אחת המסקנות בקרב הכלכלנים ביום שאחרי טראומת 7 באוקטובר היא כזו: צריך לדאוג ליתירות של הכלכלה הישראלית בנקודות קיצון.

בפשטות זה אומר את הדבר הבא: ישראל צריכה לדאוג לעצמה ליכולת ייצור עצמית של מזון, חימושים, וכן הלאה. נושא החקלאות בישראל הוא נושא שיש לגביו אינסוף התלבטויות בין היכולת של הכלכלה לסבסד עוד את החקלאים לבין הצורך לשמור עליהם (ולסבסד אותם) כדי שהיכולת לייצר מזון בתקופות כמו מלחמה תישמר.

ירום אריאב, מי שכיהן כמנכ"ל משרד האוצר ולמד את הנושא לעומקם של דברים, בחן את נושא מחירי המים לחקלאים - חלק משמעותי מההוצאה שלהם. "השתרשה בציבור, במידה של צדק, איזו דעה שהמים לחקלאות מסובסדים, ושמי שמסבסד אותם זה המגזר העירוני.

זה היה נכון בעבר, אבל זה היה לפני עשרות שנים. בנקודת זמן מסוימת נכנסו לעבודה מתקני ההתפלה ובעיה אחת נפתרה (זמינות), אבל נוצרה בעיה אחרת - מים מותפלים הם יקרים יותר".

יש עוד אופציה: השבת מי שפכים.

"בהשבת שפכים אנחנו במקום הראשון בעולם להפוך אותם למים ראויים לחקלאות. אז שני המהלכים האלה הביאו למצב שהמים לחקלאות לא רק שאינם מסובסדים, אלא החקלאים נושאים בעלויות גבוהות שהן מעבר למה שנכון כלכלית.

"בעבר החקלאים עצמם קבעו את מחיר המים, והסובסידיה היתה מאוד כבדה, מה שגרם לחקלאים לגדל המון כותנה - כך שבעצם ייצאנו מים. אבל מאז שוק המים התעצב אחרת, והחקלאות משתמשת במי הקולחין שמייצר המגזר העירוני. למעשה, החקלאות חסכה הקמה של שני מתקני התפלה, בגלל שהחקלאים לא צריכים יותר מים רגילים אלא מי קולחין. אבל זה צריך להיות במחיר הכלכלי הנכון".

"התרומה של הצרכן"

מהו המחיר הנכון הזה? "ברמה הכלכלית, אם המים לחקלאות זולים מדי, זה לא טוב, אבל גם אם הם יקרים מדי זה לא טוב. ככלל, המים לסוגיהם אמורים לשקף את העלות בייצור מהמים, אבל זה צריך לקבל ביטוי גם בהשפעות החיצוניות - וזו התרומה של הצרכן".