על זרוע ימין של דיאנה גולבי, וזה פרט שקשה לפספס, מתנוסס קעקוע ענק. הוא מורכב מטקסט צפוף ולא מובן, לצד עיטורים מוזרים. "זה הקעקוע היחיד שאני לא מדברת עליו", היא אומרת במסתוריות, ומסכימה רק לומר ש"זה ציטוט של אוסקר וויילד, שמדבר על אנשים שחולמים - שהם אלה שרואים את המציאות כמו שהיא. כלומר, הדברים הטובים שאנחנו רואים הם המציאות, וכל השאר לא רלוונטי. לפני שנה נפלתי במקרה על הציטוט הזה, ואני פריקית של קעקועים, לא משנה לי איפה וכמה - אם אני רוצה אחד עכשיו, אז זהו".
האזינו ל"אושר", הסינגל החדש של דיאנה גולבי:
באדיבות טדי הפקות, צילום: מאיה באומל בירגר
כמה קעקועים יש לך על הגוף?
"עשרה, בכל מיני מקומות. אני תמיד אומרת שזה האחרון, אבל זה כמו להגיד 'אני לא שותה יותר'".
למה, את שותה הרבה?
"אני אוהבת לשתות, אבל לא הרבה. אני רוסייה, אז אין לנו באמת מינון. כשאומרים שלרוסים יש קיבולת מטורפת, זה נכון. וזה לא משנה בן כמה אתה".
למרות שמאז הזכייה שלה חלפו יותר משנתיים וחצי, שנות דור כשמדובר בפליטי ריאליטי, עדיין קשה לשכוח את גולבי. היא היתה בת 18 כשהגיעה לאודישן של "כוכב נולד" בעונה השמינית, וסומנה כפייבוריטית כבר מהשלבים הראשונים. "אחרי השורה השנייה שהיא שרה נשמטה לי הלסת, וזה לא קורה לי הרבה", אומרת דנה אינטרנשיונל, אחת השופטות באותה עונה. "מדובר בשילוב נדיר של שירה אינטליגנטית מלאה ברגש, עם עוצמות שלא אופייניות לגיל הזה, אלא מתקיימות בדרך כלל אצל אנשים יותר בשלים. יש בה משהו נדיר, ואני בטוחה שהיא תהיה כאן גם בעוד הרבה שנים, כשכבר ישכחו מהרבה שמות שמדברים עליהם היום".
את העונה ההיא ניצחה גולבי בהפרש קולות ניכר. אבל בניגוד לסגן שלה, עידן עמדי, שהשתלט על הפלייליסט של תחנות הרדיו, המנצחת התגייסה לצה"ל והעבירה את השירות הצבאי כמדריכה בחיל התקשוב.
היה ממש מתבקש שתשרתי בלהקה צבאית.
"לא היה לי אומץ לנסות, ולהקה צבאית זה הדבר שהכי פחות משך אותי - לשיר כל הזמן בצורה מסוימת. גם ככה אני לא הטיפוס המקפיץ, אז לא היה לי מה לעשות שם. לכן בחרתי להיות מדריכה בחיל תקשוב, ולנסות לשלב את זה עם המוסיקה".
איך היה לעבור מהפריים טיים הנוצץ למשמעת צבאית ולתורנויות מטבח?
"מאוד מבלבל. מצד אחד, זה היה אמור לאזן אותי ולהזכיר לי איפה אני, אבל זה גם בילבל אותי. לא יכולתי להתמקד במה שאני באמת רוצה לעשות בחיים, ולא היתה לי אופציה לצאת להקליט או להופיע, כמו שרציתי. היו המון רגעי משבר, בעיקר כשהייתי סגורה בבסיס, בלי אף אחד לידי שיבין אותי. היו לי דיכאונות רציניים, והרשיתי לעצמי ליפול לשם, כי היתה לי סיבה.
"מסביב כולם שאלו אותי 'נו, מה עם האלבום?' כל הזמן גרמו לי להרגיש צורך להסביר למה אני 'מתעכבת', אם אפשר לקרוא לזה ככה, וזה היה מתסכל נורא. אתה אומר לעצמך, אנשים מתעניינים וזה נחמד, אבל הלוואי שיכולתי לשים במשבצת שלי כל אחד ששאל אותי ושינסה להבין בעצמו. רציתי לענות להם: 'די עם זה, אני פה, לא הלכתי לשום מקום, אני פשוט על מדים'. אבל לא הצלחתי לתאר במילים את מה שעובר עלי".
איך התגברת על הדיכאון?
"ברגעים הקשים תמיד הזכרתי לעצמי שכל חיי רציתי להיות בצבא ושהיה מאוד חשוב לי להיות שם, למרות החשק להיות באולפן ולשיר מהבוקר ועד הלילה. מצאתי את עצמי חושבת לפעמים שאולי יהיה לי יותר קל בלהקה צבאית, למרות שנשבעתי לעצמי לא ללכת לשם. אבל זה עבר לי מהר מאוד, כי התפקיד היה חשוב לי מדי. בסופו של דבר מאוד אהבתי אותו".
היית מדריכה טובה?
"אני חושבת שכן, וזה התבטא בעיקר במוטיבציה שלי. לנוער יש היום הרבה מה להגיד על צבא, ושם הייתי ממש פעילה ועזרתי ושיניתי. לא שיניתי את עצמי בשביל ההדרכה, אבל אני מקווה ששיניתי אחרים. אם יש משהו שמרתק אותי זו המוטיבציה. נערים בני 17 אמרו לי 'אנחנו לא רוצים להתגייס', או 'אנחנו לא מספיק טובים', ואני לא קיבלתי את זה. הייתי נכנסת איתם לשיחות עומק".
הקשיבו לך או שרצו לדעת בעיקר על מה שעבר עלייך בתוכנית?
"כשעמדתי מולם לא דיברתי על עצמי או על הקריירה שלי, זה לא הרגיש לי נכון, ובאתי לייצג משהו אחר לגמרי. אבל אותם עניינו בעיקר התוכנית והכוכבים: 'איך צביקה הדר', 'מה קורה עם האלבום שלך' ו'לאן לעזאזל נעלמת'. לפעמים זה באמת היה לא נעים.
"יש משהו שנוצר בתרבות בעקבות 'כוכב נולד': שהכל צריך להיות מהר, כאן ועכשיו, ואם זה לא קורה בשעה המדויקת ובזמן הנכון, אז אתה כבר לא שווה. אבל מי קבע שזה צריך להיות ככה? שאני צריכה לספק את הסחורה עכשיו?"
בכל זאת, הופעת קצת במועדון אוזןבר. לא הרגיש לך קצת קטן עלייך?
"לפני 'כוכב נולד' הופעתי במקומות הרבה יותר קטנים מהאוזןבר, עם ציוד והגברה שלא עובדים. אוזןבר זה פינוק. מדד ההתרגשות שלי הוא זהה, וזה לא משנה אם יש אלפיים איש או חמישים".
מה הצבא תרם לך?
"הצבא עושה פלאים, לא משנה מי אתה ומה אתה. הכרתי אנשים שעשו לי מאוד טוב, והזכירו לי למה החיים הובילו אותי ל'כוכב נולד'. בדיעבד, הקפיצה מהבמה הענקית של ערוץ 2 אל הצבא שמרה לי על השפיות".
הפכת לבחורה הרבה יותר בוגרת ונשית ממה שהיית בימי "כוכב נולד".
"כשהייתי ילדה, שיחקתי כדורגל ותקעתי גרעפסים. קראו לי 'טום בוי', ולא הבנתי מה זה אומר באמת. לפני שבוע היתה לי הופעה ולבשתי שמלה - ובלי קשר למה שאני חושבת על שמלות, שזה פשוט לא נוח לי - ככה גם נראתה ההופעה. אם אני מרגישה יותר סקסית בג'ינס ובנעלי ספורט, אז ככה אעלה לבמה. תמיד הייתי נשית. זה שלא נוח לי בחצאיות זה משהו אחר. מי יחליט מה נשי ומה לא? אבל אני כן חושבת שהושפעתי במראה החיצוני מהאנשים שהקיפו אותי בזמן השירות".
מאיפה באה הפטריוטיות שלך?
"תמיד היו סביבי חבר'ה הרבה יותר בוגרים ממני, והיתה תקופה שכולם היו בצבא, וספגתי את זה מהם. אבל עוד מילדות סיקרן אותי לראות מה זה נשים עם נשק, וכמה רחוק אנחנו יכולות להגיע".
האמנות מול המציאות
גולבי מתגוררת בחולון עם אמה. הוריה התגרשו בילדותה, ויש לה אח למחצה, דניאל, מנישואיו השניים של אביה. "אמא שלי מושלמת", היא אומרת, "זאת אני שהיתה תמיד הבעייתית. תמיד אנטי. בגיל ההתבגרות לא היה לי איפה להוציא את זה. לא דיברתי יותר מדי, וזה הצטבר למשהו שאי אפשר אפילו לספר לאמא שלך. לשמחתי, הפקק הזה נפתח. אמי ואני השתנינו מאוד בשנים האחרונות, ועכשיו יש לנו קשר טוב".
לפני חמישה חודשים השתחררה מצה"ל, והשבוע שיחררה את אלבום הבכורה שלה, "אושר", שהפיק לואי להב ושכולל בין השאר את הלהיט המרגש שכבש את הרדיו, "הי תום", שכתבה צרויה להב. "זה אלבום ראשון, ואני מקווה שראשון מתוך הרבה. אני אוהבת אותו ושלמה איתו", היא אומרת.
להב הוא מהמפיקים הנחשבים בארץ, ועבד בעבר עם אריק איינשטיין, שלום חנוך, תמוז, שלמה ארצי, ריטה, אביב גפן ורבים אחרים. "התחברנו מהשנייה הראשונה, הוא שמר עלי", אומרת גולבי. "הוא אבא לכל דבר, וזה ראוי להערצה. הוא עבד עם אנשים שאני כלום לידם. יגידו מה שיגידו עליו, אבל זאת הדרך שלו.
"בהתחלה הייתי נורא מבוהלת, והיה לי נוח שהובילו אותי. אבל בשלב מסוים לא ידעתי איך להסביר לנגנים או למפיק שאני לא מתחברת למה שיוצא מהרמקולים, ואז התחלתי להשמיע את קולי בעניינים של כתיבה ולחנים. באיזשהו שלב גם הצלחתי לכתוב בעצמי. אפשר להגיד שהצלחתי להרים את הראש ממש באמצע העבודה על האלבום הזה, וקולי אכן נשמע שם. זה היה השלב שבו נוצר החיבור האמיתי ביני לבין לואי".
את רואה את עצמך מתפתחת גם בתחום של כתיבה והלחנה?
"בתקופת 'כוכב נולד' לא ידעתי מה קורה בחוץ, ולא רציתי לדעת. רציתי לזרום, והשקעתי מאמצים בעיבודים. היום כבר פחות נוח לי שאחרים מובילים אותי, אני רוצה כבר לסלול לעצמי דרך משלי, ולכן יש לי הרבה יותר רגעי מחשבה של 'פנינו לאן'".
ברור לך שעם האלבום החדש יבואו גם הביקורות.
"אני קוראת ביקורות מדי פעם, וזה משפיע עלי בטירוף. לכן אני עכשיו בגמילה מזה. הכי גרוע זה כשאנשים מרגישים צורך לחלוק איתי את הביקורות שקראו עלי, ולא משנה מה. אני מקווה שזה לא מה שיעצור אותי עכשיו. באופן כללי, אני לא מצליחה להבין עד הסוף את כל עניין התקשורת וההתנהלות מולה. פעם אמרתי בראיון 'על הזין שלי', שזה משפט שנאמר ביום־יום על ידי הרבה מאוד אנשים, ופתאום דווקא זה קיבל את כל הפוקוס ומייד תייגו אותי כוולגרית. אני פשוט בעד כנות ופתיחות, זה הכל. להביא את מי שאני, בלי זיופים".
לאחרונה היא עובדת לפרנסתה בהדרכה של להקת בנות מתחילה מבת ים ובלימוד שיעורי גיטרה. "העבודות האלה בעיקר מזכירות לי את הפחד של ההתרחקות מהמוסיקה, כי אני לא יודעת לעשות שום דבר אחר, והלוואי שגם לא אצטרך. אני בת מזל שאני עושה מוסיקה ומוציאה אלבום ועובדת עם לואי להב, אבל זה לא מה שישלם לי שכר דירה בתל אביב. אני חיילת משוחררת בת 21 וגרה עם אמא שלי, זה אומר הכל. אז אני נוסעת באוטובוסים ומשתדלת לעשן פחות, כדי לחסוך. זאת האמנות נגד המציאות, וזאת המציאות שלי כרגע. המצב בארץ משפיע גם עלי, אני לא חיה באשליה מטורפת שאפשר להתעשר ממוסיקה. החלום של 'עשיר ומפורסם' לא באמת קורה כאן".
נולדת ברוסיה, ועלית בגיל חמש. את מרגישה צברית?
"לגמרי. אני לא מרגישה הבדל ביני לבין אנשים שנולדו בארץ. גדלתי בבית רוסי, אבל כשאני עם רוסים, אני הולכת לאיבוד. מאז שעלינו לישראל לא ביקרתי ברוסיה, ואם אגיע לשם יום אחד, אהיה כמו תיירת. החבר'ה שמקיפים אותי מעורבים, הצלחנו לערבב את התרבות הישראלית עם הרוסית בכיף".
אנטי זה כבר לא רלוונטי
ב־9 ביולי תשיק גולבי את האלבום החדש במועדון הבארבי בתל אביב. "אני מניחה שאגיד תודה לכל מי שיבוא, אבל זה לא טבעי לי בכלל. אני קנאית לחיים הפרטיים שלי, ולא מרגישה צורך להגיע למקומות רק כדי שיראו אותי. בטח אם הייתי מגיעה להשקות, היו שואלים אותי כל הזמן אותה השאלה, ולא היה לי כוח לענות. הסבירו לי שכדאי לי ללכת ושחשוב שאַראה את הפרצוף שלי, אבל לא בכוח. לא רוצה להידחף לפרמיירה של סרט שלא מעניין אותי רק כדי שיראו אותי. אני מעדיפה ללכת להופעות נידחות ב'סאבליים'".
אז אולי בכל זאת היה עדיף לך ללכת ל"כוכב נולד" אחרי הצבא?
"שאלה איומה, והתשובה היא לא. לא הייתי משנה כלום. יש הרבה שלא מאמינים בתוכניות ריאליטי, וחושבים שהעבודה הקשה צריכה להיעשות בחדרי חדרים, וזה נכון; מבחינתי אני במקום הזה עכשיו. אבל בניגוד אליהם, היתה לי מקפצה מצוינת בדרך לשם. עכשיו אני מתחילה את העבודה הקשה".
אם היית צריכה לבחור היום, היית הולכת ל"כוכב נולד", ל"דה וויס" או ל"אקס פקטור"?
"יכול להיות שהייתי מנסה את מזלי באחת מהתוכניות האחרות, אבל גדלתי על 'כוכב נולד'. זו היתה האופציה המתבקשת באותם ימים".
מה את חושבת על הדרך שבחרה נינט טייב?
"אני חושבת שהיא מגניבה מאוד. זה ראוי להערכה. יש לה ביצים".
היית עושה קמפיין לחברת הלבשה?
"אולי לתחתוני בוקסר".
משחק מעניין אותך לעשות?
"דע לך שאם אני צריכה לקטלג את עצמי, אז זה קודם כל משחק ורק אחר כך מוסיקה. אני מתעסקת בתחום מרגע שאמא שלי הבינה שאני לא יכולה לעשות שום דבר אחר חוץ מלשחק ושלחה אותי לחוגים. אין לי משהו ספציפי שהייתי רוצה לשחק בו, אבל יש לי רצון ללמוד, להתפתח ולהכיר. הפסקתי לשלול. יש לי רעב מטורף לאמנות. יש מסלול קהילתי בתיאטרון חולון, שאני משתתפת בו מאז גיל 16, והם העלו הצגה שנקראת 'אקסיומה' בהשתתפותי, אבל כרגע היא לא רצה כי עדיין מחפשים ספונסר".
הפתעת אותי.
"אני חושבת שזה הולך יד ביד, תמיד. מילים, טקסטים, אמנות, שירה, תנועה - הכל קשור".
תכף תגידי לי שבא לך ללכת לאירוויזיון.
"כן, אני חושבת שכן. אמרתי לך, הפסקתי לשלול. המהות של להיות אנטי־הכל כבר לא רלוונטית לי. השנה צפיתי באירוויזיון וחשבתי שזו יכולה להיות אחלה חוויה. אל תשכח שאני גם פטריוטית, וכל מה שקשור בלייצג את המדינה עובד עלי. היתה להקת מטאל שניצחה שם פעם, אז לך תדע. הכל תלוי בשיר".
אם היית יכולה לבחור מוסיקאי אחד שאת רוצה לעבוד איתו, מי זה היה?
"הייתי תופסת את אסף אבידן בצוואר ולא יורדת ממנו".
לאלבום שלך קראת "אושר". את מאושרת?
"לא אשקר לך שיותר טוב לי בטירוף. לא אגיד שאני מתעוררת בבוקר ומקשיבה לציוצי הציפורים, כי אני לא. אולי בגלל ההפסקה הזאת שלקחתי מהמוסיקה אני מרגישה כאילו רק עכשיו התחלתי. במה כבר יש לי להתגאות? אני עוד לא יכולה לנוח. אבל כן יש לי עכשיו את הפריבילגיה לעשות את מה שאני אוהבת באמת".
מה עם זוגיות?
"כרגע לא. אני אגיד שאין לי זמן לזה, כי זה התירוץ שאני נותנת להם כל הזמן, אז מי שקורא את זה ואמרתי לו את זה - שיידע שלא שיקרתי. בחרתי בצורה מאוד אגואיסטית להתמקד כרגע בעצמי. לא אגיד שאני לא מבלה או לא פוגשת, אבל לא פגשתי מישהו שתפס אותי".
זה חסר לך?
"בטח. אהבה זה כיף. אבל גם כיף לי לבד. זה ממכר להיות רווק".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו