תחביב מידבק

אני מודה, בולים מעולם לא עניינו אותי. מאז ומעולם הם היו בעיניי פיסות נייר קטנות ומעצבנות, שיש להדביק בפינה הימנית העליונה של המכתב טרם שליחתו. תמיד הסתבכתי איתם, הדבקתי אותם הפוך או עקום, הם נדבקו לאצבעותיי, ולפעמים אף סירבו לעזוב את לשוני. 

בעידן שבו האי־מיילים הזריזים והזמינים החליפו את הבולים, מעטים הם האנשים שמחשבה על בולים עוברת במוחם. 

כל זאת עד לפני כשבועיים, כאשר התבקשתי על ידי מערכת העיתון לכתוב כתבה על תחביב הבולאות בארץ לרגל תחרות ותערוכת בולים בינלאומית, ששמה "מה לי ולבולים", ושתתקיים ביום ראשון, 26 במאי, בגני התערוכה בתל אביב.

כך מצאתי את עצמי צועדת בוקר אחד אל משרדי השירות הבולאי ביפו, כדי לפגוש כמה אושיות בולאיות מפורסמות. מפורסמות בעולמו של מי, יש לשאול; בעולמם של אספני בולים, כמובן. אל השולחן הגדול במשרדו הממוזג של ירון רצון, מנהל השירות הבולאי, הצטרפו טיבי יניב, מנכ"ל התאחדות בולאי ישראל (כן, יש דבר כזה) ואחד ממארגני התחרות; ד"ר הדי פייבל, קליבר רציני בעולם האספנות, המתמחה באיסוף מעטפות שעברו חיטוי (מייד נגיע להסבר בעניין זה); יגאל נתנאל, אספן של בולי יפן הקלאסית, שזכה במדליית זהב ובפרס ראשון בתערוכה עולמית; וזוהר נוי, אספן בולים בנושא קולנוע. האדונים המכובדים הללו לא הבינו מאיפה נחתי עליהם כאשר פתחתי את הראיון בהצהרה כי מעולם לא אספתי בולים, וכי איני מכירה אף אחד שאסף או אוסף אותם, ובעצם איני מבינה בזה דבר. "תצטרכו להסביר לי הכל מההתחלה", ביקשתי.

במהרה התברר לי שאני הייתי היחידה בחדר שהתייחסה לעניין הבולאות בקלות ראש (להלן ריבועי נייר שמדביקים על מעטפה ושולחים בדואר) .

מתברר שישראל היא מעצמת על בתחום הבולים: עד היום הונפקו בישראל יותר מ־2,300 בולים בנושאים שונים, תשעה בולאים ישראלים משמשים שופטים המסתובבים בתחרויות בינלאומיות חשובות וזוכים לכבוד רב, וכמו כן, אוספי הבולים הישראליים שזכו בפרסים, מדורגים במקום העשירי בעולם (ביחס לאוכלוסייה). 

כאילו כדי לתת גושפנקה לנתונים המרשימים האלה, פותח רצון את ארון הזכוכית שמאחוריו, ומתחיל להניח מולי מיני מדליות ומגנים, שעליהם חרוטים הישגי המדינה בתחרויות בינלאומיות שונות. את הבעת פניו בשעה שעשה זאת אפשר להשוות רק לארשת שלובשים פניו של אב גאה, כשהוא מציג את תמונותיהם של ילדיו המוצלחים.

תוך כדי אוורור המדליות והגביעים הסביר לי רצון את החשיבות הבסיסית שקיימת בבולים. "בולים מסמלים ריבונות, הם סמל, ממש כמו השטרות שכל מדינה מנפיקה", הוא אומר, "הבולים הראשונים של מדינת ישראל הוכנו עוד לפני קום המדינה, כדי שיהיו מוכנים להפצה ברגע שתושמע ההכרזה. הבעיה היתה שבן־גוריון לא ידע איך תיקרא המדינה החדשה עד רגע ההכרזה, כך שהבולים שלנו הם היחידים בעולם שהונפקו ללא שם המדינה שאותה הם מייצגים. היה מודפס עליהם 'דואר עברי'. היום הם נחשבים למאוד נדירים ויקרים", הוא מגלה.

10 מיליארד דולרים בשנה

קצת נתונים "בוליים". יש הטוענים כי האספנית הראשונה בעולם היתה בחורה מלונדון, שציפתה ב־1841 את קירות חדרה בבולים משומשים של "הפני השחור", הבול הראשון בעולם שהונפק שנה אחת קודם לכן.

מאז הזרוע נטויה: עד היום הונפקו יותר מ־500 מיליון בולים בנושאים שונים ברחבי העולם. יש הנפקות הנעשות במיוחד עבור אספני בולים, שמספרם מוערך ביותר מ־200 מיליון איש. מאות אלפים מהם הם אספנים רציניים ביותר, המשקיעים זמן וכסף רב בטיפוח האוסף שלהם.

הבול היקר ביותר כיום הוא בול שבדי, שהונפק בטעות בצבע צהוב במקום בצבע ירוק, ושממנו יש רק עותק אחד, הנמצא בבעלותו של אספן ששילם עבורו בשנת 1996 סכום של 2,875,000 פרנקים שוויצריים. הבולים הישראליים היקרים ביותר הם שלושה בולי "דואר עברי", השווים כיום 5,500 דולרים.

כאמור, ישראל היא אימפריה בתחום הבולים, והרשות המשמרת אותה ככזו היא השירות הבולאי, שעושה זאת בצד התאחדות בולאי ישראל. "מתוך 700 מיליון דברי דואר שעוברים בדואר ישראל בשנה, כ־100 מיליון עדיין מבוילים" אומר רצון.

כמה אנשים ברחבי העולם אוספים בולים ישראליים?

"עשרות אלפי אנשים אוספים את הבולים שלנו, חלקם בתור מנויים, אבל יש לא מעט שקונים את הבולים דרך סוכנים שלנו שמייצגים את ישראל בעולם. יש כאלה שקונים כל בול שאנחנו מנפיקים, ויש כאלה שקונים רק לפי נושאים. כך או כך, עשרות אלפי בולים שמנפיקה מדינת ישראל נשמרים לאספנות".

תחום אספנות הבולים מגלגל כ־10 מיליארד דולרים בשנה. שני מיליארד מסכום זה מרכיבים בולים חדשים, והשמונה הנותרים נובעים מאספנות, מה שנקרא "מכירה שנייה". המחזור העצום הזה מצביע על העובדה כי איסוף בולים עודנו תחביב האספנות מספר אחת בעולם. 

עם זאת, מדובר בעסק די יקר. בלי להיכנס לסכומים ולספרות, בולים נדירים רבים, שכל אספן ישמח לאמץ לאוסף שלו, יכולים לעלות לא מעט כסף. החוכמה היא למצוא אותם, ובמחיר טוב. כשאני מנסה לרדת לעומק הנושא ושואלת את טיבי יניב, המתמחה באיסוף בולים בנושאי חלל, מדע בדיוני ואסטרונומיה, לגבי היקף האוסף שלו, הוא תוקע בי מבט זועם ואומר "אף פעם אל תשאלי אספן בולים מקצועי כמה בולים יש לו".

מסקנה: בעולם הבולים יש חוקים נוקשים ביותר. מסקנה שנייה: אל תתעסקו עם אספן בולים רציני. "לא מספר הבולים חשוב", מסביר טיבי לאחר תגובתו המתגוננת.

"חשוב האופן שבו החלטת להציג את הבולים שבחרת, ומדוע בחרת דווקא בהם. האוספים הטובים ביותר לא נמדדים לפי מספר, אלא לפי הנדירות של הבולים המרכיבים אותם. יכול להיות שיהיו לך מיליוני בולים, אבל עדיין לא תיחשבי לאליטה הבולאית".

בתערוכה שתתקיים בשבוע הבא יוצגו זה לצד זה אוספים שנחשבים ללא ספק ל"אליטה בולאית", והכוונה היא לאוספי בולים נדירים, לפריטים מיוחדים וליותר מ־5,000 דפי תצוגה בולאיים.

בנוסף, תתקיים תחרות בולים בינלאומית בין ארה"ב, רוסיה, קפריסין וסינגפור. לרגל התערוכה והתחרות מנפיק השירות הבולאי בולים ופריטים מיוחדים, כך שאפשר בהחלט לקרוא לשבוע הזה "שבוע החג של בולאי ישראל". 

החבר'ה ממהרים להכניס אותי בעובי הקורה. מתברר שיש רמות שונות של איסוף בולים - איסוף מסורתי לפי מדינות, תולדות הדואר, איסוף לפי נושא מסוים, איסוף הקשור לדואר אוויר ועוד. כל אחד מהמרואיינים מתמחה באיסוף על פי נושא.

מבחינתם, נושא הבולים שלהם שווה ערך למחקר מדעי־אקדמי. כדי לאסוף בולים בנושא מסוים בצורה מקצועית יש להכיר את הנושא על בוריו מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית. כך אפשר גם לנתח את סיפורו המיוחד של כל בול.

להדביק את צ'רלי צ'פלין

מדובר בעבודה קשה ביותר, מסבירים המרואיינים, והם עוד קוראים לזה תחביב. "כשהייתי ילד, גרתי בשכנות לעולים מאיראן", משחזר זוהר נוי, שמציג את אוסף בולי הקולנוע שלו בתערוכה ואף מתחרה בתחרות. "הם היו מעבירים אלי את הבולים מהמכתבים שקיבלו. ככה התחלתי להכיר את עולם הבולאות, ודרך זה, את העולם בכלליות - ארצות, שפות, היסטוריה. בזמנו זה קירב את העולם אלי. כשגדלתי לא היו לנו אינטרנט וטלפון סלולרי. למדנו על העולם דרך הבולים. היום האינטרנט ממלא את הפונקציה הזו, וזה קצת חבל לי, למרות שהיתרון הוא שעכשיו קל יותר ליצור קשר עם אספנים אחרים", אומר נוי.

למה בחרת לאסוף דווקא בולי קולנוע?

"אני אוהב סרטים וקולנוע, וברגע שהבנתי שיש בולים שעליהם מופיעים שחקני קולנוע, התחלתי לאסוף אותם. זה פשוט עניין אותי. הקושי הוא לא למצוא את הנושא - האספן לרוב לא יודע מה הוא מחפש עד שהוא מוצא אותו - אלא לפתח אותו".

מרבית אספני הבולים נחשפו לתחביב בילדותם. מי בעקבות השכנים האיראנים בבניין, ומי בעקבות בן משפחה, שממנו קיבל השראה. כזה הוא ד"ר הדי פייבל, בעל אוספים בינלאומיים בתחומי הרפואה, הצלב האדום והנושא בעל השם המעניין: חיטוי דואר.

פייבל הוא מאצולת הבולאות: אביו נחשב לבכיר בולאי רומניה, ומאמריו אף פורסמו בכתבי עת מקצועיים. פייבל המשיך את דרכו של אביו ופיתח את התחביב המשפחתי לכיוונים שעניינו אותו, גם מבחינה מקצועית. פרט להיותו רופא לב בהשכלתו, ד"ר הדי הוא גם דוקטור להיסטוריה של הרפואה, ועל כן בולים בתחומי הרפואה והבריאות עניינו אותו תמיד. 

מה זה "אוסף מעטפות שעברו חיטוי"?

"לפני מאות שנים אנשים לא ידעו מה מחולל מגפות ומדוע אנשים מתים מהן. לפני 700-600 שנים לא היו בולים, כך שחשבו שזה מגיע ממעטפות שנשלחו בדואר ועברו מיד ליד, או מחפצים נוספים שעברו ממקום למקום. כל חפץ כזה - בגדים, רהיטים וגם דואר - היו מחטאים ושמים בהסגר למשך 40 ימים". 

למה דווקא 40 ימים?

"למספר הזה היתה משמעות דתית. הם חשבו שזה מה שיעזור להם להיפטר מהמחלות. המכתב הראשון שידוע שעבר חיטוי מתוארך לשנת 1456, ומאז ועד למעשה תחילת המאה ה־20 היו מבצעים חיטוי בהרבה מקומות. מי שהמשיכו עם זה יותר מכולם היו היפנים, שהעבירו את דברי הדואר שלהם חיטוי עד אמצע שנות ה־60.

"מעניין לציין שהפעם האחרונה שנעשה חיטוי דומה בכמויות אדירות היתה אחרי אסון התאומים, כאשר נשלחו מעטפות עם אנתרקס לארה"ב, והדבר עורר בהלה רבה. מכך אפשר ללמוד שחיטוי הדואר נמשך כבר המון שנים. האוסף שלי מתחיל בשנת 1456 ונעצר בשנת 1900 ובעזרתו אני מראה את התהליך של החיטוי באירופה בשנים האלה".

"תמיד יצטרכו בולים"

כל אספן בולים מקצועי נושא עימו חוויית בולאות אישית ומיוחדת או לפחות יצר עז לחלוק את ההיסטוריה של אוסף הבולים שלו עם שאר העולם. כך מצא עצמו יגאל נתנאל, בכיר אספני בולי יפן הקלאסית בעולם ושופט בתערוכה, מחזיק בידיו מכתבים בני 30 שנה שהוא עצמו שלח לסטודנטית יפנית, שעימה התכתב בשנות ה־60 בעת ביקור בתערוכת בולים ביפן. 

"נחשפתי ליפן כאשר הייתי בן 16 בעת שירות לאומי באחד הקיבוצים", הוא מספר. "הכרתי שם מתנדבים יפנים ושמרתי איתם על קשר של מכתבים לאחר שחזרו ליפן. שמרתי את הבולים כמובן".

בשנת 2000 הגיע נתנאל לתערוכה עולמית ביפן, והציג את האוסף שלו. בשלב מסוים ניגש אליו אחד האספנים היפנים והגיש לו מעטפה שבה היתה חבילה של מכתבים מישראל, שנראו לי מוכרים. "התברר שאלו מכתבים שאני שלחתי בסוף שנות ה־60 לאחת המתנדבות היפניות שביקרה בארץ.

"התכתבתי איתה במשך שנה וחצי, והמכתבים הגיעו לרשותו. הוא זיהה את שמי כי אני מוכר בקרב אספני יפן, והוא סיפר לי שהבחורה שעימה התכתבתי היא חברה של אחותו. היא העבירה את המכתבים לאחותו, וממנה הם הגיעו אליו. באותו ערב התקשרתי לבחורה הזו, שלא פגשתי במשך 35 שנים, דיברתי איתה והחלפנו חוויות".

לכל אחד מהאספנים יש את ה"בייבי" שלו, פריט אחד שהוא מבחינתו גולת הכותרת של האוסף שלו. עבור טיבי פריט זה הוא אחד מ־50 המכתבים ששרדו את תקופת נחיתת האסטרונאוט האמריקני הראשון בים.

עבור זוהר זהו מקבץ של מכתבים שחיילים שלחו בזמן מלחמת העולם הראשונה, שעל בוליהם הופיעו תמונות של בתי הקולנוע מתחילת המאה, מכתבים ששרדו תאונות מטוסים או רכבות, שעליהם יש תמונות של כוכבי קולנוע או סרטים משנות ה־30, ואפילו בולים שהודפסו על נייר של כרטיסי קולנוע, "בגלל שהיתה אינפלציה נוראה ולא היה נייר", הוא מסביר. 

לקראת סוף פגישתנו, אני שואלת את אוהבי הבולים אם בעידן האינטרנט והטכנולוגיה המהירה, יש עדיין צורך בבולים או הצדקה עניינית לשימוש בהם או שמא יגיע הזמן שבו ייהפכו לפריטי אספנות גרידא? 

רצון עונה ש"אין מצב שאחת האופציות הללו מתקיימת. למדינות עצמן יש אינטרס לשמור על ענף הבולאות כי בולים הם סמל ריבוני", הוא אומר ומוסיף לסיום "ומעל הכל - את עדיין צריכה להדביק בול על המעטפה כדי לשלוח אותה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו