"ממקומי כישראלי, יהודי, אתאיסט, ליברלי, שמאלן, רציונליסט, תל אביבי, אני מנסה לבחון בכנות את הלך נפשי משעה שנודע לי דבר האסון במירון. אסונם של אהובי מרעיש אותי. הרעש פוחת ככול שהקורבן רחוק מהסיסמוגרף המסמן את עוצמת רגשותיי. צרותיהם של ילדיי ונכדיי מחוללות בקרבי רעש בשיעור עשר בסולם ריכטר ואילו אסונם של אלפים בבנגלדש כמעט לא מזיז נים מנימי ליבי. בקצה המרוחק של הסקאלה נמצאת השמחה לאידו של הקורבן ומעבר לו – האדישות הגמורה. אם אומנם מסמנת עוצמת התגובה לאסון את המרחק שביני לבין ציבור האבלים, מה גודלו של המרחק הזה?"
לונדון סיפר כי כאשר ראה את רבבות באי ההילולה חש כי אסון, בריאותי או מהסוג שהתרחש לבסוף, עלול לקרות. "חלף במוחי הרהור שמא ייפגעו הצליינים מגרסה כלשהי של אסונות גשר המכביה, פסטיבל ערד ואולמי וורסאי", כתב. "אבל השתקתי את הצפירה במוחי, כי אני לא פטרונם של החרדים ולא מחנכם, ואם הם בזים לסכנה וכה מתענגים על גרירת מזרנים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים, ואם נפשם מתרחבת הודות להצטופפות והתחככות, וילל תינוקות וגז מחלפותיהם של פעוטים מצווחים, ומתרועת שופרות ומהשתנקות מעשן מדורות, וכל זה לשמו של חכם קדמוני אשר את הלכותיו רק מעטים מהם מבינים, אבל בכוח כישופיו כולם מאמינים, למה אדאג להם?".
מכאן הופך הפוסט קיצוני ופוגעני יותר בדימוייו. "הם דמו זה לזה כפי שדומים התאואים הנופלים למלתעות התנינים השורצים בנהר מארה בעונת הנדידה הגדולה במישור סרנגטי", כתב איש הטלוויזיה. "העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחככת בכתף. גיניתי את עצמי על ה'אמרתי לכם, אבל גם לא הצלחתי להזדהות עם נימת האבל שבה דיברו קרייני הרדיו והטלוויזיה", הוסיף לונדון.
"הנימה האיטית-משהו, הנמוכה ברבע אוקטבה, השמורה להודעות על חללי צה"ל ולאסונות כבדים אחרים המתרחשים בעולם היהודי בלבד. ידעתי שמיד יישמעו קולותיהם של ניצולים, תיאורים מפי מי אשר כמעט נהרגו ואך בנס נחלצו, תלונות כלפי שוטרים שנהגו כך או אחרת באופן שהחמיר את האסון, דיווחים על תככים במשטרה, נתניהו בקולו העמוק ישמיע משפטים הנלקחים מן המגירה בשידת המגירות שבה אצורות המילים ההולמות אירועים כגון זה, תביעות להקמת וועדת חקירה ולפיטורים, הסברים על האופי היהודי שמצטיין ביוזמות מרקיעות שחקים ומתרשל בפרטים... אחד מרבני משפחת לאו ידבר על כך שהכאב הוא של כולנו ושבמצבים אשר כאלה נשכחות המחלוקות, כי שוב מתברר שעם אחד אנחנו וערבים זה לזה. מישהו יאמר 'שואה'. לא יעבור זמן רב עד שעיתונאי השטח, מדורבנים ע"י עורכיהם האחוזים בפניקה, יביאו לנו את תמונותיהם של הנספים בליווי טקסטים המלמדים על גודל האבדה. כול הנספים יהיו בעלי מידות תרומיות ולאחדים מהם יהיו קרובי משפחה שאך זה מתו באסונות אחרים, כי בתקשורת העברית אין קורבן אסון שמת ללא זר אסונות קודמים במשפחתו".
את דבריו חתם לונדון בכך כי הוא מביע צער "לשם נימוס". "אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, במקום שיהיה מצוות אנשים מלומדה, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום". כמו כן, בראיון לדב גיל הר בכאן 11 אמר לונדון: "זה אינו האבל שלי מכיוון שאני וההרוגים אינם בני עם אחד".
כצפוי, התגובות ברשת לא איחרו לבוא והרשתות החברתיות סוערות מאז, נוכח ההתבטאויות השנויות במחלוקת. "ירון לונדון ביזה את עצמו", כתב צייצן בטוויטר. "החרדים הם חלק אינטגרלי מדינת ישראל, הכאב שלהם הוא גם הכאב שלנו".
"ירון לונדון, לא מהעם שלי", כתב אחר. "שמאל מתבייש בדברי ירון לונדון", כתבו אחרים, לצד אמירות כגון "בושה וחרפה של אדם, למה בכלל נותנים לו במה. אדם חשוך". גם בפוסט עצמו זכה לונדון לשלל תגובות - חלקן מברכות אותו על "אומץ הלב, הכנות והתעוזה לשחות נגד הזרם", בעוד אחרות מגנות את דבריו ומכנות אותו "גזען".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו