לזכור בכאב: אתי ביטון, מנהלת סניף שמשון בבנק הפועלים באשקלון ותושבת שדרות, מסכמת שנה מורכבת שבה היתה סכנה לחי משפחתה, במהלכה פונו מביתם, ועל ניהול העובדים אשר הושפעו רבות מאירועי 7 באוקטובר.
אתי עובדת בבנק הפועלים מזה 36 שנים, נשואה ואם לשלושה. בתה הבכורה, נוי, נשואה לסא"ל דן הרוש, מפקד בסיס בא"ח זיקים. ב־7 באוקטובר המשפחה מצאה עצמה נצורה בממ"ד בדירתה בשדרות עם חשש ממשי לחייהם.
"יום לפני חגגנו יחד כולם את ערב החג, נוי וילדיה ישנו בבית המשפחה, והחתן שלי וחלק מהנכדים ישנו בבניין מול ביתי", משחזרת אתי. "ב־6:30 בבוקר קמנו לשמע אזעקות צבע אדום ורצנו לממ"ד שנמצא בבניין כשאני נושאת בידיי את נכדתי אמיליה בת הפחות מחודש. לאחר ששמנו לב שהירי לעבר היישוב הוא חריג התקשרתי לחתן שלי. הוא הורה לנו לנעול את עצמנו בממ"ד ושהינו בו שעות רבות. הספקנו לקחת למרתף אוכל ודברים בסיסיים לתינוקת והחשכנו את המרתף.
"לקראת 10:30 החתן שלי עודכן כי המחבלים נמצאים ממש סמוך לביתי בכניסה לשדרות ושמזעיקים כוחות להציל אותם. הוא לא הצליח לצאת מהדירה היות שהמחבלים נמצאו מתחת לבניין שלהם. הצבא הזניק כוח לעיר עם שלושה ג'יפים ממוגנים ולוחמים חמושים שנאבקו במחבלים אשר רצחו בדם קר את התושבים באזור. על הגגות היו צלפי צה"ל, כולל על הבניין של הבת שלי. לבסוף, בשעות הצהריים, הצליחו לפנות אותנו - אותי, את בעלי, בתי ובני משפחתה - לדירה שבה שהו חתני ושאר הנכדים".
בבוקר למחרת נודע לאתי ולמשפחתה שהם מתבקשים להתפנות מביתם. "הבנק נרתם לסייע ולפנות אותנו למלון כפר המכביה בר"ג תחת אש. פחדתי לצאת לרחוב כי היו עדיין מחבלים בתחנת המשטרה של שדרות. בנס הצלחנו לצאת מהעיר באותו יום, ובדרכנו נתקלנו במראות קשים מאוד ברחובות שדרות.
"מאותו רגע ואילך שהינו במלון כמפונים עד ינואר 2024. זה היה קשה ברמות מטורפות בגלל הנתק מהבית, הפחד שהחתן שלי בעזה ובגלל הדיכאון של הבת שלי. הבן הגדול שלה עד היום בחרדות קשות. מצאתי את עצמי ב־8 באוקטובר מטפלת בשלושה ילדים קטנים ועם בעל עצמאי שלא יצא לעבוד.
"בשבוע הראשון לא עבדתי בכלל, ואז פתחתי עמדה בסניף גבעתיים, נסעתי בהתחלה לכמה שעות והמשכתי למלא את תפקידי כמנהלת סניף שמשון באשקלון של בנק הפועלים".
בחודש ינואר החליטה לחזור לשדרות. "החלטנו לחזור הביתה לפני שהמדינה החליטה", היא אומרת. "זו היתה אחת ההמלצות של הפסיכיאטר של בתי לחזור למקום האירוע, יחד איתה. ניהלתי שתי זירות – בבית ובעבודה. עובדים רבים שלי חוו קשה את אירועי 7.10 ורציתי להיות שם בשבילם ולסייע להם לחזור לשגרה בצל המלחמה. על אף המצב המשפחתי המורכב שלי באותם ימים האמנתי שנשוב הביתה לשדרות והמצב ישתפר".
על ההתמודדות בעבודה היא מספרת: "בהתחלה הסניף היה סגור לגמרי וכולנו היינו מפוזרים. חלק עבדו מהבית וחלק עברו לבתי מלון. כשהסניף נפתח עבדנו בהתחלה במשמרות. היה חשוב לי שכולנו נהיה ביחד בשביל הנפש. העובדים הם כמו הילדים שלי. בנוסף, היה חשוב לנו לתת מענה ללקוחות. היתה אז אנדרלמוסיה. קיבלנו 200 פניות ולא עזבנו את הסניף עד אחרון הלקוחות. כעת כל העובדים חזרו וחזרנו לשגרה.
"הבת שלי רק עכשיו מתחילה להחלים, והבן שלה מצליח, בסיוע טיפולים, ללכת לכיתה ב'. הבת שלי לא חזרה לעבודה כי היא לא חזרה לעצמה עדיין. החתן שלי עכשיו בצפון. החיים שלנו מורכבים מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו