בימים האחרונים המדינה שרויה במחאה סוערת (לשם שינוי), כזו שהובילה לשביתה כללית או לעיצומים בכמאה רשויות מקומיות בישראל.
הפעם זה בשל כוונתו האחרונה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להקים "קרן ארנונה", שבמסגרתה, לפי ההצעה, הרשויות המקומיות החזקות יפרישו לקרן נתחים כספיים מתוך הארנונה הגבוהה שהן גובות מבתי העסק ומהמשרדים, לטובת רשויות מקומיות חלשות יותר כלכלית, כדי לתמרץ אותן לעודד בניית דירות מגורים חדשות בשטחן המוניציפלי (ובכך לנסות לעצור את הדימום של משבר הדיור בישראל).
הכוונה טובה, ויש גם היגיון רב בניסיון לסייע כספית לרשויות המקומיות; אך לב העניין הוא שלא רק ברשויות המקומיות החלשות צריך לעודד בניית דירות, אלא גם ברשויות המקומיות החזקות, שהן בעלות איתנות פיננסית.
זה הכשל הלוגי שעומד בבסיס רעיון "הקרן", שלפיו הרשויות המקומיות אמורות לייצר מאסות של היתרי בנייה לאלפי דירות מגורים בדחיפות. מדוע? מפני שכיום תעריפי הארנונה לעסקים ולמשרדים גבוהים בממוצע פי שלושה מהארנונה שנגבית מדירת מגורים.
הביצוע של הרעיון הוא קטסטרופלי. הממשלה היא זו שצריכה לשפות את ראשי הערים בגין הארנונה הגירעונית למגורים מבסיס תקציב המדינה בכל שנה. כמו כן, הלכה למעשה השלטון המקומי חזק הרבה יותר (וגם יציב יותר) מהארצי. ראש העיר נבחר לשבע שנות כהונה. לעומת זאת, מהו משך הכהונה הממוצע של שר בממשלה?
אז כבוד שר האוצר, נא להחליט: האם זו שעת חירום לאומית במשבר הדיור? והאם רוצה המדינה לעודד את כל הרשויות המקומיות בארץ לבנות דירות מגורים חדשות בשטחן? אם כן, אז אנא תתכבד המדינה ותכניס את היד לכיס שלה (ויש לה כיס עמוק). עד אז - ממש לא חסרות לנו עוד מחאות.
הכותב הוא עורך דין המייצג חברות בנייה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו