כחול לבן: זה רק ספורט

לא כל ענפי הספורט נולדו שווים. ככה זה בחיים. יש ענפי ספורט שבהגדרתם זמינים לכל אחד. קל מאוד לאסוף כמה חברים וכדור ולשחק כדורגל. קל באותה מידה לתפוס גלגלים ולרוץ אל הגלים. ובכלל, הכי קל זה לשים זוג נעליים ולצאת לריצה. בקצה השני של ענפי הספורט השונים, נמצא הספורט המוטורי. ולעסוק בו, זה לא עניין פשוט.

עוד מאוברדרייב >>>

זאת אומרת לא עניין פשוט בישראל. מעבר לים היכן שתרבות הרכב היא חלק בלתי נפרד מהקהילה, הספורט הזה זמין ונגיש. כשלמדינה יש תעשיית רכב מפותחת, כזו בת למעלה מ-100 שנה, הספורט המוטורי צומח לצידה, בתוכה, הופך חלק ממנה. בישראל, בה אין תעשיית רכב או תרבות רכב ענפה, מיותר לציין שגם הספורט המוטורי לא נמצא על סדר היום הציבורי. אם נוסיף לזה את האמא הדואגת ואת ההירתמות למפעל הציוני, לא נשאר עם יותר מדי אופציות להתחרות במסגרתן בסוף השבוע. לפני רגע סיימו לייבש כאן ביצות? למי יש זמן לספורט מוטורי.

ובכן, היו כאלו שמבחינתם תמיד היה זמן. לאורך ההיסטוריה היו כאלו שניסו להביא אל העם היושב בציון משהו מהניחוח המוטורי בניכר. כבר לפני 40 שנה נערכו כאן מרוצים בצורה סדירה, כם לא מעט מתחרים, וטריבונות עפר מלאות בצופים. אבל בכל פעם שליגה כזו או אחרת החלה להתקיים בסדרה, היא התרוקנה ממתחרים. עם שניים או ארבעה גלגלים, אף תחרות מסודרת לא החזיקה כאן מעמד.

יש לכך לא מעט סיבות והראשונה שכמובן קופצת לראש היא המחוקק המקומי. גם כך מדובר במדינה שמעמיסה מיסוי אדיר על רכב וכל מה שקשור אליו. מעבר לזה, המדינה לא תמיד מבינה שמדובר בספורט לכל דבר. עד כדי כך לפקידנו האהובים אין מושג איך להתמודד עם הספורט הזה, שנכתב כאן חוק במיוחד, חוק הנהיגה הספורטיבית. כן זה הזוי לא פחות מלחוקק חוק המסדיר את משחק הכדורסל (חוק הכדרור?) או חוק הפינג-פונג (חוק המטקה?). זה אולי משעשע אבל זו לא בדיחה – אין עוד מדינה דמוקרטית אחת בעולם, שיש לה חוק כזה.

אבל יש עוד סיבה, והיא כבר קשורה למוח היהודי, לרצון לנצח ואם תרצו גם לאי-שוויון חברתי. ספורט מוטורי מטבעו הוא ספורט יקר יחסית, בטח במדינה שלנו. הנצחון בו הוא שילוב של אדם ומכונה. לשפר את יכולת הנהיגה הוא תהליך ארוך וסיזיפי. מצד שני לשיפור המכונה אין גבול, רק הדמיון, הכיס והקשרים בחו”ל יכולים להגביל אותך כאן. ובספורט שניצחון נמדד בו במאית שנייה, והכנת המכונה צריכה להיות מדוייקת ברמת ה-PSI בכל צמיג, מספיק רכיב אחד שאין למתחרה אחר, בכדי להעניק לך את היתרון. כך התחיל מרוץ חימוש מקומי, שהתחיל מצמיגים ייעודיים לפני 40 שנה ולא נגמר בהבאת מכוניות מרוץ מוכנות מעבר לים בכדי להתחרות כאן.

וכך, בכל ליגה שהתנהלה כאן, הגיע שלב בו חלק מהמתחרים שפכו ממון רב לתוך הרכבים שלהם, הופכים את התחרות לבלתי אפשרית, שלא להגיד לא ספורטיבית.

מההתחלה

למרות ניסיונות כאלו ואחרים לקפוץ מעל הפופיק, ספורט מוטורי, כמו כל דבר אחר בחיים, צריך לצמוח מלמטה. אם שוב נלטוש עיניים לעבר הקורה מעבר לים, נגלה שלל ליגות המיועדות למתחילים, מרוצים עממיים בהם ניתן לראות ילדים מתחרים לצד פנסיונרים, עם מכנה משותף אחד. אלו ליגות שמגבילות את כמות ההשקעה ברכבים או באופנועים, והופכות את הספורט שווה לכולם. כמו שאמר לנו יובל מלמד (מחברת ספארקו ישראל) “כשאין לך 400 כ”ס אתה לא יכול לתקן טעות נהיגה בזכות מנוע חזק, בליגה שלנו, טעות קטנה וישר קופצים עליך 20 מתחרים בסוף הישורת…”.

מלמד, אושיה מוכרת בתחום, מתחרה פעיל בעברו ומארגן אינספור ליגות מרוצים, יודע על מה הוא מדבר ומכיר את הספורט המוטורי המקומי (והאיזורי) היטב. עם היכרות עם כל שטיק וטריק ידוע לאדם, הוא הקים את הליגה הזו, כשהוא משתמש בתקנון מגביל מאוד, כמו מעבר לים. המטרה ברורה, להקים ליגה אחידה, נגישה, בה כל מתחרה יודע שרק היכולת שלו מאחורי ההגה משפיעה על התוצאה.

התקנון ואופן ההתנהלות קשיחים מאוד ולא ניתנים לפרשנות שכה אהובה במחוזותינו. התקנון מפרט כל רכיב אותו ניתן להחליף או לשפר ברכב, ובכדי לחסוך לכם את הקריאה של כל העמודים המפורטים האלו, נספר לכם כבר עכשיו, ברמת העיקרון אין שום שיפור משמעותי ברכב. בעיקר מתבצעת כאן התאמה מקצועית הקשורה בנושאים בטיחותיים. יש כמובן גם שיפורים נקודתיים אבל ברמה העקרונית, היכולת לשפר מוגבלת מאוד.

כבסיס לכל מכונית מרוץ כזו בחרו בספארקו בפיג’ו 206XS. מכונית קטנה, קלה, עם התנהגות משובחת כבר ברמת הבסיס ומנוע המפיק 110 כ”ס מספקים העוברים אל גלגלים הקדמיים דרך תיבת הילוכים ידנית. מכאן מפשיטים כל רכיב שאין בו צורך – לפי המותר בתקנון. שיפורים? מתלים ניתן להחליף לכאלו שעלותם עד 5,500 שקלים ושאלו זמינים לכל שאר המתחרים. ניתן להתקין דיפרנציאל מוגבל החלקה מלפנים. הצמיגים הם של AVON ואחידים לכל המשתתפים בליגה ואותם ניתן להחליף רק בזמנים מוסכמים. הבנתם את הראש. המארגנים גם שומרים לעצמם את הזכות לדרוש מכל רכב להגיע לבדיקה על מנת לוודא שאין חריגה מהתקנות, נניח הספק גבוה יותר. מעבר לאלו, רכיבים שונים מקבלים חותמת ונעילה, על מנת לוודא שאין הם מוחלפים לפני המרוץ. התקנון מפורט ברמה כזו, שמציין את מקט החלקים בהם ניתן להשתמש. וכל אלו, הם מקוריים או תחליפיים ובעיקר זולים ונגישים.

מן הסתם לא נפרט כאן את כל התקנון אבל בהחלט ניתן להבין את רוח הדברים. לוקחים מכונית מהנה ובסיסית, מתאימים אותה למסלול בצורה הכרחית אפשרויות השיפור מוגבלות ואת המרץ הנהגים מפנים, ובכן, לנהיגה. בשביל להבין עד כמה היה חסר הבטחון והשוויון הזה לחובבי ההגה הישראלי ניתן לראות בתמונתו. עשרות נהגים מתייצבים לכל מרוץ. מספר המתחרים הולך וגודל. ושלושת השופטים החיצוניים, שמקפידים על התקנון של ספארקו בקנאות, מייצרים את האקשן המשובח על המסלול.

יש דברים עליהם כמובן לא מתפשרים כאן ואלו נוגעים כמובן להתאמה ולבטיחות של מכוניות המרוץ. בכל רכב מותקנים רכיבי בטיחות של ספארקו אחידים לכל המשתתפים. הרשימה כוללת כלוב מרוצים מקצועי, כסא נהג, מערכת כיבוי אש, מתג לניתוק זרימת החשמל ועוד דברים הכרחיים לטובת הבטיחות על המסלול. את התקנות הרכיבים האלו, מבצעים בספארקו ישראל שגם מוסמכת להפיק רישיון מרוץ לרכבים ולנהגים. התוצאה היא מכונית מרוץ מוכנה אליי קרב שעלותה עומדת על כ-30,000 שקלים לאלו שמוכנים לעבור את התהליך בעצמם. מי שייבקש לעצמו מכונית מרוץ מוכנה יידרש לשלם כ-40,000 שקלים. היתרון הגדול כאן, מעבר להוצאה הראשונית הנמוכה, היא הידיעה הברורה, שמרוצי החימוש שהוזכרו מעלה, לא מגיעים לכאן. בספורט שרק סט צמיגי מסלול איכותיים יכולים לעלות יותר מהשכר הממוצע במשק, זה פרט חשוב מאוד.

זינוק בעלייה

ספארקו 206 קאפ (המוכרת כאליפות ישראל על ידי משרד התרבות והספורט והתאחדות למכוניות ולקארטינג) היא ליגה צעירה יחסית. למרות גילה הצעיר הסטטיסטיקה שמתלווה אליה, מחזקת מאוד את התחושה שזהו המתכון הנכון. המירוץ הראשון נערך בפברואר 2021 ואליו התייצבו 16 נהגים. כיום מונה הליגה כבר 32 רכבים המוכנים כבר למרוץ. עוד סימן חיובי הם המתחרים עצמם, יש כאן שילוב בין וותיקים לצעירים, בין נשים לגברים. ספורט עממי ונגיש כבר אמרנו? ולמי שהיה ספק בקשר ליעילות התקנון והשיפוט, מדובר במרוצים צמודים למדי. עם אותם הצמיגים, אותו המנוע, אותו הגיר, אותה מכונית, נשאר רק לנהגים לדבר.

הנהגים מחולקים בכל מרוץ לשלוש קטגוריות שונות (פרו, סילבר, רוקי) המבדילות בין אלו המקצועיים יותר לחדשים יותר. כנהוג גם מעבר לים, כל שלושת הקטגוריות נמצאות ביחד על המסלול באופן פעיל, מה שמייצר הרבה מאוד אקשן. אפשר להוסיף לזה גם את שיטת הדירוג, שמזניקה את המהירים מאחור והאיטיים מלפנים לסירוגין (למעט הרוקי’ז שמטעמי בטיחות מזנקים תמיד מאחור) ומקבלים אירוע בו מקצי הדירוג מרתקים לא פחות מהמרוץ עצמו. בשביל לסבר את האוזן, בין שלושת המקומות הראשונים במקצה הדירוג הפרידה פחות משנייה אחת.

המתכון הזה, נשמע כל-כך פשוט, וכאמור, מוכר היטב מעבר לים. אבל למרות הנאמר, היינו צריכים לחכות לו שנים רבות. נדרשה בגרות מסוימת של הקהל המקומי, מסלול מתאים וגם הבנה ואולי חזון, כאלו שלוקח להם זמן להתבשל לכדי ביצוע. דבר אחד בטוח, סוף-סוף יש גם לישראל ספורט מוטורי עממי. כזה שמתחיל מלמטה, ועם הזמן יעמיק שורשים ויפרח כראוי. הגיע הזמן.