בחודש ספטמבר האחרון הלך לעולמו האמן אבנר כץ, שהשתתף במשך השנים בעשרות תערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל, וכישרון הכתיבה שלו ורגישותו לטקסטים סייעו גם הם להפיכתו לאחד מן האבות המייסדים של עולם האיור הישראלי. כץ הספיק לקחת חלק בהכנות לתערוכת היחיד שלו שתיפתח היום (חמישי) באולם לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל תחת השם "אבנר כץ: "אני כבר הייתי", אבל הלך לעולמו בטרם זכה להיות בפתיחה.
"התהליך של הכנת התערוכה התחיל לפני יותר משנתיים", מספרת אורנה גרנות, אוצרת התערוכה. "היתה לו תערוכה אחת אצלנו באגף הנוער לפני המון שנים, וכבר לפני תחילת הקורונה החלטנו על נושא, על גלריה ועל העבודות שייקחו חלק בתערוכה. היינו אמורים לאשר את זה באופן פורמלי ואז פרצה הקורונה, ותוך כדי הקורונה הוא חלה והלך לעולמו".
זו התערוכה הראשונה שמושקת במוזיאון בסבב הפתיחה הנוכחי והמעמד, מודה גרנות, מרגש מאוד, מהרבה סיבות. "זה מרגש במיוחד בגלל כל הרגשות הסותרים: זה משמח שאבנר זכה לתערוכת יחיד במוזיאון ישראל, זה משמח לפתוח את המוזיאון, להעלות תערוכה ולעסוק בתרבות, אבל מצד שני זה עצוב כי הוא לא איתנו וכי חלק מהדברים שהתערוכה מעלה הם לא תמיד פשוטים. היצירות של אבנר הן בדיוק מי שהוא - הרבה הומור, אבל הומור מקאברי מאוד".
נושא התערוכה שנבחר הוא "דיוקן עצמי במילים ותמונות". "יש שלושה סוגים עיקריים של עבודות בתערוכה: ציורים גדולים של דיוקנאות קלאסיים; מחברות הסקיצות שלו שבהן הוא כותב על עצמו; והשלישי הכי מרשים ומרגש - שילוב שלהם. מדובר בסדרה של דיוקנאות יומיים שהוא עשה במשך שנה. כל יום הוא עלה לסטודיו ורשם את הפנים שלו מקרוב, וכתב למטה תאריך או איזו הערה אחרת, וככה נוצרו 366 דיוקנאות שהם כמו פסיפס מפוקסל שהופך לתמונה אחת ענקית על הקיר שלנו. יום-יום הוא עשה את זה, ואחרי שנה הוא עשה את הדיוקן האחרון, ביום ההולדת ה-80 שלו. ההתבוננות שלו על עצמו ועל הזיקנה היא סופר כנה, חודרת ונוקבת".
