אם אבי נשר היה משקיע בעשיית הסרטים שלו מידת מאמץ זהה לזו שהוא משקיע בשיווק וביחסי הציבור שלהם, קרוב לוודאי שהוא היה הבמאי הטוב ביותר בעולם. למרבה הצער, זה רחוק מלהיות המצב, וסרטו החדש, "פלאות", הוא דוגמה נוספת לכך.
כרגיל אצל נשר, האריזה אטרקטיבית, מחושבת ומריחה כמו הוליווד; הליהוקים גימיקיים ומתבססים על סלבריטאים (ולא על שחקנים); ובאופן כללי, נדמה שהפרויקט הורכב כל כולו במטרה לאפשר את מיקסום פוטנציאל הרייטינג והרווח שלו. אין בכך כל פסול כמובן. קשה לאתר יוצר מקומי עם רקורד קופתי מרשים ו/או מדהים מזה של נשר, ואין ספק שסרטיו מצליחים שוב ושוב לפצח את הדנ"א של הקהל היושב בציון ולגרום לו לנהור לאולמות במאות אלפיו. אבל כאשר העשייה עצמה מיושנת, מרושלת ונטולת דינמיות; והתוצר המגומגם והלא מאוד מספק שמופיע על המסך מתקשה לעמוד בתקן שאליו הורגלנו בשנים האחרונות בכל מה שנוגע לקולנוע הישראלי, זה בעיקר גורע ופוגע במטרה שלשמה התכנסנו, ומותיר תחושת החמצה גדולה.
העצוב הוא שבאמת רציתי לאהוב את "פלאות". בתור ירושלמי, מאוד שמחתי לשמוע שעלילת הסרט מתרחשת בשכונת מוסררה, ועוסקת בברמן סטלן שמוצא את עצמו לכוד בסבך מיסטי־פלילי הלקוח היישר מעולם הפילם נואר. וכאשר שמעתי שנשר החליט לכתוב הפעם את התסריט עם שאנן סטריט, סולן להקת הדג נחש - אחת הלהקות המקומיות האהובות עלי - הסקרנות שלי רק גברה. אך כאמור, מה שנשמע כה מבטיח בתיאוריה, לא ממש מצליח לקיים בפרקטיקה.
הסיפור של "פלאות" מבוסס בחופשיות על פרשה אמיתית ולא לחלוטין ברורה, שהסעירה את המדינה לפני כמה שנים. הרב ניר בן ארצי, שמאמיניו הרבים סבורים שניחן ביכולות על־טבעיות, נעלם במפתיע ב־2005 למשך שלוש שנים. כאשר שב והפציע טען כי נחטף והוחזק בניגוד לרצונו בתנאים קשים בדירת מסתור בטבריה בידי ארבעה בכירים בעמותה המשגשגת שהקים. על פי טענתו, הבכירים ניצלו את היעדרו כדי לקמבן סכומי כסף גדולים מתורמיו האמידים (בשנה שעברה העריך העיתון הכלכלי "פורבס" כי שוויו של הרב עומד על כ־100 מיליון שקלים).
בגירסה של "פלאות", את הרב החטוף מגלם יהודה לוי ("האלופה"), ודירת המסתור בטבריה מועתקת לדירה נטושה במוסררה, ממש מול הדירה שבה מתגורר גיבורנו, הברמן הסטלן ארנב. עקב כך, אל חייו של ארנב מתפרץ בבוקר בהיר אחד בלש פרטי ששמו יעקב גיטיס (קריצה חביבה לשמו של גיבור הפילם־נואר הקלאסי "צ'יינהטאון", ג'ייק גיטיס).
גיטיס (אדיר מילר, שכיכב בסרטו הקודם של נשר "פעם הייתי") זקוק לדירתו של הסטלן כדי לבצע תצפית על הדירה שבה מוחזק הרב, והיות שהוא גם מוכן לשלם, ארנב מסכים. מפה לשם, מעורבותו של ארנב בפרשה הולכת ומעמיקה, ועד מהרה הוא נשלח להתחבר עם הרב הכלוא ולשתול מצלמה בדירה שבה הוא כלוא. במקביל, ארנב גם פוגש במעסיקה של גיטיס - פאם פטאל סקסית שמגלמת יובל שרף.
סטלן על הזמן
זה לא שאין ב"פלאות" דברים טובים, כי יש. הסטנדאפיסט אורי חזקיה, למשל, שמגלם את ארנב, דווקא מתברר בהופעת הבכורה הקולנועית שלו כאישיות מסך כריזמטית, כובשת ומאוד סימפטית, וגם חלק לא מבוטל מהדיאלוגים המשעשעים שלו עם גיטיס מתהדרים בשפת רחוב עדכנית, קולחת ואותנטית. אך בתוך כך, הסיפור הלכאורה מרתק שבו הוא מככב תקוע בניוטרל ומסתובב במעגלים (אם היה לי שקל על כל פעם שגיטיס אומר לארנב שאין לו מושג מה הולך כאן, ושכל העסק הזה גדול עליו בכמה מידות, היו לי לפחות 25 שקלים). ואף אחת מהדמויות הנוספות שחגות סביבו אינה מסוגלת להושיע אותו (או את הסרט) מהתחושה ששום דבר גורלי אינו מוטל על הכף, או מהאנטי־קליימקס שממתין בסוף הדרך.
