המכתבים ששלחו ילדי ישראל לרמטכ"ל רבין

החרדה היתה איומה והניצחון היה אדיר. בששת ימי המלחמה ב-1967 מדינת ישראל יותר משילשה את שטחה. בארכיון של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי, השמור בספרייה הלאומית, נמצא תיק ארכיוני, שחושף את יחס ילדי ישראל לניצחון במלחמת ששת הימים. הנסיבות שבהן הגיעו עשרות המכתבים שכתבו ילדי ישראל לרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל אל ארכיונה של בונדי אינן ידועות, אך ברור שהם חוברו ביוני, החודש שבו התנהלה מלחמת ששת הימים.

המכתבים משקפים את אסירות התודה של ילדי ישראל לרמטכ"ל ולחיילי צה"ל. למכתבים של תלמידי הכיתות הנמוכות מצורף לרוב גם ציור. לרבים מהמכתבים שמורה בארכיון תשובת מזכיר הפיקוד העליון, רס"ן מרדכי שריג, רמז לחשיבות שייחס צה"ל למכתבי הילדים.

"חלק מהמכתבים חוברו בבתי הספר בהנחיית המורה, זאת אנו למדים מהעובדה שכמה כיתות שלחו לרמטכ"ל צרור מכתבים", מעיד עורך התוכן בספרייה הלאומית, חן מלול, "תלמידות ותלמידי כיתה ו'2 של בית הספר מעפילים בלוד, למשל, הביעו במכתביהם המרגשים את החשש של כל אזרחי ישראל ערב המלחמה".

דוגמה לכך אפשר למצוא במכתבה של התלמידה רחל שבקה בת ה-12: "אני הייתי בטוחה כי נפסיד, כי היינו מעטים מול רבים במלחמה זו".

"אם לשפוט מהתאריכים של שאר מכתבי חבריה, כתבה רחל את המכתב כשהמלחמה טרם הוכרעה סופית, יום לפני סוף המלחמה", אומר מלול, "עוד בטרם הסתיימה המלחמה ניתן להבחין באופוריית הניצחון, ובייחוד בתחושה שהשטחים החדשים שכבש צה"ל הם שטחי מולדת. 'הרווחנו והגדלנו את ארצנו', כתבה רחל בת ה-12".

"שנתראה בקהיר ובדמשק"

ההתלהבות מכיבושי צה"ל לא פסחה על התלמידים הצעירים ביותר. במכתבה של יפה ישראל מכיתה ב'3 בביה"ס יד יצחק (שם העיר לא צוין) מביעה יפה תקווה כי "לא נחזיר את המקומות שכבשנו", ולאחריה רשימה של כמה מהם: "הרמה הסורית, הגדה המערבית, העיר העתיקה, חברון, שכם ובית לחם".

פני גולדשטיין מלוד הפליגה בדמיונה וייחלה במכתבה "שנתראה בקהיר ובדמשק, בעזה ובפורט סעיד... בניצחון מלא". בתחתית המכתב היא ציירה טנק ומסביבו פרחים.

עם ההתארגנות בכיתות, אפשר לזהות גם לא מעט יוזמות עצמאיות של ילדים שהחליטו בעצמם לשלוח מכתב תודה לרמטכ"ל, ודרכו לכל חיילי צה"ל. שמואל צבע מגבעת אולגה כתב לרמטכ"ל מכתב מפורט, המביע בקיאות מרשימה במהלכי המלחמה. המכתב מסתיים בתקווה לשלום, ולא למלחמה נוספת.

והיו ילדים, כמו אמיר בן ה-6, שתרמו את חסכונותיהם הצנועים, חסכונות של ילד, לחיילי צה"ל. וכך הוא כתב: "רמטכ"ל יקר! אני אמיר רבהון, בן 6, שמח להעביר לך את כל הכסף שאספתי בקופתי למאמץ הביטחוני של מדינתנו. בקופתי אספתי 16.78 ל"י (לירות ישראליות), אני מבקש ממך לקבל סכום זה כתרומה למען חיילינו היקרים. הרבה נשיקות, אמיר רבהון". בתגובה לא אופיינית לטון שהתרגלנו אליו, כתב בתגובה רס"ן שריג לאמיר: "אמיר היקר, ראש המטה הכללי קיבל את מכתבך ושמח מאוד. מעשך יכול לשמש מופת לכל ילדי ישראל, ואשרי המדינה שזכתה לילדים כה מסורים ולהורים אשר מחנכים ילדיהם בדרך זו. קבל נא, אמיר חביבי, את תודת הרמטכ"ל ושי צנוע למזכרת".

הילד שתרם לרמטכ"ל את קופת החיסכון - הפך לרופא

אחרי שיטוט בפייסבוק, פנייה לכמה אנשים ושיחה עם המרכז הרפואי שבו הוא עובד, חזר אלי אמיר רבהון; אז ילד מתוק בן 6 שתרם את קופתו הצנועה שחסך לראש המטה הכללי, היום רופא נשים בתחום טיפולי פוריות והפריה חוץ-גופית, בן 59, נשוי ואב לשלוש בנות.

"איזה מרגש!", פותח הרופא את שיחתנו, כלא מאמין למראה עיניו. עבורו מדובר בלא פחות מסגירת מעגל נוסטלגית בת 54 שנים כמעט.

"חודש אחרי ששלחתי את המכתב, הגיעו אלינו מאיזה עיתון כדי לעשות כתבה על כל אותם מכתבים מילדים שהגיעו למערכת הביטחון", הוא נזכר, משועשע, "אני זוכר שבאו לצלם אותי כותב, ואת כיתוב התמונה: 'הילד החמוד שכתב לרבין'".

למעשה, זו הפעם הראשונה מאז שאתה רואה את המכתב שכתבת?

"כן. זה כל כך מרגש... אני זוכר ששמרנו את גזיר העיתון עם התמונה שלי מאותה כתבה, יש לי אותו עדיין איפשהו, אבל במכתב המקורי אני נתקל כעת בפעם הראשונה".

"זה ממש תוך כדי המלחמה!", מתפעל אמיר לאחר שהוא שם לב לתאריך שמתנוסס בראש המכתב. לאורך כל השיחה אנחנו לא מפסיקים לצחוק, משועשעים מהתמימות שמאפיינת את המכתב ששלח הילד הקטן לרמטכ"ל.

אתה זוכר אם המכתב היה יוזמה שלך או של בית הספר?

"זו היתה יוזמה שלי, לא חושב שהייתי בבית ספר עדיין, אם בכיתה א' או בגן חובה, אבל בטוח שהמכתב היה יוזמה שלי. את המשפט למעלה כתבה אחותי הגדולה, ואת השאר כתבתי אני, עם מה שידעתי לכתוב אז".

המידע הזה הופך את המכתב אפילו ליותר מקסים.

"זו היתה תקופה אחרת...", אומר הרופא וצוחק.

היום יש לך ילדות. האם אתה רואה אותן עושות משהו דומה, או שמדובר בדור אחר ש"פחות בעניינים"?

"יש לי שלוש בנות ואני חושב שגם היום יש המון מודעות למה שקורה מסביב, לכל מיני עזרה ותרומה וכאלה", מציין רבהון, "הבת הקטנה שלי, לדוגמה, עכשיו בכיתה י"ב, והיא רכזת הדרכה בתנועת נוער. בשבוע שעבר הם התארגנו לאסוף תרומות וצ'ופרים לצוות הרפואי בבתי החולים, וגם אוכל ועזרה למטופלים עצמם. הילדים תרמו ואספו בעצמם וביוזמתם, ככה שאני לא חושב שלדור הנוכחי לא אכפת. העזרה והתרומה פשוט מתבטאות אחרת, יותר ברשתות החברתיות למשל. מה שכן, זה נכון שהיא יותר גדולה, לא בת 6".

איפה היית בזמן הרצח?

"בנסיעה עם אשתי בכביש ירושלים-תל אביב. עברנו באזור לטרון ואז פרצו בחדשות עם הקטע שרבין נורה. אני זוכר בדיוק איפה הייתי ברגע ההכרזה. אי אפשר לשכוח את זה".

אתה זוכר אם קיבלת תגובה על מה ששלחת?

"אני לא זוכר במדויק. אני חושב שהגיע מכתב תודה רשמי כזה, מהלשכה, אבל לא בטוח".

מאוחר יותר שלחתי לרבהון את המכתב שנשלח אליו בזמנו, גם הוא נמצא בספרייה הלאומית, והמעגל נסגר.

מכתבים וציורים נוספים של ילדים לרבין מארכיון רות בונדי אפשר לראות באתר הספרייה הלאומית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו