעה בריביירה הצרפתית, ולא מבחין במציאות גם כשמחזריה הרבים מבקרים אותה מתחת לאפו.

ההצגה, שאותה מביימת מירי לזר, עלתה בתיאטרון הלאומי הבימה ב־3 ביוני. לצד לבנטל משחקים בן יוסיפוביץ', מאיה מעוז, עמי סמולרצ'יק, ניל משען, שחר רז וזוהר בדש.

"יש לי אהבה גדולה לחומרים של חנוך לוין", מחייכת לבנטל. "אני מוצאת בטקסטים שלו המון נחמה. את המחזה הזה היה אמור לביים עמרי ניצן ז"ל, וביום שבו היינו צריכים להתחיל בחזרות - הוא נפטר. ואז התערבבה אצל כולנו תחושת ההחמצה שהמחזה עוסק בה ממילא, עם ההחמצה על עמרי. החמצה של חיים ושל אהבה".

בעבר כבר שיחקת במחזה של לוין, אבל לא בתיאטרון הרפרטוארי.

"כשלמדתי משחק בניסן נתיב העלינו את 'פופר' שלו, וחנוך בא לראות אותנו מציגים את זה בצוותא. אחרי שהמסך ירד הוא ניגש אלינו ואמר לי: 'יעל, יפה מאוד'. זה נשאר לי בלב לנצח".

היא נולדה בירושלים ("כבר בגיל 3 אמרתי להוריי שאהיה שחקנית"), למדה בניסן נתיב בבירה, ובצבא שירתה כקצינת חוג פיקודית בנח"ל.

"הייתי קצינת חברה וגרעינים, בעצם האחראית לדעת מי שוכב עם מי. הייתי נוסעת עם מפקד הנח"ל לסיורים, לתת לו סקירה על המצב החברתי בכל גרעין. כשסיימתי את התפקיד אמרתי לקצינת הח"ן הפיקודית של מחנה 80 שזה תפקיד מיותר, ובאמת ביטלו אותו. אני אדם יעיל, זה נמצא בשם שלי. בצבא כתבו עלי: 'קצינה רצינית, שקטה ואחראית'".

בתום לימודי המשחק התברגה בתיאטרון החאן, עברה לשחק בקאמרי ובבית ליסין, ובארבע השנים האחרונות היא בהבימה (לצד ההצגה החדשה היא משחקת שם ב"הרובוטית", ב"ראש המועצה" וב"זאקופנה שלי"). בד בבד, שיחקה בקולנוע והשתתפה במגוון סדרות ישראליות.

היא גרה בתל אביב עם בעלה בנימין (55), גנן בגן ילדים, וילדיהם דניאל (20), חייל בחיל הים, תמרה (15 וחצי), תלמידת כיתה י', ורחל הללי (13), תלמידת כיתה ז'.

בחמש השנים האחרונות היא מריצה את מופע הסטנד־אפ המצליח שלה, "יעל לבנטל", שאותו כתבה עם שירה אלון, אביה אברהם ודניאל חן. במופע היא מדברת על ישראליות, הורות, ואיך לא - יחסי גברים ונשים.

"אנשים מגלגלים עיניים ואומרים, 'אוי ואבוי! גברים לא יכולים יותר להיות טבעיים, הם מפחדים להתחיל עם נשים!' אז אני אומרת, 'אוי אוי אוי'", היא שוב מחייכת.

סטנד־אפ נחשב עדיין לאחד ממקצועות הבמה הכי תובעניים שיש.

"מהיום הראשון שלי במקצוע היתה לי תחושה חזקה שאני חייבת להיות עצמאית. יש במקצוע השחקן משהו שיכול להיות נורא עלוב. אתה יכול להיות אדם מאוד מוכשר, אבל תמצא את עצמך תלוי באנשים אחרים. יושב ומחכה להם, תלוי בדעה שלהם, במשפט שמישהו יכתוב עליך, בביקורת על הצגה שאתה יכול לקחת איתך חמש שנים ולזכור - וזה עלוב נורא. אני אדם שלא אוהב להיות חסר אונים".

את לוקחת איתך ביקורת במשך שנים?

"אני משתדלת שלא. ובכלל, היום מוסד הביקורת השתנה לגמרי. כל אדם הוא היום מעצמת תקשורת, וכל אחד יכול להפיל אותך ולהרים אותך.

"בעבר הייתי אומרת שסטנד־אפ זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, אבל עכשיו זה לאט־לאט מפסיק להיות כל כך קשה. לפני הופעות יש לי אפילו כבר שמחה בלב, אור. ההופעות עצמן הן הנאה אחת גדולה".

את "הרטיטי את ליבי" מביימת אישה, בתקופה שבה המודעות להיעדר שוויון בין גברים לנשים בתיאטרון עלתה שלב. פורום יוצרות התיאטרון פצח לאחרונה בקמפיין שקורא לשילוב של "50-50", כלומר ייצוג שווה ליוצרים וליוצרות בתיאטרונים - מה שרחוק, נכון לעכשיו, מהמציאות בשטח.

אנחנו ב־2022. את עדיין חושבת שהחברה מתייחסת לקוד אחר שמצופה לכאורה מנשים, לעומת גברים?

"מבחינתי, ההתקדמות שהעולם עשה בהקשר של פמיניזם ונשים היא מזערית, ויש עוד דרך גדולה מאוד לעשות. מדברים כל הזמן על מקומות עבודה, על שכר של נשים לעומת גברים ועל עמדות כוח. בסטנד־אפ שלי היה לי משפט שאמר: 'אנחנו עובדות כל כך קשה, שלא נשאר לנו כוח להיות בעמדות כוח'.

"אז כן, יש דרך ארוכה גם בתיאטרון, בטח בכל הקשור לבמאיות ולמחזאיות. גם אם יש נשים בתפקידי ניהול, שמנופפים בהן, הדרך עדיין קשה. בא לי להגיד שהשוויון מתחיל בתוכנו, כי הוא לא בחוץ בכל כך הרבה רמות".

את מצליחה לשמור על אופטימיות?

"כן, כי אני רואה את הילדות שלי ואת הדור שלהן, שלא מרשה אפילו לשאול אם בהפלגה בצופי־ים לא קשה לבנות יותר מאשר לבנים, כי הם משתינים לים והבנות לא. הילדות שלי אומרות שזאת אפילו שאלה סקסיסטית. אני רואה איך הן מתייחסות לעצמן ולמקום שאליו הן יכולות להגיע, ואני אופטימית. אם מישהו יצליח לחרב, חלילה, לבנות הדור הזה את האמביציה, החלומות ותחושת השוויון - אז באמת זה יהיה הסוף.

"אני באמת רוצה להאמין שהעולם השתפר בתחום השוויון, אבל אולי זאת רק אני שהשתפרתי. אולי אני פחות דופקת חשבון ופחות משחקת את המשחק ומרגישה יותר בטוחה מאשר בעבר".

יש מקומות שבהם את מרגישה פחות בטוחה?

"לפעמים מלהקים אותי לתפקידים, כולל בהצגה הנוכחית, ואני מסתכלת על תיאור הדמות ואומרת, 'סירייסלי? למה פניתם אלי? זו אני?' כשקראתי את הדמות של לה לה לה לה, ראיתי אישה שנורא חיה בסרט, דיווה כזאת. אמרתי, 'אני? דיווה?' אבל אז שאלתי אנשים והם ענו לי, 'נו, יעל, באמת'. תגידי לי את, אני דיווה?"

ממש לא, אבל אולי קצת חיה בסרט.

"אולי, יכול להיות", היא צוחקת.

היא ילדת סנדוויץ' ("בין שתי אחיות"), ואת הוריה איבדה בגיל צעיר יחסית - ובהפרש שנים לא גדול. "אמא שלי נפטרה לפני 17 שנים מלוקמיה, בגיל 64, אחרי השתלת מח עצם שלא הצליחה. הייתי בת 34, עם ילד בן 4, ועד היום אני כל הזמן חושבת על העובדה שהיא לא יודעת שיש לי עוד שתי בנות. קשה לי לעכל שהיא לא חגגה את הבנות המופלאות שלי, שנולדו אחרי מותה.

"אמא שלי היתה סבתא מושלמת לדניאל, שעדיין זוכר אותה. היתה לוקחת אותו לים, משחקת איתו, באה לישון אצלנו כדי לשכב לצידו במיטה ולספר לו סיפור.

"אבא שלי, יעקב, שהיה מורה לפיזיקה ולכימיה, נפטר שש שנים אחריה, גם הוא מסרטן. הוא עשה הסבה מקצועית והקים עסק עצמאי, כך שכל עניין העצמאות שלי בא ממנו. בקיצור, עם הסרטן מצד שני הוריי יש לי גנים מאוד 'טובים'. תנצרי את הרגעים שאני יושבת מולך".

"צריכה לעבור 11 בחינות"

אפרופו ענייני גוף ובריאות, לבנטל לוקה בעיוורון פרצופים (פרוסופגנוזיה), שמקשה עליה לזהות תווי פנים. "כשחיפשנו איך לייחצן את הסטנד־אפ שלי עלה הרעיון לדבר על הלקות שלי בכתבה, ואז נתנו לזה כותרת בומבסטית: 'יעל לבנטל סובלת מעיוורון פרצופים'. כל הדודות שלי התעלפו והתקשרו אלי מייד, כי כתבו שעוד מעט לא אזהה את הילדים שלי".

ומהי האמת?

"העיוורון הזה הוא משהו שמלווה אותי שנים, אבל עליתי עליו אחרי שקראתי בעיתון ראיון עם גילת אנקורי, שדיברה על זה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שיש לזה שם. עד אז הייתי בטוחה שאני אדם אנוכי שלא זוכר אף אחד, כי אני מרוכזת בעצמי. עברתי אבחון, וחוקרת מוח התקשרה ושלחה אלי מבחן לזיהוי פרצופים. אני ובעלי עשינו את המבחן יחד - הוא קיבל ציון 90 ואני 30.

"הילדים שלי וחבריי הקרובים רגילים לראות אותי מנהלת שיחה של חמש דקות עם אדם שאומר לי 'היי' ברחוב, למרות שאין לי מושג מי עומד מולי. כבר פיתחתי רוטינה איך לצאת מזה, ואני באמת נורא מתנצלת. בגדול אני רוצה להגיד לעולם: תזדהו, תלכו עם תג שם או פשוט תגידו לי מי אתם, כי אני מבואסת ונבוכה לדבר איתכם בלי לדעת מי אתם".

ובאמת יש סכנה שלא תזהי את ילדייך?

"זה משהו שיכול להחמיר, אבל לא אגיע למצב שבו לא אזהה קרובים אלי. שמתי לב, אגב, שפרצופים מהעבר הרחוק־רחוק, מבית הספר היסודי, אני יכולה פתאום לזהות".

סיפור העיוורון מתלבש היטב על הדמות הקלולסית שנוצרה ללבנטל עם השנים, מין מצחיקונת שמרחפת לה קצת בחלל, אף שהיא עצמה לא תמיד מתחברת לתיוג הזה.

"אני מרגישה לגמרי פיצול אישיות כשאומרים עלי את זה, כי מצד אחד אני אכן מרגישה לפעמים שאני לא פה, ומצד שני אחד הדברים הראשונים שעשיתי בקורונה היה ללמוד שמאות מקרקעין. דבר כזה עושה מישהי קלולסית?"

רגע, יש לך כרטיס ביקור "יעל לבנטל, שמאית"?

"התחלתי ללמוד במכללת אפיק, שמציעה 11 קורסים דיגיטליים. אני יושבת בבית ועושה מבחנים דיגיטליים של מועצת השמאים. אחרי זה יש התמחות של שנה, ולקינוח עוד שלוש בחינות סופיות. אז כל מי ששואל אותי היום אם אני שמאית, אני עונה שאני לא חושבת שאהיה - אבל עברתי שבע מתוך 11 הבחינות המוקדמות".

שמאות מקרקעין? זה נשמע כמו התחלה של בדיחה שלך.

"האמת היא שתכננתי לצאת מהקורונה כשאני יודעת לערוך סרטים, כי בסגרים התחלתי לעשות את סרטוני 'רק שואלת' שלי, שהיו כיף גדול. תכננתי ללמוד עריכת וידאו, אבל עד היום אני עושה את הסרטונים בטייק אחד, כי לערוך אני לא יודעת. מצד שני, גם שמאות מקרקעין אני עדיין לא יודעת".

צחוק־צחוק, המחשבה ללמוד מקצוע חלופי עלתה בך מחשש לעתיד מקצוע המשחק?

"לגמרי, מחשבה שלא היתה מופרכת בכלל. הייתי בטוחה שהמקצוע שלי הולך לזבל. לשמחתי, בתקופת המגיפה התעורר לי גם משהו מקסים עם הסטנד־אפ, כשאנשים הבינו שהם יכולים להתאגד יחד ולהזמין מופע שלי. זה דבר שנמשך עד היום. הופעתי בפני 50 ו־100 איש - ופעם אחת גם בפני עשרה אנשים. הופעות החצר היו כיף גדול, והאמת היא שהיה לי קשה לחזור לאולמות הסגורים".

Maya19.10@gmail.com