בנוסף, ההופעה של לוי בתפקיד הרב אינה משכנעת לרגע. הקול הכחוש והחלוש שבו הוא משתמש בעיקר משווה לתפקיד אופי קומי לא מכוון. ברצינות, למה הוא מתעקש לדבר כמו זקן בן שמונים? אני מבין שהרעיבו אותו ושהוא מאוד מסכן, אבל רבאק.
"פלאות" הוא סרטו הרביעי של נשר מאז חזר לעשות סרטים בארץ, לאחר תקופה ארוכה בארה"ב, ומה לעשות, התוצאה שיצאה תחת ידיו הפעם קרובה יותר ברמתה ל"הסודות" - הדרמה החרדית הלא מוצלחת שביים ב־2007 - מאשר ל"סוף העולם שמאלה" (2004) או ל"פעם הייתי" (2010). אף על פי שהסיפור אמור לדבר על הקשר שבין "אמנות" ל"אמונה" - כך לפחות על פי דפי היח"צ של הסרט - התקשיתי לאתר מקום ביצירה שבו הנושא הזה זוכה לתשומת לב כלשהי.
ועל אף החיבור המרומז ל"עליסה בארץ הפלאות", לא ממש מצאתי במסעו של ארנב שום דבר שעושה עם קישור הנ"ל צדק או מעניק לו צידוק. נכון, מספרים לנו שוב ושוב שארנב הוא אמן גרפיטי, אבל בשום חלק של הסרט לא ממש רואים אותו בפעולה נועזת (היה כל כך קשה לתת לו מונטאז' שבו הוא מתחרע על איזה קיר?), ומלבד חופן אלמנטים של אנימציה שמשתלבים בעדינות גדולה מדי בלייב־אקשן, האספקט הסוריאליסטי־פנטסטי של המעשייה נותר בגדר הבטחה בלתי ממומשת.
פעם, וזה לא היה כל כך מזמן, הקולנוע הישראלי היה זקוק להנחות מצד המבקרים. מדינה קטנה, תקציבים אפסיים, אמצעים מוגבלים וכיו"ב. אבל בשנים האחרונות קרה דבר נהדר, ויותר ויותר יוצרים מקומיים החלו להגיש לקהל סרטים שלא היו זקוקים לטובות של אף אחד; סרטים מגובשים ובעלי רמת גימור גבוהה שהיה אפשר לומר עליהם באופן אובייקטיבי ונטול פניות שהם טובים ואף יותר מכך. "פלאות" מחזיר אותנו אחורה. לימים שלפני "הערת שוליים", "המשגיחים", "למלא את החלל", "הנותנת", "ביקור התזמורת", "ואלס עם באשיר", "עג'מי" ו"השוטר". לימים שבהם היה סטנדרט אחד שלפיו נשפטו סרטים שהגיעו אלינו מחו"ל, וסטנדרט אחר, מרוכך וסלחני יותר, שלפיו נשפטו סרטים שנעשו בארץ. יותר מדי פעמים במהלך הצפייה בסרטו של נשר, ניתנה לי ההרגשה שאני צופה ב"ראף קאט" - רוצה לומר, בגירסה שהעבודה עליה טרם הושלמה. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בדיבוב הלא מוצלח שבוצע לשורותיה של הזמרת אפרת גוש, שמופיעה בתפקיד קטן, או בדרך הלא סוחפת והלא אפקטיבית שבה שיריהם המצוינים של הדג נחש מלווים את ההתרחשויות (חפשו אותם, קבורים אי שם במעמקי המיקס). דוגמה נוספת לחוסר הליטוש המתסכל של הסרט מגיעה בסצנת מכות קצרה וחובבנית, שנראית כמו חזרה לקראת הדבר האמיתי ולא כמו הדבר עצמו (ל"המשגיחים" היה שבריר מהתקציב שעמד לרשות נשר, ובכל זאת, המכות שם נראו אמיתיות וכואבות).
שלא תבינו לא נכון. אפשר וצריך לעשות כאן סרטים מסחריים שפונים לקהל הרחב. אבל אם כבר עושים, מוטב שאלה ייראו כמו הסרטים של ערן ריקליס ("הכלה הסורית", "להישאר בחיים"). או לכל הפחות כמו "סוף העולם שמאלה" ו"פעם הייתי". ימי ההנחות הסתיימו. מותר לצפות ליותר. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבמאי בעל רקורד מפואר כמו זה של אבי נשר.
"פלאות", במאי: אבי נשר. ישראל 2013
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו