הדרך הכי טובה ומהירה להכיר את אורנה פיטוסי היא להתחבר לדף הפייסבוק שלה. להבדיל מאמנים אחרים שקנאים לפרטיות שלהם או מסתתרים מאחורי יחצנים שמעלים בשמם סטטוסים נטולי אמירה, פיטוסי מקפידה לתחזק את הדף שלה בעצמה ובצורה מרשימה - עם פוסטים יומיים אישיים, קריאות למאבקים חברתיים ("אני עצבנית על חולדאי שהורס את חוף הים של תל אביב עם הטיילת החדשה שאישר") ותמונות אמנותיות, שהיא כל כך אוהבת לצלם עוד מימי "הפוך" המיתולוגית, שבה הצמידו לדמותה בסידרה, אתי, מצלמה. היא כותבת קצר וקולע, ציני לפרקים, וחודר ללב. פעם אחת מגייסת כספים למען נערה חולת סרטן מעזה, וברוב הפעמים מפזרת סיסמאות חצי רוחניות על ויתור, אהבה, חמלה וסבלנות.
בחיים כמו בפייסבוק, פיטוסי (45) היא אישה בלי פילטרים. יורה מילים בקצב מסחרר, קוטעת את עצמה ומזנקת למחשבה ממחשבה, מצמידה לכל סיפור תמונה מסט תמונות שפיתחה לאחרונה, ובו מופיעות גם שתי הבנות שלה, תמר בת שבע וחצי ושירה בת תשע וחצי, גם לילי הכלבה, החתולים בלו ובזוקה ואיתי, הבן־זוג שהיא אוחזת כבר שנה, שצעיר ממנה ב־16 שנים. עוד נחזור אליו.
אה, והיא גם רזה. מאוד רזה, שילוב של גנים משובחים ושל אישיות תזזיתית, שמתקשה לשבת על הספה לאורך הראיון. קמה לשתות, להסתובב, מדליקה סיגריה בסיגריה ומכריזה פעמיים בקול רם שיש לה פיפי. "כזאת אני", היא ספק מצהירה ספק מתנצלת, "לא כולם מצליחים להכיל את זה". בזמן שאתם מתקשים לחשוב מה תעשו היום בערב, אורנה פיטוסי תסיים את היום עם הספק יומי של חמישה אנשים. זו לא רק הפרעת הקשב והריכוז שלה, אלא בעיקר ההבנה שנחתה עליה בגיל צעיר, ש"החיים כל כך קצרים".
"התייתמתי מאמא שלי כשהייתי בת 11", היא חוזרת לרגע ששינה את חייה לפני 34 שנים. "כשהיא היתה בדרך מהעבודה מישהי הציעה לה טרמפ, כדי שהיא תגיע הביתה הרבה יותר מהר, אבל היא אף פעם לא הגיעה. בדרך המכונית נתקעה על מסילת רכבת, והרכבת הרגה את אמא שלי. היא היתה בת 41, ושם נגמרו לה החיים. האחרים שהיו ברכב ניצלו.
"זה היה הלם נורא, אבל ממרחק הזמן אני יודעת שזה מה שעיצב אותי כבן אדם. הבנתי כבר בגיל צעיר שאנחנו לא יודעים מתי החיים שלנו יסתיימו, ולכן אני עושה כל מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. נוגסת מכל מה שאפשר. אני חיה כמו במשחק מחשב תמידי, שצריכים למצוא בו את האוצרות וההפתעות. אני יכולה באמצע יום עמוס להחליט שאני מבטלת הכל והולכת לים, כי ככה בא לי. פעם שמעתי משפט מפגר שאומר, 'מי שמתבייש נשאר סחי, חרמן ורעב'. זה משפט מטופש, אבל הוא נכון. אני לא מתביישת מכלום. יש בי משהו ילדותי, אני יודעת. אני ניגשת לחיים כמו ילדים שקמים בבוקר ורוצים שיפתיעו אותם, ושואלים 'אמא, מה יש לאכול?' חוטפת הזדמנויות, כל הזמן. קשובה ללב שלי".
זה יכול להיות מתיש. להיות קשוב ללב כל הזמן.
"זה יכול להיות הרסני להתעלם ממנו. לנאמנות העצמית אין מחיר, וחשוב לי להיות נאמנה לעצמי. אני שומעת פה ושם ביקורות ממשפחה או מחברים, שטוענים שאני אומרת או כותבת בפייסבוק את כל מה שעובר לי בראש, ושאני צריכה לצנזר את עצמי. אבל אני לא יכולה לשלוט בעצמי בעניין הזה. אני משתדלת להיזהר לא לכתוב בפייסבוק דברים שקשורים לעצב ולדכדוך, כי אני מבינה שזה מגיע לאנשים ולבמאים ולמפיקים, והם יכולים לפרש את זה לא נכון. תמיד כשאני אומרת לעצמי 'אולי תירגעי' אני נזכרת כמה מאופקת אמא שלי היתה, וכמה שהיא לא חיה את החיים עד הסוף".
חגגת לאחרונה 45, ואמא שלך נפטרה בגיל 41. אילו מחשבות עברו לך בראש כשהתקרבת לגיל שבו היא נפטרה?
"הייתי בעיקר בהיסטריה שלא אגיע לגיל שלה. פעם שמעתי שיש לילדים נטייה למות באותו אופן שבו מתו הוריהם, אז חיכיתי שמשהו יקרה לי. בגיל 41 לא קרה לי כלום, וגם בגיל 42 לא, ואז הבנתי שלא יקרה. אין יום שאני לא אומרת תודה על זה שלא נתקעתי בגיל שלה. אני מרגישה שלהבדיל ממנה, אני חיה בצורה בריאה. היא היתה עסוקה בלשרוד את החיים, ואני מרגישה שאני טורפת אותם. המוות שלה העניק לי חיים: עד אז הייתי מאוד סגורה, אבל משהו במוות שלה נתן לי מכת אנרגיה. נהייתי גרידית לחיים ולהנאות החיים, והדבר האחרון שמעניין אותי הוא מה אחרים חושבים על מה שאני עושה או אומרת. אני לא צריכה תעודת הוקרה או תעודת מסכנה. אני רוצה על ערש דווי להגיד: וואללה, עשיתי מה שרציתי.
"אין לי בעיה לדבר על כל דבר. אני מאמינה שטרגדיה ותובנות של אדם אחד יכולות לתת הרבה כוח והשראה לאדם אחר. לכן מעולם לא הסתרתי את העובדה שאחרי לידת הבת הבכורה שלי שקעתי בדיכאון אחרי לידה. סיפרתי על זה בסרט תיעודי ודיברתי על זה בעיתון. אם אישה שסובלת מזה תשב אצל רופא ותמצא עיתון ישן עם הראיון שלי, זה ייתן לה כוח ותקווה שאפשר לצאת מזה. בשלב מסוים בחיים שלי הפסקתי לפחד מלדבר. אני מדברת על הכל. אין אצלי סודות ואין מעצורים.
"אתה יודע שכמעט הלכתי ל'האח הגדול VIP'? כבר התקדמתי בשלבים לעבר התוכנית, עד שהחליטו לרדת מהרעיון. חבל, דווקא נראה לי שזאת היתה יכולה להיות אחלה חוויה".
"החסך מלווה אותי תמיד"
זה לא מקרי שחיים בוזגלו, האיש שחתום על פטנט סדרות הדרמה שמאולתרות על ידי שחקניו, ליהק את פיטוסי - אישה חשופה רגשית שלא משתמשת בסימני פיסוק - לאחד התפקידים המרכזיים בסידרה שלו "בית המשאלות", שעלתה לאחרונה בערוץ הראשון. זאת סידרה שמפגישה עשרות דמויות בתחנת רכבת ישנה בירושלים, המכונה "בית המשאלות". את המקום מנהל פסיכיאטר (אורי הוכמן), המאפשר למטופלים שלו לפגוש אנשים שאיתם הם רוצים לסגור חשבון או להשלים, באמצעות שחקנים להשכרה. את השחקנים להשכרה מגלמים שחקנים אמיתיים. פיטוסי היא שחקנית שנותנת שירותים למטופלים, אבל גם שוכרת, בשלב מסוים, את שירותיה של שחקנית אחרת ומבקשת ממנה לגלם את אמה.
"כשעבדנו על הסידרה, חיים שאל כל אחד מאיתנו את מי היינו רוצים לפגוש, והיה ברור לי מההתחלה שאני רוצה להיפגש עם אמא שלי. יצא לי להרהר כל כך הרבה פעמים בחיים על הרגע הזה, ותמיד תהיתי איך זה יהיה לראות אותה, לשמוע אותה אומרת שהיא אוהבת אותי, לומר לה שאני אוהבת אותה ולקבל חיבוק".
ואיך היה לצלם את סצנת המפגש עם אמא שלך?
"קטסטרופה! נורא! כשחיים אמר 'אקשן' דפק לי הלב והתייבש לי הפה. הסתכלתי על השחקנית שגילמה את אמא שלי, ופשוט הייתי בהלם בדקות הראשונות. אחר כך יצאתי מההלם והתחלתי להגיד לה את כל הדברים שפינטזתי עליהם שנים. אני מעדיפה לא לדבר על מה שהיה שם ולשמור את זה למי שיבחר לראות את הסידרה. רוב הזמן שתקתי, רעדתי ובכיתי.
"זה היה קשה, אבל מאוד משחרר. אני מרגישה כאילו סימנתי וי על החלום לפגוש את אמא שלי, וגם גיליתי שאם זה היה קורה, אז הייתי הרבה פחות ורבלית ממה שאני. גיליתי שכמה שאני חיה את החיים שלי וכמה שהמשכתי הלאה, החסך הזה מלווה אותי תמיד, גם אם הוא לא נוכח ביום־יום. הבנות שלי שואלות אותי לפעמים אם אני מתגעגעת אליה, ואני מסבירה להן שכבר לא. שרוב חיי אני חיה בלי אמא ולא כל כך זוכרת דברים, אבל מתברר שאני מתגעגעת לקונספט של הדבר הזה שנקרא אמא. וכמו בסידרה 'אבודים' של צופית גרנט, שמפגישה פתאום בין אמא לבת שלא נפגשו שלושים שנה, הכל צף. הרגשות קיימים".
איך היה לעבוד עם בוזגלו? הוא נחשב במאי שהיצירות שלו שנויות במחלוקת.
"הוא אדם כלבבי. עבדתי איתו כבר בסידרה המצוינת 'כתב פלילי'. גם הוא קשוב ללב שלו ומגשים את החלומות שלו בלי להתחשב באחרים. אני זוכרת שהוא סיפר לי על הרעיון של הסידרה, והרבה אנשים הרימו גבות או לא הבינו את העניין של שחקנים שמגלמים שחקנים להשכרה. אבל הרמת גבות לא עוצרת את חיים. הוא הלך, דחף ומימן. הוא נלחם על החלומות שלו, ולא סתם הפך לבמאי שהוא היום. אני לא מכירה במאי או שחקן שהם לא שנויים במחלוקת, ככה זה באמנות".
העובדה שהמטפלים בסידרה הם שחקנים להשכרה הזכירה לך משהו?
"זונות בתל ברוך. הלקוחות מגיעים, עוברים בין השחקנים והשחקניות, מסתכלים, בוחנים ומחליטים אם מתאים להם לשכור את שירותיהם, ובינתיים כולם בהמתנה וציפייה".
אז אולי זאת גם אמירה על המקצוע החמקמק הזה של השחקנים?
"אולי. להיות שחקנית זה אפילו יותר גרוע מלהיות זונה. זונה עומדת ומחכה שמישהו יבוא, יסתכל עליה וייקח אותה. אנחנו מחכים שיסתכלו עלינו, ייקחו אותנו, יבחנו אותנו, ובתשעים אחוז מהפעמים, אנחנו גם שומעים את המילה 'לא' בסוף האודישן. מצד שני, איזה אושר עילאי המקצוע הזה נותן! סיימתי את הלימודים שלי לפני עשרים שנה, ואין יום שאני לא מודה לאלוהים על הזכות שנפלה בחלקי".
גם ברגעים הקשים?
"גם ברגעים הקשים. והיו לא מעט כאלה, בעיקר לאור העובדה שהקריירה שלי התחילה עם 'הפוך' בבום על־קולי. לא היו אז כבלים או לוויין, וכולם ראו אותנו. כולם. למחרת הפרק הראשון כבר לא יכולתי ללכת ברחוב בלי לקבל תגובות. איבדתי ביום אחד את החיים הקודמים והאנונימיים שלי.
"הבום מהנחיתה אחרי הסידרה ואחרי כמה פרויקטים שעשיתי ברציפות, היה רועש לא פחות. זה לנחות מהתקרה אל הבור הכי עמוק. זה מקצוע אכזרי מאוד. מגיעים לפיסגה, ועוד לפני שמספיקים ליהנות, כבר מחפשים סביבך דם חדש ולוק חדש וצעירות יותר. בינתיים אני הולכת ומתבגרת, ומצד שני אני לא נראית מבוגרת מספיק לשחק אמא או סבתא, וכבר לא צעירה בשביל לשחק נערה בת עשרים.
"לאורך השנים היו לא פעם חודשים נטולי פרנסה, עם טלטלות רגשיות גדולות, אבל עם הגיל למדתי שזו מנת חלקו של שחקן בישראל. בגלל זה אני מעריכה כל יום צילום שיש לי, ותודה לאל, יש לא מעט כאלה, גם אם לא בערוץ 2 שכולם רואים. כשאני קמה לפעמים בשלוש וחצי לפנות בוקר לקראת יום צילומים, אני הכי מאושרת בעולם".
"לא בנויה לתיאטרון"
מאז הפריצה הגדולה ב"הפוך" צברה פיטוסי קילומטרז' מקצועי מרשים, שכולל השתתפות בסדרות איכות דוגמת "המכון", "טיפול נמרץ" ו"מסכים", לצד סדרות ילדים ובהן "ראש גדול" ו"אליפים". היא הספיקה גם לעלות על במת התיאטרון, שנחשב בסיס פרנסה קבוע לשחקנים, ופרשה ממנו במהרה.
"כששיחקתי בתיאטרון הייתי יושבת ומתפללת מאחורי הקלעים שתפרוץ שריפה באולם, שהמזגן יתקלקל או שמישהו מהשחקנים ינקע את הרגל. הייתי מסתכלת על ששון גבאי, יונה אליאן ונתן דטנר ורואה איך הם מתרגשים כמו ילדים בכל פעם שהם עולים על הבמה. הם מתים על מה שקורה על הבמה, וכשהם מתבלבלים ומאלתרים זה מלהיב אותם. אני לא הרגשתי ככה.
"יום אחד הבנתי שאני לא בנויה לעבודה בתיאטרון, ושאני רוצה להיות אמא שבודקת שיעורים ומכינה חביתות לילדות, ולא נפרדת מהן בארבע אחר הצהריים ונוסעת לשחק בפעם ה־300 אותה הצגה בתיאטרון הצפון. עשיתי ויתור מודע, ואני שלמה איתו. היו לא מעט פעמים שחברים או אנשי מקצוע סביבי לא הבינו את ההחלטות שלי, אבל אני קשובה בראש ובראשונה לי. התגובות של הסביבה פחות מעניינות אותי".
גם לא הטוקבקים שנהנים להתבדח על כך שבחרת בן זוג שצעיר ממך ב־17 שנים?
"16 שנים, יובל. אני מבינה שאתה קורא רכילות".
רק לצורך תחקירים.
"קראת שכתבו שאני קוגרית? זה אמור להטריד אותי? זה מצחיק אותי. כתבו שאישה מבוגרת לקחה לה ילד. האמת? אני לא מרגישה אישה. למילה אישה יש כובד שלא מאפיין אותי, ומעבר לכך איתי בוגר ממני בהרבה תחומים, כך שאנחנו נפגשים בדיוק באמצע. הכרנו על הסט של 'בית המשאלות', ומהיום הראשון היה בינינו חיבור". היא שולפת תמונה עצמית של שניהם, עדות לחיבור המיידי ולעתיד הרומנטי, "תראה את התמונה הזאת. זה כאילו אנחנו מסתכלים יחד לעבר העתיד המשותף שלנו.
"בהתחלה הסתרנו את זה, בין השאר כי הגרוש שלי היה סאונדמן בסידרה, וחיים הוא אבא של איתי. לא רצינו שזה יפריע למישהו. אבל לאט לאט יצאנו עם זה החוצה. היו כל מיני תגובות ועצות ודעות, והיו פרקי זמן שאפילו אני יצאתי נגד זה, עד שהבנתי שלשבת לבד בסלון ולהתמודד עם מה תגיד השכנה ממול ומה תגיד הקופאית שקראה על זה ברכילות זה מטופש, וזה ישאיר אותי לבד. אני מעדיפה להיות נאמנה ללב שלי".
הילדות אמרו משהו על בן הזוג הצעיר?
"הן שאלו אותו פעם אחת, די בהתחלה, בן כמה הוא, וכשהוא אמר 28, הן אמרו לי, 'הי, אמא, את יותר גדולה ממנו'. אמרתי שכן, ובזה נגמר הסיפור. הן מתות עליו. גם אמא שלי, אגב, היתה מבוגרת מאבא שלי בשנתיים, ופעם גם זה נתפס כמוזר. אני זוכרת שיצאתי עם נמרוד רשף, והייתי גדולה ממנו בשלוש שנים, וכולם התעסקו בפער. זה שוביניסטי. למה אף אחד לא התעסק בזה שאיציק מרדכי התחתן עם אישה שצעירה ממנו משמעותית? או משולם ריקליס, שנשוי לאישה שצעירה ממנו בכמה עשורים? ולא חסרות דוגמאות. למה לגברים מותר ולנשים אסור? ולמה בכלל להתעסק בזוטות? זה כל כך לא מעניין כשיש חיבור בין אנשים".
ובוזגלו האב נתן את ברכתו?
"מה אתה חושב? עוד לא הבנת מי זה חיים? הוא מברך על כל מה שעושה טוב לאנשים. כשם שהוא לא מבקש אישורים מהסביבה, גם אני לא זקוקה לאישור ולברכה. מדי פעם אני שואלת את הבנות שלי 'הכל בסדר?', 'טוב לנו?' כי באושר שלהן אני לא אפגע".
אז אפשר לומר שהצלחת להגשים לא מעט משאלות ב"בית המשאלות".
"אתה לא מבין אפילו עד כמה".
משחק זה הכי אחותי
בימים אלו היא שוקדת על הקמת מרכז קונספט חדש בתל אביב ללימודי משחק לנשים, מקום שמזכיר במעומעם את מפגשי הלקוחות והשחקנים מ"בית המשאלות". "זה לא עוד בית ספר למשחק", היא יורה לעברי כשאני תוהה אם מדובר בהשלמת הכנסה לתקופות נטולות פרויקטים מקצועיים, "זה מקום שאני רוצה לבנות במו ידיי. שיהיה לו ריח של במת תיאטרון ושיהיה עמוס ברהיטים שאני אוהבת לשפץ ושיהיה מקושט בצילומים שלי ובקריקטורות שאני מציירת.
"זה יהיה מקום שיאפשר לנשים, וגם לגברים, לבוא וללמוד משחק ולשחק משחקי דמויות, לא בשביל להיות מפורסם אלא כדי לחטט בנשמה, להציף תחושות, רגשות וכאבים, להוציא החוצה מטענים ומשקעים. זה יהיה בית מקדש לנפש האדם, ומי שיגיע לשם יוכל לחקור את החיים שלו".
ומאיפה המימון?
"אני מתחילה בקטן. פירסמתי בפייסבוק, לראות את רמת ההיענות, והשגתי חלל קטן, שאני אשכיר מעת לעת. אם הכל ילך על פי התכנון, אקים את המקום שלי".
בקיצור, את רוצה להיות אלון גל של עולם המשחק.
"הוא אחלה בן אדם, אלון, אני אוהבת את הישירות ואת הכנות שלו. אני מתחברת לזה. אני חושבת שלנשים יש הרבה מאוד כוח, וכשהן יחד, זאת ממש עוצמה. גיליתי את זה לפני כשנתיים, כשהייתי בהליכי גירושים. פתאום צצו סביבי כל מיני נשים שעברו את החוויה הזאת ובאו לתמוך ולעודד אותי. המילה 'אחותי' היא לא סתם, יש בה הרבה עומק רגשי. אני לא בטוחה שגברים מחויבים אחד לשני כמו נשים".
ויש לך כבר שם?
"חשבתי על 'דרמה קווין'. אבל זה נשמע דרמטי מדי, לא? אני עוד לא יודעת. אני רק יודעת שזה מקום שייכנסו אליו עם שאלות וייצאו ממנו עם תשובות".
בקיצור, את מקימה את בית המשאלות.
"יותר בית ספר להבנת החיים. הם לפעמים כל כך מורכבים, שצריך ללמוד אותם. ואני אומרת את זה בתור מי שקיבלה כמה שיעורי אקסטרה".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו