אני מאשים!

אחד האישים שאותם הערצתי בימי נעורי היה הסופר והפובליציסט הצרפתי אמיל זולא, מי שבשנת 1898 פרסם בשער העיתון ל'אורור" את המאמר המיתולוגי "אני מאשים", בו קטל באומץ רב את הממסד הצרפתי, כולל הצבא, בעלילת הדם האנטישמית כנגד הקצין היהודי, קפטן אלפרד דרייפוס.

דרייפוס, כזכור, נאשם בבגידה במולדת הצרפתית ובריגול לטובת האויבת המושבעת גרמניה, והוגלה לאי השדים, כלא טרופי מבודד בלב האוקיינוס האטלנטי. בזכות המאמר של זולא, שעורר סערה ציבורית גדולה, הוחזר דרייפוס מאי השדים, נערך לו משפט חוזר בו זוכה, הוא הושב לצבא הצרפתי וסיים לימים את הקריירה הצבאית שלו בדרגת סגן אלוף.

איני מאשים, חלילה, את הפקידים האחראים למחדל חסר התקדים בשוק הדיור, באנטישמיות. אולם, וזה אולם גדול, תוצאות אי-המעש שלהם במשך שנים על גבי שנים, חמורים לטעמי פי כמה וכמה. דרייפוס הלא היה קצין יהודי אחד ויחיד שנעשה לו עוול נורא. וכאן, במבחן התוצאה, העוול הנורא נעשה לדור שלם של צעירות וצעירות ישראלים שבגלל מחדל הפקידים חסרי המעש, הבירוקרטים והמאוהבים ברגולציה מיותרת יוותרו לנצח ללא יכולת להגיע לדירה.

חלקם הגדול, בשל מחדל הפקידים, כבר מחפשים את מזלם בחו"ל, מקצתם בברלין, מקצתם בבריטניה וצרפת, מקצתם בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, ומספרם הולך וגדל כמעיין המתגבר. והנתונים אינם משקרים. אם בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה ל-78 אחוזים מהישראלים הייתה דירה בבעלותם, האחוז מתרסק והולך משנה לשנה, והגיע לאחרונה ל-65 אחוזים בלבד.

ובמילים אחרות: אם ב-1990, לדוגמא, לכמיליון מתוך 4 מיליון ישראלים לא הייתה דירה בבעלותם, כיום, אנא שימו לב בבקשה, לכ-3.2. מיליון (!) מתוך 9.5 מיליון ישראלים אין דירה בבעלותם. ויתרה מכך, אם נתייחס רק לקבוצת הגיל של ישראלים בני עד 45, הרי שלכל שנים מבניהם אין דירה. והאחוז של אלה שנותרו מחוץ למשחק הכיסאות המוזיקליים הולך וגדל משנה לשנה.

אז את מי אני מאשים על כך? הרשימה, מסתבר, ארוכה ארוכה.

מאשים לא פחות מ-10 שרי שיכון שמאז 2006 לא עשו דבר על מנת לטפל בבעיית הביורוקרטיה והעדר ההיצע ותעתעו בנו , בזה אחר זה, עם נתוני שיווק קרקע שהקשר בינם לבין המציאות הינו מקרי בלבד ולא טרחו למנף את תכנית תמ"א 38 שהייתה אמורה לתת למיליוני ישראלים הגנה בפני רעידת אדמה גדולה או התקפת טילים.

מאשים את שרי אוצר, החל מלפיד וכלה בכחלון, שכגודל ההבטחות שלהם כך גם גודל הכישלון, החל מהשליפה של מע"מ אפס וכלה בפיאסקו של תכנית מחיר למשתכן.. ועוד אחרים.

מאשים את רשות קרקעי ישראל, אשר במקום לשמור את קרקעות המדינה עבור חיילים משוחררים וזוגות צעירים, הפכה לספסר קרקעות תאב ממון שכל מטרתו הינה לתדלק את מחירי הקרקע בשיטה שלא הייתה מביישת את בתי המכירות הפומביים סאותביס' וכריסטיס' ובהצלחה אף גבוהה מהם.

מאשים את הוועדות בכל הדרגים, המקומיות, וועדות ערר, המחוזיות והוועדה הארצית לתכנון ובנייה, שבמקום לקצר ביורוקרטיה והליכים, הפכו למתגוששים העסוקים בעיקר בניירת ובמלחמות אגו, אטימות ועיוורון כללי.

מאשים את הותמ"ל שמעל בתפקידו, לא עשה דבר וחצי דבר בימי מגפת הקורונה ובמקום לקדם תכניות, עשה את כל אשר על ידו על מנת לתקוע אותן.

מאשים את מנהל התכנון והרשות להתחדשות עירונית שיכלו בנקל להפוך את ההתחדשות העירונית למקור לא אכזב להגדלת ההיצע בשוק הדיור ולמגן מיליוני אזרחים כנגד רעידת אדמה והתקפות טילים, אבל לא עשו דבר בנדון.

מאשים את ראשי העיריות והרשויות המקומיות אשר מתנהגים בבריונות לעצור את קידום תמ"א 38 אשר הפכו, כל אחת בתורה, ל"קרית הוותיקן", מדינה בתוך מדינה, כשכל אחת מזגזגת מדייניות עצמאית משלה, ונכנעו בזו אחר זו ללחצים של תושבים לא לקדם התחדשות עירונית ופרויקטים בכלל.

מאשים את הרגולציה ואת המצב האבסורדי בו לאף עיר אין אינטרס לקדם בנייה למגורים, זאת בשל תיעדוף ארנונה לעסקים, מה שהביא באופן טבעי למחסור כבד בהיצע למגורים יחד עם עודף לא סביר של בניית נדל"ן לעסקים.

מאשים את בתי המשפט כאשר תיק המגיע אליהם לבחינה משפטית, לבחינת נכונות בהחלטות ועדות התכנון במקום לבחון את נכונות ההחלטה וחשיבותה הם מחליטים משום מה ובאופן אבסורדי שלא להתערב... מכאן נשאלת השאלה: בשביל מה אם כך אתם קיימים?
ומאשים, בראש וראשונה את עצמנו, על כך שנרדמנו בשמירה ונתנו למחדל הגדול ביותר בתולדות

מדינת ישראל להתרחש שלב, שלב, אל מול עינינו. ובשביל המחדל הזה, צר לי לאמר, לא צריך אנטישמים. רק פקידים חסרי מעש שנתנו בידיהם את הכוח להוביל את שוק הדיור מ"כלום לכלום"!